3/42

כל שעה פרק

שני פסחים

כג.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

נטוע

לרבים. ברה"י לצורך רבים ולא כמו שפ"ה באמצע הדרך

לרבים. לצורך רבים כגון באמצע ט) הדרך לכל עובר: ונטעתם ליחיד

יח א מיי' פ"א מהלכות

א) [ב"ק מה:], ב) עירובין

כו: [כח.], ג) קדושין נז:,

עירובין הל' יד סמג

משמע. דאין דרך רבים לנטוע ולכל חד וחד קאמר ונטעתם:

דקתני במסכת ערלה (פ"א מ"ב) הנוטע לרבים חייב ורבי

ד) מנחות עא., ה) שביעית

עשין דרבנן א טוש"ע או"ח

מערבין לנזיר. עירובי תחומין ביין אע"פ שסעודה שאינה ראויה

יהודה פוטר והדר קתני הנוטע ברה"ר והנכרי שנטע והגזלן כו'

[פ"ז מ"ד], ו) [לקמן כח:

סי' שפו סעיף ח:

מדקתני בתרי בבי ש"מ תרי מילי נינהו:

לו היא הואיל ואי מתשיל אנזירותיה שריא ליה מערבין. וכן לישראל

לב.], ז) [לעיל ה: וש"נ],

ב [מיי' פ"ו מהל' נזירות

מערבין לנזיר ביין. בפ' בכל

ח) [עי' תוס' לעיל כב. ד"ה

הל' יד]

בתרומה דאי בעי מיתשל עליה

יט ג מיי' פ"ז מהלכות

ור' שמעון], ט) בס"א:

דתרומת טעות אינה תרומה והדרא

מערבין (עירובין כח.)

לרבים רבי יהודה אומר להוציא את הנטוע

באם, י) [במדבר ו],

תמידין הלכה טו:

לטיבלה והדר מפריש עלה מינה

מפרש טעמא משום דאע"ג דלא חזי

כ ד מיי' פ"ח מהלכות

כ) [ויקרא כג], ל) [ועי'

לרבים מאי טעמא דתנא קמא

דכתיב

תוספות מנחות עא: ד"ה

מאכלות אסורות הל' יז

ובה: תרומתכם. ונחשב לכם

להאי חזי להאי ולא פריך הכא אליבא

ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע

❖

אימור],

סמג לאוין קלט טוש"ע י"ד

תרומתכם ובתרומת מעשר דמפרשי

דמ"ד (שם דף לא.) אין מערבין אלא

❖

סימן קיז:

כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים

לוים כתיב ותרומה גדולה איתקש

לדבר מצוה א ומצות לאו ליהנות ניתנו:

נזרו שלו יהא. תימה לחזקיה

ורבי יהודה ונטעתם משמע בין לרבים בין

בההוא קרא כדכתיב כדגן מן הגורן

תורה אור השלם

ליחיד ולכם בין יחיד בין רבים משמע הוי

הגהות הב"ח

דהיינו תרומה גדולה: ואידך. חזקיה

נזרו למאי אתא ואית ספרים

1. וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ

רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא

(א) רש"י ד"ה טעמא דידי

דאמר לא תאכלו לא משמע הנאה

דגרסינן על נזרו מגלח $ ואינו מגלח

א)

וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל

❖

וכו' דאי לאו:

וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת

האי תרומתכם לאו למישרי הנאה

על נזירות אביו:

למעט והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר

פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה

קוצר

לשחת ומאכיל לבהמה.

אתא אלא תרומתכם דכל ישראל

לא יאכל קדש ותנן מערבין לנזיר ביין

ב) א

לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:

קאמר ואורחיה דקרא לאישתעויי

אף על גב דהא דקוצר

ויקרא יט כג

ולישראל בתרומה אמר רב פפא שאני התם

מוסף רש"י

2. וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ

הכי. ישראל לאו דוקא דהא בלוים

לשחת היינו דווקא לבהמה כדמוכח

דאמר קרא תרומתכם שלכם תהא ואידך

מערבין לנזיר. עירובי

תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא

כתיב: גידולו. שיער שלו אסור בהנאה

במנחות בפ' רבי ישמעאל (ד' עא:)

תחומין, ביין. ואף על

יֹאכַל קֹדֶשׁ: ויקרא כב י

תרומתכם דכל ישראל קאמר והרי נזיר

3. וְנֶחְשַׁב

גב דלא חזי לדידיה חזי

וטעון שריפה כדכתיב ונתן על האש

מ"מ ומאכיל לבהמה לא משמע ליה

י)

לָכֶם

דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל

לאחריני וכיון דמזונא הוא

תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן

אשר תחת זבח השלמים: מידי ואין

דקאי אקוצר לשחת דא"כ לא פריך

גבי אחריני שרו ליה רבנן

וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:

ותנן מערבין לנזיר ביין אמר מר זוטרא שאני

דבר אחר כתיב. דילמא גידולו והוא

מידי דחדש שאסר הכתוב היינו

(עירובין כו:). ולישראל

במדבר יח כז

4. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל

בתרומה. דהא חזיא לכהן

התם דאמר קרא נזרו שלו יהא רב אשי אמר

הדין לדבר אחר דמאי מיעוט כתב

תבואה גמורה אלא מאכיל לבהמה

(שם). תמה על עצמך

אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן

הכא: חדש. לפני העומר: קוצר

היינו אפילו חיטין גמורין ועל ידי

קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גידולו

ג) ב

וכו'. דאפילו בתוך המועד

מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא

לשחת. אע"ג דכתיב עומר ראשית

קיטוף כפ"ה ועוד דקתני סיפא רבי

קאמר דמותר בהנאה וקא

במדבר ו ד

קדוש ואין דבר אחר קדוש מידי ואין דבר

יֹאכֵל:

5. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר

מתמה אהני דאסרי (לקמן

קצירכם אל הכהן כ) דמשמע דאסור

שמעון אומר יקצור ויאכל אף

אחר כתיב אלא מחוורתא כדמר זוטרא והרי

כח:). אבל אתה רואה

לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד

לקצור לפני העומר מותר לקצור

משהביא שליש ל):

של אחרים. בגבולין של

חדש דרחמנא אמר 6 לחם וקלי וכרמל לא

מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר

קצירכם

שלכם יהא. תימה

לשחת כשהוא עשב דלאו קציר הוא:

אחרים, כגון נכרי, ושל

לַיְיָ קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע

תאכלו עד עצם היום הזה ותנן

קוצר

גבוה. אם הקדישם לבדק

ד) ג

שְׂעַר רֹאשׁוֹ: במדבר ו ה

ומאכיל לבהמה. אף חיטין גמורין

לרשב"א מנ"ל דאתא

❖

6. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא

הבית (לעיל ה:).

לשחת ומאכיל לבהמה אמר רב שמעיה

על ידי קיטוף. מכל מקום חדש מותר

להכי הא איצטריך לכדדרשינן במנחות

תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם

שאני התם דאמר קרא קצירכם קצירכם

בהנאה: ואידך. חזקיה דלא נפקא

בפרק ר' ישמעאל (דף עב. ושם)

הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת

קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת

ליה הנאה מלא תאכלו ולא איצטריך

קצירכם ולא קציר מצוה וחזקיה נמי

שלכם יהא ואידך קצירכם דכל ישראל

רבינו חננאל

עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל

קצירכם למישרי אמר לך קצירכם

לישני הכי וי"ל מדלא כתב ראשית

משמע והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא

מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ויקרא כג יד

והרי תרומה קשיא לר'

7. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

דכל ישראל קאמר ואורחיה דקרא

קציר והוי מצי למיכתב קצירך וכתב

אבהו דכתיב וכל זר לא

לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים

ה) ד

יאכל קדש, ותנן מערבין

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ

לאישתעויי הכי: שנזדמנו. דווקא

קצירכם שמע מינה תרתי: לנזיר ביין ולישראל

שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן

אמר

קרא יהיו בהוייתן יהו.

שנזדמנו דלא מצרכינן להו להפקירן

בתרומה. ושנינן שאני התם

לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת

לנכרים שאני התם דאמר קרא לכם שלכם

דכתיב תרומתכם שלכם

אבל לכתחלה אסור לחזר אחריהן

וא"ת א"כ סוסים וחמורים

קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת

יהא אי הכי אפי' לכתחלה נמי שאני הכא

תהא. והרי נזיר דכתיב

עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם

כדתנן התם במס' שביעית (פ"ז מ"ג)

היכי זבנינן וי"ל דבמידי דאכילה

מחרצנים ועד זג לא יאכל,

אֶל הַכֹּהֵן: ויקרא כג י

דאמר קרא יהיו בהוייתן יהו ולחזקיה למה לי

אין עושין סחורה לא בנבילות

מיירי דווקא ובירושלמי דמסכת

8. וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל

ותנן מערבין לנזיר ביין.

למיכתב לא יאכל ומייתי לכם למישרייה לא

ושנינן שאני התם דכתיב

וטריפות ולא בשקצים ורמשים: יהיו.

שביעית ספ"ח פריך והרי חמור וגמל

הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא

נזרו, נזרו שלו יהא כו'. והרי

יֵאָכֵל: ויקרא יא מא

ושקץ יהיו לכם: ולחזקיה למה לי

ומשני למלאכתן הן גדילים וא"ת

לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם אמר

9. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם

חדש דכתיב ולחם וקלי

למכתב לא יאכל ומייתי לכם

דאמרי' במרובה (ב"ק פב: ושם) אסור

וכרמל לא תאכלו ותנן

לך חזקיה טעמא דידי נמי מהכא והרי חמץ

מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת

קוצר לשחת ומאכיל

למישרייה. בשלמא לרבי אבהו לא

נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:

לישראל לגדל חזירים תיפוק ליה

דרחמנא אמר לא יאכל חמץ ותניא ר' יוסי

ו)

לבהמה, והנה בזמן איסור

ויקרא יא יא

מצינו לאקשויי בכל הנך דכתיב בהו

דמדאורייתא אסור וי"ל דנפקא מינה

01. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת

אכילתו מאכיל לבהמתו,

הגלילי אומר $ תמה על עצמך היאך חמץ

לא תאכל והדר כתיב בו היתר הנאה

למיקם בארור ד אי נמי הא דאסור

הא מותר בהנאה. ושנינן

שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה

אסור בהנאה כל שבעה שאני התם דאמר

שאני התם דכתיב קצירכם

לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ

דאיצטריך לא תאכלו לאכילה

מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור

שלכם יהא, בא להתירו

שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

קרא 01 ולא יראה לך שאור שלך יהא ורבנן

ואיצטריך היתירא להנאה אלא לחזקיה

לנכרי לאכול אבל להשתכר בשומנן

בהנאה. והרי שרצים דכתיב

שמות יג ז

שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של

11. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב

כיון דסוף סוף שרי ליה רחמנא

או בעורן לא או שמגדל שלא למכור

בהו וכל השרץ השורץ על

ז)

הארץ שקץ הוא לא יאכל,

טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל

בהנאה למה לי קרא דשני בדיבורא

אלא למשוח ולהדליק ה אפילו הכי

אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי ואידך

ותנן בשביעית פ"ו ציידי

מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא

וכתב לא יאכל דמשמע הנאה

בחזירים אסור א"נ בנזדמנו לו כגון

❖

חד בנכרי שכיבשתו וחד בנכרי שלא

חיה עופות ודגים שנתמנו

תֹאכְלֻהוּ: ויקרא ז כד

ואיצטריך לכם למישרייה בהנאה

שנפלו בירושה אין לגדלן :

להם מינין טמאין מותר

כיבשתו ואידך תלתא לך כתיבי ואידך חד

שאני התם דאמר קרא לא

למכרן וקשיא לתרוייהו.

ליכתוב לא תאכל ותו לא איצטריך

בשאור וחד בחמץ וצריכי לימא כתנאי

ושנינן שאני התם דכתיב

גליון הש"ס

יראה לך. תימה דליכתב

לכם: טעמא דידי. דאמינא לא יאכל

לכם להתירן בהנאה. אי

יעשה לכל מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה

ח)11

גמ' תמה על עצמך היאך

הכי אפילו לכתחלה יהו

משמע הנאה מהא נפקא לי (א) ואי

לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך:

חמץ. היינו היאך אתה

שיכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת

מותרין לצודן וליהנות מהן

לאו האי קרא דכתיב לא יאכל ותו כתב

ומה

אומר חמץ אסור בהנאה

אמאי תאני שנתמנו

הדיוט יהא אסור תלמוד לומר לכל מלאכה

לכם למישרייה לא הוה ידענא דלא

וכן תמה על עצמך האיך

דאיעבד (אפילו לכתחלה

חופפת בנדה סח ע"א

יהיו מותרין לצודן). ודחינן

דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא

יאכל איסור הנאה הוא וכל הנך

תוס' שם ד"ה כך אמרו

אמר קרא שקץ הוא

קראי דהיתר הנאה דכתיבי גבי לא

טהור למלאכת גבוה יהא טמא תלמוד לומר לכל מלאכה ורבי יוסי

בסד"ה: תוס' ד"ה נזרו.

בהוייתו יהא כלומר

תאכל הא דרשינהו חזקיה למילתא

ואינו מגלח על נזירות

באיסורו יהא. ואקשינן

הגלילי לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לאיסור ולהיתר

אביו. ק"ל הא לר"י ור"מ

לחזקיה למה לי למכתב

אחרינא כדאמרן לעיל תרומתכם

ורבי עקיבא איסור והיתר לא צריך קרא

כי איצטריך קרא לטומאה ולטהרה

דס"ל בספ"ד דנזיר דבכל

בשרצים לא יאכל, דמשמע

קצירכם דכל ישראל: תמה על עצמך

ענין מגלח על נזירות אביו

אפילו איסור הנאה, והוצרך

מאי

היאך נאסר חמץ בהנאה. דס"ל

א"כ יהא מוכח מדאיצטריך

לכתוב לכם להתירן

נזרו דלא יאכל איסור הנאה

בהנאה, היה כותב ולא

מותר בהנאה כל שבעה וכ"ש לאחר הפסח ופליגא דרבי יהודה דאמר חמץ שעבר

עליו הפסח אסור בהנאה לקמן בפירקין

במשמע וא"כ איך אמרי'

יאכל ולא יכתוב לכם

(דף כח:): תלתא לך כתיבי. לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך [שמות יג] ועוד קרא אחרינא ולא יראה לך שאור בכל גבולך

דא"ב חולין שנשחטו בעזרה

להתיר, ואנא ידענא דכל

❖

לר"י וצ"ע:

שבעת ימים [דברים טז]: וצריכי. דאי כתב שאור משום דחימוצו קשה אבל חמץ אימא מותר ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור דלא

היכא דכתיב לא יאכל מותר

בהנאה. ואמר חזקיה

אתי למיכליה אימא לא עבר עליה הכי מפרש להו בפ"ק דביצה (דף ז:): לימא כתנאי. לא תאכל דרבי אבהו: יעשה למלאכה הוה

אדרבה טעמא דידי מהכא,

מצי למיכתב גבי חלב דנבילה: שיכול. אי לא הוה כתב לכל הוה אמינא למלאכת גבוה יהא מותר אם צריך למשוח ממנו עורות למלאכת

מדאצטריך קרא למכתב

מוסף תוספות

לכם להתירו בהנאה, ש"מ

בדק הבית יהא מותר דהא מישתרי חלב באכילה לגבי גבוה למזבח אבל למלאכת הדיוט יהא אסור שהרי נאמר בו לא תאכלו [ויקרא ג] ואיסור

דכל היכא דכתיב לא

א. [ו]א"כ מאי הנאה אית

הנאה במשמע ת"ל לכל מלאכה: רבי עקיבא אומר כו'. כלומר לא הוצרך הכתוב להתיר דלא הוה ס"ד לאיסור ולא בא אלא לטהרו

להו. תוס' ר"פ. ב.

יאכhל אחד איסור אכילה

טמאים

מכלל טומאת הבשר ולומר שאין חלב בכלל נבילה ואינו חושש לטומאה אלא מותר לישתמש טהרות בעור המשוח בחלב נבילה ואם

ואחד איסור הנאה משמע.

הם לכם ומה ת"ל טמאים

והרי חמץ דכתיב ולא יאכל

יהיו לכם אלא א' איסור

לא ריבה לכל מלאכה הייתי אומר למלאכת הדיוט להשתמש בו

חולין יהא טהור אבל למלאכת גבוה להשתמש קדשים יהא טמא:

חמץ, ואמר ר' יוסי הגלילי

אכילה וא' איסור הנאה כל

חלבה תמה על עצמך היאך חמץ

דבר שאיסורו דבר תורה

אסור לעשות בו סחורה וכו'. תוס' שאנץ. ג. משום דקם ליה בארור. תוס' ר"פ. ד. כדאמר ארור בו שבועה בו קללה בו נידוי.

אסור בהנאה כל שבעה. ודחינן שאני התם דכתיב לך שלך יהא כו'. נימא כתנאי וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, מה

תוס' שאנץ. ה. דהא דאסור לעשות בהן סחורה היינו דוקא בדבר העומד לאכילה. תוס' ר"פ. ו. מאביו גוי או גר שנתגייר. שם.

ת"ל לכל מלאכה, ר' יוסי הגלילי אומר בין למלאכת גבוה בין למלאכת הדיוט מותר שנאמר לכל מלאכה. ר' עקיבא אומר שיכול

ז. וצריך למוכרם לאלתר ולא יגדלם עד שיוכל למכרם בשוויים. תוס' הרא"ש.

למלאכת הדיוט הוא טהור למלאכת גבוה יהא טמא, ת"ל לכל מלאכה יהא טהור, אם לגבוה הוא טהור א) קל וחומר להדיוט.

א) [נראה דחסר כאן איזה תיבות ואולי דקאי על הא דאמרינן ור"י הגלילי לטומאה לא איצטריך קרא ודו"ק.]