כו:
כל שעה
פרק
שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף. מייתי לה משום דרב
הא לא דמיא. תירוצא הוא: שכן
עליה עוף. בפרה אדומה
מז א מיי' פ"א מהל'
א) פרה פ"ב מ"ד, ב) ב"מ
ל. [ע"ש], ג) שבת כט:
פרה הלכה ז:
פפא אמר מילתיה עלה לפי שהיא משנה:
קאי שפרח ונח על גבה אע"ג דכתיב לא עלה עליה עול דמשמע
ז)
עלה עליה זכר פסולה. וא"ת אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא
מח ב מיי' פי"ג מהל'
מו: כלאים פ"ט משנה ה,
עליה אפילו עלייה בעלמא ואי משום דכתיב עול הא מרבינן ביה
ד) לקמן עה., ה) ע"ז מט.
אבידה הל' יא סמג
שאר עבודות במסכת סוטה (דף מו.) אפ"ה בהא עלייה כשרה
ליה להפסיד פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל
עג: תמורה יב. ערלה פ"ב
עשין עד טוש"ע חו"מ סי'
מי"א, ו) צ"ל בתחלה וכ"א
רסז סעיף יח:
דלא ניחא ליה והוא הדין להכניסה
דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה
מט ג מיי' פ"י מהל'
במשנה, ז) [במדבר יט],
ודשה: עלה עליה זכר
לרבקה
ולכך אין להכשירה וא"ת הכניסה
הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף
א)א
ח) [צ"ל דהם], ט) [פרה
כלאים הל' טז סמג
פסולה. דניחא ליה והוא הדין
לרבקה ודשה אמאי כשירה מ"ש
פ"ב מ"א], י) [בפ"ב דב"מ
לאוין רעג טוש"ע י"ד סי'
כשירה עלה עליה זכר פסולה מ"ט אמר רב
כב.], כ) [ויותר מפורש
שא סעיף ו:
לתינק ותידוש: עובד. משמע
מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם
פפא אי כתיב עבד וקרינן עבד עד דעביד
נ ד מיי' פט"ז מהלכות
בכורות מד:], ל) רש"ל
1
לא ניחא ליה בדישתה שאין מרויח
ממילא עבד משמע בידים ואף על
מאכלות אסורות הלכה
גרס לר"י ועי' רש"א,
בה איהו אי כתיב עובד וקרינן עובד אפילו
❖
כלום בדישתה דבלאו הכי נידושה
גב דהאי בעגלה כתיב תרווייהו
מ) [תמורה לד. ולקמן כז:],
כב טוש"ע י"ד סי' קמב
ממילא נמי השתא דכתיב עבד וקרינן עובד
סעיף ד:
ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול
התבואה וה"ר יהודה פירש דסתם
א
נא ה מיי' שם הל' כד
עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף
במסכת סוטה (דף מו.): לא
פרה בחורה היא ב ומסתמא אין אדם
טוש"ע שם סעיף ו:
תורה אור השלם
עובד דניחא ליה ת"ש אבידה לא ישטחנה
נב ו ז מיי' שם הל' כב
ישטחנה. במוצא בגד אבודה קאי:
רוצה להטריחה וא"ת והא דתנן פרה
ט)
ב)ב
1. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה
ופ"ז מהלכות ע"ז הל'
מגוד. קבילי"א: לצורכה. כדי שלא
מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים
לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו
❖
יג טוש"ע שם ס"ד:
אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי
יאכלנו עש: נזדמנו לו אורחין
פוסלין והכא אמר עלה עליה זכר
אבל שוטחה לצורכה על גבי מטה ועל גבי
הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר
וכו'. אלמא אף על גב דלצורכה
פסולה וי"ל דהכא כחכמים דפוסלין
אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר
מגוד נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה לא על
לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:
לעזי רש"י דה"נ ר' יהודה פליג ואמר דוקא העלה
הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין
❖
גבי מטה ולא על גבי מגוד בין לצורכה בין
דברים כא ג
עליה זכר אבל עלה מעצמו כשירה
להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב
קבילי"א [קיביל"א]. יתד,
לצורכו שאני התם דקלי לה אי משום עינא
❖
אי נמי הא דאמר הכא פסולה היינו
ליה גזל ואסיר: ומשני לאו משום
וו.
בישא אי משום גנבי ת"ש ג) ג מוכרי כסות
הגהות הב"ח
כשרואה בשעת עלייה וניחא ליה
כוונה הוא אלא משום דבשטיחה זו
מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה
כדאמר גבי הכשר (בפ"ק דחולין)
קלי לה כלומר מאבדה בידים אי
(א) רש"י ד"ה אימור וכו'
מוסף רש"י
❖
היסק דאיסור שבה:
מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין
י) (דף יג.) עודהו הטל עליהן ושמח
משום עינא בישא אי משום דלמא
עלה עליה זכר פסולה.
הרי זה בכי יותן נגבו אינן בכי יותן
אורחין גנבי נינהו וגנבי לה:
מפשילין לאחוריהם במקל והא הכא דאפשר
שנאמר אשר לא עלה עליה
מוכרין כדרכן. מעוטפין בכסות
דבעינן יותן דומיא דיתן אף על פי
עול, ותניא עול אין לי אלא
למעבד כצנועין וכי לא מכוין שרי תיובתא
גליון הש"ס
עול, במס' סוטה (מו.)
שאם היה יודע בעוד הטל עליהן היה
כלאים דאין מתכוין להנאת לבישה:
למאן דמתני לישנא קמא דרבא תיובתא:
גמ' בישלה על גבי
והאי הכניסה לרבקה ודשה
והצנועים. פרושים שמתרחקין מן
שמח והא דאמרינן בפרק עגלה
דלא ניחא ליה בה דמיא
גחלים. עי' לקמן דף עה
ולא יסיק בו וכו': ד)ת"ר תנור שהסיקו בקליפי
הכיעור ומן הדומה לו: לישנא
ערופה (סוטה מו.)
עול פוסל בין בשעת
לשכן עליה עוף
.
ע"א תוס' ד"ה וגרפו
(ב"מ ל.)
ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ
דקלי לה. בשטיחה זו הוא
ובתשובת פני יהושע סי'
קמא דרבא. אפשר ולא מתכוין
עבודה ובין שלא בשעת עבודה שאר
❖
שורפה, ומה היא שריפתה,
י"א:
ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר דהפת
דברים אינן פוסלין אלא בשעת עבודה
אסור אפילו לרבי שמעון דא"כ הא
אי משום עינא. שתשלוט
אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת
מה שהזכר משמש בה חשוב עבודה:
מני: יש שטועין שמקשין על משנה
בה עין רע של אורחין,
מגוד.
אי משום גנבי. פן
פירש ר"ת כמו נגוד ליה
זו אותה ששנינו בגד שאבד בו
$ בישלה על גבי גחלים דברי הכל מותר והא
רבינו חננאל
ה
יגנבוה האורחים (שם).
גלימא כ) (עירובין ד' צד.):
כלאים לא ימכרנו לנכרי [נדה סא:] אלמא
תניא בין חדש ובין ישן יוצן לא קשיא הא
מוכרין כדרכן. כסות
ת"ש כסות המופקדת
ו
חדש יותץ. קסבר יש שבח
של כלאים לובשו בשוק
כלאים אסור למכור וטעות בידם
אצלו, לא ישטחנה לא על
רבי והא רבנן אימור דשמעת ליה לרבי
כדי להראותו למוכרו, דלא
גבי מטה ולא על גבי
עצים בפת וה"נ יש שבח
דהתם אבד דוקא שמא יחזור נכרי
ז משום דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי
אסרה תורה אלא לבישה
מגוד לצורכו, אבל שוטחה
עצים בתנור וזה וזה גורם אסור
וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו
שהיא להתחמם כדרך כל
לצרכה, נזדמנו לו אורחין
שמעת ליה אלא לא קשיא הא ר' אליעזר הא
הלובשים, והעלאה דומיא
בין לצורכו בין לצרכה
ויש שבח עצים בפת היינו העצים
כלאים וילבשנו אבל כלאים הניכר
דלבישה נמי דמיתהני ביה
רבנן הי רבי אליעזר אילימא רבי אליעזר
לא ישטחנה, הנה אפילו
מותר בכל הנאות מכירה: בקליפי
שהן גורמים אפיית הפת כשאבוקה
(שבת כט:). ובלבד שלא
לצרכה אסור. ושנינן שאני
דשאור דתנן שאור של חולין ושל תרומה
ערלה. קליפי אגוזים ורמונים
כנגדו ורבנן סברי אין שבח עצים
ה)
יתכוין. להנאת חימום
התם דקא קלא ליה,
(שם מו:) ור' שמעון הוא
שנפלו לתוך עיסה ואין בזה כדי להחמיץ
כלומר כיון שרואין אותה
בפת אף על פי שהאבוקה כנגדו
שאף הם בכלל פרי ואסורין משום
דאזיל בתר כוונה (שם
האורחין באין בלילה
דשלהבת אינה באה מן העצים אלא
ערלה
וכן קשין של כלאי הכרם
ואין בזה כדי להחמיץ ונצטרפו וחמצו רבי
כט:). והצנועין. כשרים
וגונבין אותה. נמצא
מחמת משהו הנשרף וא"כ היא כמו
הכל
אסור דבכלאים לא כתיב
שמרחיקין עצמן מכל לזות
כששוטחה כאלו שורפה
אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים
שפתים (שם). והא הכא
באש. ת"ש הכניסה לפרה
פרי: חדש יותץ. שהרי על ידי
גחלת דאין האיסור בעין וכן פירש"י
אומרים בין שנפל איסור לכתחלה ובין
דאפשר. לכל אדם למעבד
ו)
אדומה בגורן לרבקה.
הקשה ה"ר אהרן ל) לרבי הא דאמר
היסק
זה של ערלה נגמר ומתקיים
שלא על ידי איסור, ואפילו
פירוש לפטומה. מלשון
שנפל איסור לבסוף
לעולם אינו אוסר
ישן. שאין היסק זה מועיל
המבשל בשבת בשוגג
כולו:
הכי שרי (שם). שאור של
עגלי מרבק, ודשה כשרה,
(תרומות פ"ב מ"ג)
עד
חולין. ושאור אחר של
בשביל שתינק ותדוש
לו אלא שאופה בו פת: יוצן. שלא
יאכל ואפילו בשבת ואמאי נימא יש
תרומה (ע"ז מט.). כדי
פסולה, הנה כיון שנתכוין
יאפה בו פת בהיסק זה: אפה בו פת. בהיסק זה. לקמן [כז.] מוקי לה
שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצין הן ואומר ר"י דלא שייך אלא באיסורי
להחמיץ. עיסה זו (שם).
לדוש פסלה. ואוקימנא מה
אחר אחרון אני בא.
הנאה דווקא וכן פי' הקונטרס בפרק בתרא דע"ז (דף סו: ושם)
כשאבוקה כנגדו שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק האור ואופהו
עבד דניחא ליה אף עובד
ג
אותו שנפל אחרון, אם
דניחא ליה, אע"פ שעובד
שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין: רבי אומר הפת
גבי תנור שהסיקו בכמון של תרומה:
של חולין נפל אחרון ביטל
בה מלאכה שלא על ידיו
בישלה
על גבי גחלים. בישלה דווקא בדיעבד אף על גב
אסורה. דיש שבח עצי איסור בפת: וחכמים אומרים הפת מותרת.
את הראשון ומותר לזרים
אלא ניחא ליה, עבודה
ואם של תרומה נפל אחרון
דכל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחלה יש לחלק
דהא סברי אין שבח עצים בפת ממש והוא הדין דלית להו נמי חדש
היא ונפסלת בה. ת"ש
מ)
ח)
אסור לזרים (שם) שהוא
מהא דתנן בסוף כלאים
יותץ אלא יוצן והכי אמרי' בשמעתין: בישלה על גבי גחלים דברי
בין אפרן לגחלים:
גורם את החימוץ ואם
מוכרי כסות מוכרין כדרכן,
בין
חדש בין ישן יוצן. דזה וזה גורם מותר אף על גב דזה וזה
הכל. הפת מותרת ואפילו לרבי דכי איתהני פת מאיסור כבר כלה
נפל האיסור בסוף אסורה
כלומר נושאין בגדי כלאים
❖
(תמורה יב.).
על כתפיהן ונהנין מהן,
גורם דוקא בדיעבד מותר כדמוכח בסוף פרק כל הצלמים
ובטל וגחלים איצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה וכל שכן
ובלבד שלא יתכוין בחמה
בתנור גרוף ואין אבוקה כנגדו: הא רבי. דקתני חדש יותץ רבי היא
(ע"ז מח:) דאמר רבי יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר' יוסי
מפני החמה, ובגשמים
שאם נטע שהוא מותר וחשיב ליה זה וזה גורם דהכא הוי כדיעבד
דאמר הפת אסורה משום דגמרה באיסור והוא הדין לתנור חדש
מפני הגשמים, והצנועין
מוסף תוספות
מפשילין לאחורין במקל.
שנגמר נמי ע"י האיסור: אימור דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים
דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור:
בין חדש ובין ישן יוצן. ואף על גב דזה וזה גורם מותר מ"מ ישן
והא הכא דאפשר למעבד
א. דמיירי שיש פרות
בפת. כי שמעת ליה דפליג רבי אדרבנן ביש שבח עצים בפת לחודא
כצנועין, ואע"ג דלא
הרבה ואינו צריך לדישת
כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה
הוא דשמעת ליה דרבנן הוו מקילי טפי ושרו אפי' פת לאכול דאמרי
פרה זו. תוס' הרא"ש.
עביד כצנועין, כי לא
מיכוין שרי, ותיובתא למאן
ב. דפרה בת שתים ואכתי
לחודה ד לכך צריך צינון:
אין שבח עצים בה אלא שבח היסק ואיסור (א) שבה כבר כלה הוא ורבי
ילדה היא. שם. ג. משום
דתאני לישנא קמא דרבא
סבר הואיל ואבוקה כנגדו יש שבח עצים ואיסור גמור בה וגבי תנור
עד
דיש שבח עצים בפת היינו
תיובתא. וקיימא לן אפילו
חדש נהי דיש שבח עצים בו מיהו הוא עצמו אין נאכל אלא להיסק אחר עומד ויאפו בו ונמצאת פת הנאפת בו נגמרת ע"י איסור והיתר עצי
אפשר ולא קא מיכוין שרי.
שבח הנאה דעצים בתוך
ולא יסיק בו תנור וכירים.
הפת וחשיב נהנה מן
איסור שגמרו (בו) את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת והא היכא שמעינן ליה דאסר רבי: הא ר' אליעזר. דשמעינן ליה זה וזה גורם
העצים. תוס' ע"ז סו:
ת"ר תנור שהסיקו בקליפי
אסור דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא אסור בהנאה: לתוך עיסה. של חולין: אחר אחרון אני בא. אם סילק את הראשון כדמתרץ ליה אביי [כז.]:
ערלה או בקשין של כלאי
ד. שאין כאן אלא הפסד
העצים. תוס' הרא"ש.
הכרם, חדש יותץ ישן
לא
יוצן. אפה בו את הפת,
ר' אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת. בשלה על גבי גחלים דברי הכלהפת מותרת, פירוש שכבר יצאו מתורת עצים. ומקשינן איני והתניא אחד ישן ואחד חדש יוצן. ושנינן הא דתני
חדש יוצן רבנן והא דתני חדש יותץ ר'. ואקשינן אימור דשמעת ליה לר' דיש שבח עצים בפת, כלומר שבח עצי האיסור שרוי בפת והיא אפיית הפת הנה הוא ידוע בפת. לפיכך שנה הפת
אסורה, אבל עצי היתר בתנור חדש שהוסק בעצי איסור, שנמצאו עצים של היתר והתנור של איסור שטעון נתיצה, שניהם (ו)התנור והעצים גורמין אפיית הפת [מי] שמעת
לר' (שאסור) [שאוסר]
בזה.
ואתינן לאוקמינהו
לר' אליעזר ורבנן דפליגי בשאור של
חולין ושל
תרומה
שנפלו
בעיסה, ואין באחד מהן שיעור
לחמץ הוא
לבדו העיסה,
ונצטרפו וחימצו. ר' אליעזר
אומר אחר אחרון אני