כה:
כל שעה פרק שני
פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אף
נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. פי' הבועל אבל היא
ושפיכות דמים. כגון אמרו לו
הרוג ישראל חבירך ואם לאו תיהרג:
א) [יומא פב. סנהדרין עג.
א [מיי' פ"א מהל' רוצח
עד.], ב) [שם חולין כח. קיז.
הלכה י]:
מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה. והלא פירש בה אונס פטור
תיבעל ולא תיהרג דקרקע עולם היא כדאמר בבן סורר ומורה
א
לד ב מיי' פ"א מהל'
ערכין כט.], ג) סנהדרין
(סנהדרין עד:) ובריש כתובות (דף ג:) נמי פריך ולידרוש להו דאונס
כדכתיבה) ולנערה לא תעשה דבר אלא נראה כמי שרוצח בא ללמד כאן
עד. יומא פב:, ד) שבת
רוצח הל' ו ז סמג
שרי ור"י אומר דשפיר גר' תיהרג דהא דמשמע בבן סורר ומורה
ונמצא שהוקש כאן להיות
למד מכאן והכי קאמר כרוצח כנערה
ב
מא: [נ. פא: קלג. ביצה
לאוין קסד:
לה ג מיי' פ"ה מהלכות
כג. יומא לד: כתובות ה:
ובריש כתובות דאונס שרי היינו היכא
שניהן שוין כמו והיה כעם ככהן
יסודי התורה הל' ז
ב"ק קיג. כריתות כ:],
שהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה
(ישעיה כד) ולא נאמר והיה העם
ושפיכות דמים ע"ז הא דאמרן גילוי עריות
ה) [דברים כב], ו) [דף
סמג עשין ה טוש"ע י"ד
ככהן: ניתן להצילה. ניתן רשות
אבל לעשות מעשה כגון שאומר לה
כט:], ז) [וביומא פב.
סימן קנז סעיף א:
ושפיכות דמים דתניא א)ר' אומר 1 כי כאשר
לו ד ה מיי' שם הלכה ח
האריכו תוס' טובא. וע"ע
שתביא הערוה עליה תיהרג ואל
לרואה שהוא רודף אחריה שיצילנה
יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה
סמג שם טוש"ע יו"ד
תוס' יבמות נג: ד"ה אין
תעשה מעשה דמרוצח ילפינן ורוצח
ממנו בנפשו של רודף כדכתיב (דברים
אונס], ח) [בפ' כירה מו:
סי' קנה סעיף ג [ורב
וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה ב) הרי
❖
לא מיחייב למימסר נפשיה אלא
כב) ואין מושיע לה הא אם יש מושיע
כצ"ל], ט) [שבת כט:],
אלפס כאן ובמסכת ע"ג
זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה
❖
פ"ב דף שלח:]:
כשאומר לו להרוג בידים אבל אם
צריך להושיעה בכל אשר יכול אפילו
המאורסה מה אנערה המאורסה ניתן להצילה
אומר הנח לזרוק עצמך על התינוק
בהריגתו אם אין יכול להציל באחד
מוסף רש"י
בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה
מאבריו יהרגנו: יהרג. אם אמר
או תיהרג אינו חייב למסור עצמו
ב
תורה אור השלם
כי כאשר יקום. בנערה
כדי להציל חבירו דאדרבה איכא
לו עו"ג הרוג או תיהרג יהרג ואל
המאורסה מרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור
ג
1. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה
המאורסה כתיב (יומא
יעבור עבירה זו: מרי דוראי.
למימר מאי חזית דדמיה דחבריה
אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור
פב.). וכי מה ענין רוצח
דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת
אצל נערה המאורסה.
מושל עירי: מאי חזית דדמא דידך
סומק טפי דילמא דמא דידי סומק
כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל
ושפיכות דמים גופיה מנלן סברא הוא כי
ג)
שהוא כמשפט הרוצח כן
רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן
סומק. כלומר כלום באתה לישאל
טפי ג ומיהו לדידיה אם אומרים לו הנח
ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מרי דוראי
משפט הדבר הזה (שם)
וכי
הַדָּבָר הַזֶּה:
לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור
על כך אלא מפני שאתה יודע שאין
❖
מה למדנו מרוצח כאן
דברים כב כו
אמר לי זיל קטליה לפלני' ואי לא קטלינא לך
לפטור את האונס, דקאמר
דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה
מצוה עומדת בפני פיקוח נפש וסבור
א"ל ליקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא
ליה קרא אין לנערה חטא
דכיון שתוקעין אותו ואין קישוי אלא
אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך
מות כי כאשר יקום איש,
גליון הש"ס
דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא
לדעת כדאמרי' בריש הבא על
אין זו דומה לשאר עבירות דמ"מ
דמשמע כי היכי דהתם
גמ' מידי דרך הנא'
אונס פטור הכי נמי
סומק טפי מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא
יבמתו (יבמות נג.) ומה שהוא מתקשה
יש כאן אבוד נפש והתורה לא התירה
פטורה (סנהדרין עג.). הרי
קעבידנא. עי' בב"ק קא.
הוי מעשה ז):
לדחות את המצוה אלא מפני חיבת
דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה אמר ליה
זה בא ללמד ונמצא
תוס' ד"ה ולא יצבע:
לא
אפשר ולא מיכוין כולי עלמא
נפשו של ישראל וכאן עבירה נעשית
שם כי פליגי דאפשר
למד. אלא משמע שזה בא
אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא
ד
ולא מיכוין. עי' בחידושי
ללמד על הנערה ונמצא
לא פליגי. ללישנא קמא
ונפש אבודה מי יאמר שנפשך חביבה
בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אישתא
הרמב"ן ע"ג ד' יג ע"א
שנכתב כאן ללמוד הימנה,
נראה לפרש דכ"ע קאי אאביי ורבא
לפני המקום יותר משל זה דילמא של
אהא דאמרינן שם דמיתהני
כלומר נמצא אף למד,
צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא איכא דאמרי
❖
ולא פליגי דשרי היינו לרבי שמעון
זה חביבה טפי עליו ונמצא
עבירה
מריח ע"ז:
דמשום מילי אחריני
א"ל $ מידי דרך הנאה קא עבידנא איתמר
איתקוש ותרוייהו ילפי
ה
נעשית ונפש אבודה: שייף.
דרבי יהודה אסר דהא רבא מוקי
מושח:
מהדדי (שם). מה נערה
הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר
גוהרקי דערלה. בוסר זיתים קטנים
פלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון בלא
המאורסה
ניתן
מוסף תוספות
מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוין
אפשר ולא מיכוון דבאפשר קאמר
משום רפואה דקסבר
מותר
להצילה בנפשו. ניתן
רשות למציל להצילה
א. כיון דלא עבדא מעשה
להתרפאות באיסורי הנאה: אישתא
דמודה רבי שמעון דאסור ולאיכא
לא אפשר וקמיכוין כולי עלמא לא פליגי
מבעילת זו בנפשו של בועל
אינה מצווה למסור את
צמירתא. חולי שקורין מלוי"י. צמירתא
דאמרי לא אפשר ולא מיכוין לכולי
דאסור לא אפשר ולא מיכוין כולי עלמא לא
זה להורגו עד שלא בא
עצמה. תוס' הרא"ש.
עליה, כדכתיב (דברים כב)
חם כמו דצמרה צמורי בבבא קמא
עלמא דשרי האי כולי עלמא היינו
ב. ואי גר' הכא תהרג ולא
פליגי דשרי $ כי פליגי דאפשר ולא מיכוין
אין מושיע לה, הא יש
תעבור מאי קפריך ולדרוש
(דף ס.): דרך הנאתו. לאחר
ר' יהודה ור' שמעון וא"ש דבאיכא
ואליבא דר' יהודה דאמר ד) דבר שאין מתכוין
מושיע יושיענה בכל צידי
להו דאונס שרי והא
שיתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד:
דאמרי לא הדר ונקיט אלא מה
תשועה (יומא פב.). מה
מחויבת למסור את נפשה
אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי
רוצח יהרג ואל יעבור.
קודם שתעבור. תוס' שאנץ.
מותרת. אין צריך לפרוש הימנה
שמשנה מלשון ראשון ולהכי לא נקט
אם אמרו לו הרוג חבירך
אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר
ג. כיון שאין הורג בידים
כדמפרש: הכי גרסינן אפשר וקא
בדאיכא דאמרי אפשר ומיכוין לכ"ע
ואם לאו אהרוג אותך,
ולא הוי אלא קרקע עולם
אביי כרבי שמעון ורבא אמר עד כאן לא קא
מיכוין לא אפשר וקא מיכוין כולי עלמא
אסור ומיירי כגון דלא הוי פסיק
יהרג ואל יעבור עבירה זו
בעלמא. תוס' יבמות נג:
(שם וכעי"ז סנהדרין עד.).
א"ר שמעון אלא היכא דלא אפשר אבל
ד. כגון שיכול לסתום
לא פליגי דאסור. אפשר לו ליבדל
רישיה דבפסיק רישיה מודה רבי
ד
אף נערה המאורסה.
עצמו שלא יריח. תוס' ר"פ.
שמעון וליכא למימר דאפילו בפסיק
וקא מיכוין להתקרב כדי ליהנות
היכא דאפשר לא איכא דאמרי אפשר ולא
אם יאמרו בעול ארוסת
ה. מחלוקת בקטנים אבל
רישיה שרי הכא ר' שמעון משום
כגון ריח של ע"ז או אפילו אי
חבירך או תיהרג, יהרג ואל
בגדולים. תוס' שאנץ.
מיכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון
❖
יעבור, אבל היא אינה
דהכא מיירי בגרירה דכלים דליכא
אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין הוא
לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא
מצווה למסור את נפשה,
וחביב הוא לו ליהנות: לא אפשר.
אלא איסורא דרבנן שהוא חופר
דהיא אינה עושה כלום
פליגי דשרי כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין
כלאחר יד כדאמר ח)בבמה מדליקין
לו ליבדל ולא קא מיכוין ליהנות
דקרקע עולם בעלמא היא,
רבינו חננאל
ואליבא דר' שמעון דאזיל בתר כוונה כולי
וראיה לדבר אסתר
(יומא
(שבת כט) דהא בשמעתא מייתי עלה
דאיכא תרתי להיתר לכ"ע שרי:
פב.). ושפיכות דמים
וגלוי עריות ושפיכות
עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי אליבא דר'
כי פליגי דאפשר. לו ליבדל ולא
מידי דאורייתא כגון מעילה וכלאים
גופיה מנלן. דיהרג ואל
דמים, ע"ז היא אשירה הא
יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא שאין
יעבור (שם פב:). סברא
ופסול פרה וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא
נבדל ומיהו לא קא מיכוין: פלוגתא
דאמרן, עריות ושפיכות
הוא. שלא תדחה נפש
דמים מנא לן, כדתניא רבי
הוי פסיק רישיה ולא אפשר דכולי
דרבי יהודה ורבי שמעון במסכת
מתכוין אפשר אסור אביי כרבי יהודה
חבירו דאיכא תרתי, אבוד
אומר כתיב אין לנערה
שמעתא נראה לר"י דלא אפשר כדרכו
שבת (דף כב.) בגרירת מטה וכסא
ורבא
נשמה ועבירה, מפני נפשו
חטא מות כי כאשר יקום
דליכא אלא חדא, אבוד
וספסל ובמסכת ביצה (דף כג:): דלא אפשר. כגון שצריך לאותן
אלא בטורח גדול דהא שילשול האומנין בקופות חשיב לא אפשר והא
איש על רעהו ורצחו נפש,
נשמה, והוא לא יעבור, דכי
וכי מה למדנו לרוצח
דאמרינן בכתובות (דף ה:) גבי מהו לבעול בתחלה בשבת דקאמר
כלים ואין יכול להגביהן על כתיפו ואביי סבר בקטנים נמי שרי רבי
אמר רחמנא לעבור על
(מעתה), [מנערה] וכי יש
לר' יהודה דאסור משום דבר שאין מתכוון אע"ג דהוי לא אפשר ולא
שמעון אע"פ שאפשר להגביהן על כתיפו והכי אמרינן במס' שבת ו)
המצות משום וחי בהם,
לומר אם יקום איש על
משם דיקרה בעיניו נשמה
רעהו ורצחו נפש אין לו דין
ולרבא לא שרי ר' שמעון אלא בגדולים: איכא דאמרי. מודה רבא
מיכוין וצריך לומר דההיא סוגיא כרבי ירמיה דבמה מדליקין דאסר
ט)
של ישראל, והכא גבי רוצח
מות כמו זו הנערה שכתוב
לר' יהודה לא אפשר ולא מיכוון אע"ג דאיתותב במאי דאמר קטנים
היכא דלא קא מיכוין אע"ג שאפשר שרי ר' שמעון דבהכי פלוגתייהו
כיון דסוף סוף איכא איבוד
בה אין לנערה חטא מות,
אסורים אפילו לר"ש (איתותב) מ"מ במאי דאסר אפילו בגדולים לר'
דר' יהודה ור' שמעון ובין לאביי ובין לרבא לר' יהודה אסור לרבי
נשמה, למה יהא מותר
אלא הרי זו הנערה באת
יהודה לא איתותב: אביי כרבי יהודה. נראה דסבר אביי הואיל
לעבור, מי יודע שנפשו
ללמד לאחרים ונמצאת
שמעון שרי: כולי עלמא. אביי ורבא לא פליגי דשרי ואפי' לרבי
חביבה ליוצרו יותר מנפש
היא למדה. הוקשה זו
יהודה: כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין. ומיהו אליבא דר' שמעון
ואפשר ולא מיכוין אסור ובלא אפשר ולא מיכוין שרי אלמא דאיסור
חבירו, הלכך דבר המקום
הנערה לרוצח מה רוצח
משום דאפשר הוא ומה שהיה בספרים בבמה מדליקין (שבת כט:)
דחשיבא ליה כוונה דמתיר אפי' בדאפשר הואיל ולא קא מיכוין אלמא
לא ניתן לדחות (סנהדרין
יהרג ואל יעבור, כך נערה
עד.). מרי דוראי. אדון
המאורסה אם יאמר לה
אכוונה קפיד היכא דקא מכוין אע"ג דלא אפשר אסור: ה"ג כי פליגי
ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה
עירי ונכרי הוה (שם)
אדם השמעי לי ואם לאו
אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא אין מתכוין אפשר
אסור שיבוש הוא דבכולי שמעתא שרי טפי לא אפשר מהיכא
שלטון של כפר שאני דר
הנני הורגך, תיהרג ואל
אסור ולא גרסינן ולא אפשר שרי. דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי
דאפשר וגדולים היינו לא אפשר אלא גרס ד"ה מותר והיינו
שם (יומא שם) דורא, כפר
תשמע לו, ואם תפסה
ה
(קדושין ע:). מאי חזית
ונתחזק עליה, אין לה
דאי שמעינן ליה הכי היכי פליג רבא למיסר: אביי כר' יהודה.
כלישנא בתרא דהכא דבלא אפשר ולא מיכוין כ"ע ל"פ דשרי:
דדמא דידך סומק טפי.
חטא מות. [אסתר לא
דקסבר כיון דאסר רבי יהודה בדאפשר אע"ג דלא קא מיכוין שמע
שאני
מי יודע שיהא דמך חביב
נטמ(ע)[א]ה לאחשורוש
ונאה ליוצרך יותר מדם
מינה לא חשבינן ליה כוונה אלא בדאפשר ולא אפשר תליא טעמא הלכך היכא דלא אפשר אע"ג דקא מיכוין לא איכפת ליה לרבי יהודה:
ברצון. אי נמי לרבא דאמר
חבירך, הלכך אין כאן לומר
טעמא דאסתר הנאת עצמו
ורבא וחי בהם ולא שימות בהם,
שאני. אם כן כשאמרנו
תיהרג ואל תעבור לא אמרנו אלא במתכוין להעבירה וכגון שיש נשים אחרות לפניו. ואחשורוש אעפ"י שהיו כמה נשים שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות, שצוה
על הרציחה (סנהדרין עד. וכעי"ז יומא פב:).
לא נתכוין באסתר אלא להנאת עצמו, חדא שלא היה יודע מאיזה עם היתה. ועוד הא כתיב ויאהב המלך את אסתר מכל
הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות, ואמר רצה לטעום בה טעם בתולה טועם טעם בעולה טועם]. ורוצח גופיה
שלמדה ממנו זו הנערה מניין כי הדין אם יאמר לו אנס לך הרוג לך פלוני ואם לאו אני הורגך, שיהרג ואל יהרוג. ואמרינן סברא הוא כההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל אמר לי מרי דודאי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך וכו'. מר בר רב אשי הוה
שאיף גרקי דערלה. פירוש גרגרים של ערלה לברתיה דהוה בה אישתא צמירתא, ואמר ליה לרבינא האי אישתא צמירתא סכנה היא ובמקום סכנה שרי. איכא דאמרי הכי אמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא, ושלא כדרך הנאתן שרי. איתמר הנאה
הבאה לו לאדם בעל כרחו, כגון שהיה עובר כנגד ע"ז והריח ריח בשמים של ע"ז, אביי אמר מותר רבא אמר אסור. כל היכא דאפשר, כלומר אם יש דרך אחרת ואפשר לו שלא יעבור משם ומתכוין לעבור משם כדי ליהנות מן הריח של ע"ז, כולי
עלמא לא פליגי דאסור, אבל אין דרך אחרת כלל, לא קמכוין להנות כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאפשר לו שלא יעבור משם וכשעובר משם אינו מתכוין ליהנות, ועלתה זו בתיובתא דרבא. אבל אי לא אפשר ומתכוין קיימא לן דאסור כרבא.