כז:
כל שעה פרק
שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מכלל
דרבנן שרו כשאבוקה כנגדו. ואם תאמר לרבנן הואיל
עצים דאיסורא. דמתסרי בהנאה לרבנן היכי משכחת להו:
א) [ענין כזה תמצ' ר"ה
א [מיי' פ"ו מהל' מעילה
כח.], ב) תמורה לד., ג) שם
הל"ג]:
בשרשיפא. כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין ועל
ובאבוקה כנגדו חשיב כמו שלהבת באה מן הגחלים מאי
נו ב מיי' פ"ז מהלכות
לעיל כו. [ע"ש], ד) [לעיל
ידי ממש אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת
פריך בסוף לולב הגזול (סוכה מ.) ובהגוזל עצים (ב"ק קא:) והא איכא
ע"ז הל' י טוש"ע י"ד
ה: יב: כא. תמור' לד.],
ביעורו: בטילה במאתים. הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו:
עצים דמשחן שהנאתן וביעורן שוה
הא בשעת הנאה מבוערין
ה) [מעילה יח.], ו) [ויקרא
סי' קמב סעיף א:
נז ג ד מיי' פי"ט מהל'
ה], ז) בס"א ליתא, ח) [לעיל
והלא מעל המסיק. וחייב קרבן
הן כבר במקום השלהבת ויש לומר
ו.], ט) בס"א נוסף: לו,
פסולי המוקדשין הלכה
משום (א) דשיעור כזה לא חשיב הנאה
מעילה וכל דבר שאין בו קדושת הגוף
מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפי' כשאבוקה
❖
י) [סוכה לו: ושם],
יג:
אחר ביעורן לענין שביעית שהרי
כגון בהמה שאינה של קרבן וכלי
ה [מיי' פ"ב מהל' תמידין
כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת
❖
הל' טו]:
באכילה דמינה ילפינן התם ליכא
שאינו כלי שרת כיון שמעל בו יצא
להו א"ר אמי בר חמא בשרשיפא בעא מיניה
תורה אור השלם
לגמרי הנאה וביעורן שוה ולא
לחולין דתנן (מעילה דף יט:) אין מועל
רמי בר חמא מרב חסדא תנור שהסיקו בעצי
ממעטינן אלא שאר עצים שאין
אחר מועל במוקדשין אלא בהמה
1. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד
רבינו חננאל
הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא
וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל
הנאתן אלא אחר שנעשו גחלים לגמרי
וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא
ורבנן מכלל דשרו אפילו
בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן
מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה
ולרבי עצים דלא משחן נמי הוה ליה
ממעילה ראשונה נפקא לחולין דקי"לה)
כשאבוקה כנגדו, אי הכי
אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת
אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים
למיסר דלדידיה כשאבוקה כנגדו
אין מעילה בכ"מ אלא שינוי שנשתנה
עצי איסור לרבנן היכי
הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ
משכחת לה. ושנינן
אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: ויקרא ו ג
הנאתן וביעורן שוה ואיכא למימר
מקדושתו ואמאי פת אסורה הא
הקדש אפילו באלף לא בטיל אלא אמר רבא
2. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת
בשרשפא. פירוש כסא
הואיל ורוב הנאה אחר ביעור אית לן
קודם שנתנו הפת היה ההיסק
אי קשיא ליה הא קשיא והלא מעל המסיק
לשבת בו כגון זה אסרה
תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן
חולין: בעצי שלמים. שהתפיסן
למימר דלא אסרה תורה בהן אבל
תורה. בעי מיניה רמי בר
תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם
וכל היכא דמעל המסיק נפקו להו לחולין
א)
חמא מרב חסדא תנור
כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה
תימה למאן דאמר לוחשות לרבי
לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן
אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן
שהוסק בעצי הקדש ואפה
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל
אסורים אמאי לא אסר בכל עצים
שלמים. וקדשים קלים אין להם
בו פת לר' המתיר מהו.
מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם
ואליבא דר' יהוד' דאמר הקדש בשוגג מתחלל
❖
א
בשביעית שהרי הנאתן וביעורן שוה
מעילה דלאו קדשי ה' ו) קרינן ביה
וא"ל הפת אסורה. ומה בין
שמות יב טו
הַשְּׁבִעִי:
במזיד אינו מתחלל במזיד מאי טעמא לא
עצי הקדש לעצי ערלה,
הואיל ולא חשיב להו מבוערות כשהן
שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא
אמר רבא משום דערלה
כיון דלאו בר מעילה הוא לא נפיק לחולין
לוחשות דבאותן הוי עיקר הנאה:
לאחר זריקת דמים את האימורין
בטלה במאתים והקדש
הגהות הב"ח
הקדש אפי' באלף לא בטיל.
שלמים נמי כיון דלאו בר מעילה נינהו לא
אפילו באלף לא בטיל.
ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו
(א) תוס' ד"ה מכלל וכו'
קשיא ליה לרבא והא קיי"ל
תימה מה חומר היא זו
וממעילה הוא דאימעיטי במסכת
נפקא לחולין וכל היכא דמעל המסיק נפקי
ויש לומר דמשום שיעור
כי המסיק בעצי הקדש
מעילה [ז:]: ואליבא דרבי יהודה.
הלא הקדש דבר שיש לו מתירין הוא
מועט כזה לא חשיב:
מעל, וכיון דמעל נפקי להו
לחולין והא ב) תניא כל הנשרפין אפרן מותר
(ב) ד"ה אין ביעור וכו'
העצים לחולין הפת אמאי
ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות
פשט ליה רב חסדא בקדושין בפ"ב
חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור
❖
ב
ג
וסופו להקל אינו דין:
אסורה. ומשני רב פפא
בטל אפילו באיסור קל אפילו מדרבנן
(דף נה.) דאמר הקדש במזיד אין
בעצי הקדש שאמרנו במאי
אמר רמי בר חמא כגון שנפלה דליקה מאיליה
כדאמרינן בריש ביצה (דף ד.)
:
מתחלל אם נהנה ממנו במזיד לא
עסקינן, כגון שהקדישם
בעצי שלמים. ה"מ לאוקמי
בעצי הקדש דליכא אינש דנמעול רב שמעי'
בתורת שלמים וכר' יהודה
יצא לחולין הלכך בשלמים שוגג
גליון הש"ס
דתני בקדושין פ"ב הקדש
אמר ד באותן שטעונין גניזה ג) דתניא 1 ושמו
בעצי הקדש ובמזיד
דידהו כמזיד דהקדש דהא לאו בני
גמ' כל דין שאתה דן
בשוגג מתחלל במזיד אינו
בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר: ר' יהודה
ואליבא דרבי יהודה אלא דלאו
מעילה נינהו. והכי נמי הוה מצי
תחלתו להחמי'. עי' שבת
מתחלל, במזיד מאי טעמא
ה
א
קלו ע"ב תוס' ד"ה דתניא
אינו מתחלל משום דלאו
אורחא דמלתא לעבור במזיד:
למימר הכא כשהסיקו מזיד עסקינן
אומר אין ביעור וכו': תניא א"ר יהודה אין
ד)
וזבחים יב ע"ב תד"ה
בר מעילה הוא, הכא נמי
ורמינהו
כל הנשרפין וכו'.
מיהו שהסיקו משמע שוגג ומזיד וכיון
❖
ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר
בן עזאי:
בעצי הקדש המוקדשים
ה"מ לאוקמי בעצי
דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד
בתורת שלמים, כיון
שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ
שלמים ב: חוץ מעצי אשירה.
דשלמים לאו בני מעילה
אוקמה: כל הנשרפין. בשילהי
שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן
נינהו לא נפקי לחולין.
מוסף רש"י
תימה לרשב"א תיהוי כעבודת
פרק בתרא דתמורה [לג:] מפרש אלו
ומקשינן וכל היכי דמעל
שטעון שריפה אמרו לו $ כל דין שאתה דן
כל הנשרפין אפרן
נשרפין ואלו נקברין: ואפר הקדש
המסיק נפקי לחולין,
גלולים שנשתברה מאליה דשריא
מותר. כגון חמץ ותרומה
תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא
והתניא כל הנשרפין אפרן
לעולם אסור. להכי נקט גבי הקדש
כדאמרינן בפרק כל הצלמים (ע"ז
וערלה וכלאי הכרם אפרן
מותר חוץ מעצי אשרה
עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה
מא:) ואין לומר דהכא מיירי באשירה
לעולם וגבי אשירה לא נקט לעולם
מותר לכיבוס בגדים
ואפר הקדש דלעולם
❖
(תמורה לד.).
תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה
אסור, ואי אמרת מעל
של ישראל דאין לה ביטול עולמית
משום דאשירה יש לה היתר אם
2
המסיק ונפקי לחולין אמאי
דהא בסוף תמורה (ד' לד.) מפרש
שורפה עו"ג ובטלה אבל הקדש אין
יכול להשביתו חזר ר' יהודה ודנו דין אחר
אסור. ושנינן כגון שנפלה
דלהכי לא עריב ותני אפר הקדש
בו ביטול והכי מפורש בשילהי
דליקה מאיליה, דליכא
נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה מה
מוסף תוספות
איניש דלימעול, לפיכך
ואשירה לעולם אסורין משום דאשירה
תמורה [לד.]: רמי בר חמא ורב שמעיה
נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו
תאני אפר הקדש לעולם
א. דאמר במזיד אין
יש לה היתר אם שורפה עו"ג דבטלה:
אאפר הקדש לעולם אסור מהדרי:
מתחלל. תוס' שאנץ.
אסור. רב שמעיה אמר האי
נבילה תוכיח שאסורה באכילה ואינה טעונה
אין
ביעור חמץ אלא שריפה.
באותו אפר שטעון גניזה. קאמר
דקתני אפר הקדש לעולם
ב. דהא במסקנא נמי לא
שריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה
אסור, כגון תרומת הדשן
איירי בכל אפר הקדש אלא
נראה דהלכה כרבי יהודה
לעולם אסור וזהו אפר של תרומת
בתרומת הדשן. תוס'
שטעון גניזה. ושמועה זו
ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה מה
דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא
הדשן שלא היתה מעילה בהסיקו:
הרא"ש. ג. דקא חשיב
תרומת הדשן שהוא טעון
נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה אמרו
כל דין שאתה דן. שמתחלתו
דתמורה (ד' לג:) וא"ת א"כ בהא
גניזה בסוף תמורה.
חמץ בפסח מן הנשרפים.
ג
חי' הר"ן. אלמא חשבינן
כדתניא ושמו אצל המזבח,
דאמר י)ר' יהודה סוכה אינה נוהגת
אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי
לו שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה
ושמו בנחת ושמו כלו
ליה דין אע"פ שסופו
אלא בארבע מינין שבלולב יהא נמי
חמור
הוא ואתה מביא לו חומר
ובהנאה ואינו טעון שריפה אמר להן הפרש
להקל. תוס' סוכה לו:
ושמו שלא יפזר. ר' יהודה
הלכה כמותו דהתם נמי לא פליגי
אחר
כדקאמרת חמץ שהוא בבל
אומר אין ביעור חמץ אלא
ד. אלמא הדר ביה
נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת
מההוא. תוס' סוכה שם.
שריפה. תניא אמר ר'
רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו
יראה אין דין שטעון שריפה וסופו
וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת
יהודה אין ביעור חמץ ללא
דלא שתק אלא מתוך
ה.
להחמיר וסופו להקל אין דין
נמצא
שחומר שאתה מוסיף עליו
(ב)
שריפה, והדין נותן ומה
דברי עצמו במה שאומר
מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה
נותר שאינו בבל יראה
במקום אחר דנותר
לו להקל: אינו דין. שהרי
ובפ"ק דסוכה (ד' יא.) סתם לן תנא
גורם
בקבורה. תוס' סוכה שם.
אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור
ובבל ימצא וכו' עד
כרבנן דקתני הדלה עליה את הגפן
הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא
ו. כדאמר ר' יהודה הכא.
באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה
מקילו: שאם לא מצא עצים. ישב
ואת הדלעת אם קצצן כשירה וי"ל
תוס' שאנץ.
חזר
דהכא קיימא לן כרבי יהודה משום
ויבטל בתמיה. ואף על גב דאמרי'
דין אחר דיליף במה מצינו אף על גב דאמרו לו חטאת העוף
בפרק קמא (דף יב:) לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל
ואשם תלוי יוכיחו ושתיק ד מ"מ לדידן סבירא לן כרבנן דאמרי
דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת
חטאת ואשם בשריפה וליכא תוכיח : מה נותר בשריפה אף
בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים
ז)
ח)
ט)
ה
חמץ בשריפה. וא"ת למאן דדריש לעיל (ד' כד.) הנותר בשריפה
לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו: ודנו דין אחר. שאינו קל
ואין דבר אחר בשריפה היכי יליף רבי יהודה חמץ בשריפה
וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן
מנותר ותירץ רשב"א דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר איסורין אבל
דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:
חמץ דדמי לנותר בכרת ובבל תותירו לא ממעטינן וא"ת לעיל היכי
חמץ
יליף שאר אסורין באם אינו ענין נוקי קרא בחמץ בפסח דוקא דדמי ליה טפי וי"ל דלחמץ בפסח לא צריך [קרא] דמצי למילף במה מצינו ו:
חלבו של שור
הנסקל יוכיח.
הקשה ריב"א היא גופה נילף
מנותר שיהא בשריפה דדמי
ליה ותירץ
דלא דמי
ליה בבל תותירו:
חזר