3/53

כח:

כל שעה

פרק

שני פסחים

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

רבי

שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו

ומשעה שאסור באכילה. היינו משש שעות ולמעלה דאמרן [ע"א] לפני

סד א מיי' פ"א מהל'

א) [לעיל כג. לקמן לב.:],

ב) לקמן מג., ג) לקמן צו:,

בלא כלום. נראה דלרבי שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו

חמץ הל' ד:

זמנו בלאו והא מילתא רבי יהודה קאמר לה כדמפרש בגמרא

סה ב מיי' שם הלכה ו

ד) [ברכות כא: יבמות ד.

אתאן לתנא קמא: תמה על עצמך וכו'. דאפילו בתוך המועד

סמג לאוין עו: דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור

באכילה משש שעות ולמעלה

סנהדרין סז:], ה) לקמן

מתמה אהני דאסרי: לא תאכל עליו.

מדאמרינן בפ"ק (לעיל דף יד.) אין

שורפין תרומה טהורה עם

קאמר דמותר בהנאה וקא

קכ., ו) לקמן צו. וקכ.

ג [מיי' פ"ט מהל' קרבן

❖

יבמות עא., ז) [וכן בברכות

פסח הלכה ח]:

הטמאה משמע הא לבדה שורפין

משעת שחיטה דהיינו משש שעות

נ)

כא:], ח) [במדבר ט],

בשש ואי מותרת לאכול יאכלנה עד

ולמעלה שחמה נוטה להעריב: הכי

רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו

ט) בס"א: משומד,

גרסינן חמץ אין לי אלא שנתחמץ

הלילה ועוד דקאמר משעה שאסור

י) [שמות יב], כ) [שם יג],

אינו עובר עליו בלא כלום תוך זמנו עובר

מוסף רש"י

ל) [לקמן קכ.], מ) בס"א:

מאליו: מנין לפסח מצרים. שלא

באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק

עליו בכרת ובלאו ומשעה שאסור באכילה

כדכתיב, נ) [עי' בהרא"ש

תמה על עצמך וכו'.

מכלל דלרבי שמעון אסור באכילה

נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד:

דאסברא טפי דמוקמינן לה

דס"ל מותר בהנאה כל

אסור בהנאה אתאן לתנא קמא א)ר' יוסי הגלילי

ת"ל לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום

אע"פ שאינו אסור בהנאה דהיינו

כר"ש להך מתני' בדף כ:],

שבעה וכ"ש לאחר הפסח

אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה

ס) [וע"ע תוס' לקמן קכ.

ופליגא דר' יהודה דאמר

אתם יוצאים. לא יאכל חמץ

אחר שש ונראה דנפקא ליה מתשביתו

היום:

חמץ שעבר עליו הפסח

ד"ה רב אחא בר יעקב],

כל שבעה ומנין לאוכל חמץ משש שעות

ואי בעית אימא סמוכין לא דריש.

ומאך חלק ומשמע תשביתו שלא כדרך

❖

ע) [וע"ע תוס' לקמן קכ.

אסור בהנאה (לעיל כג.).

❖

ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר

הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת

רבי יהודה אלא במשנה תורה

ד"ה כל בן נכר],

תבשילו מותר לרבי שמעון וא"ת למה

לחוד והכי שמעינן ליה בפרק

לא תאכל עליו חמץ דברי רבי יהודה אמר

מוסף תוספות

שורפין בשש לרבי שמעון יסיקנו עד

קמא דיבמות (ד' ד. ז)) הלכך לית ליה

לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר

תורה אור השלם

דרבי יוסי הגלילי: לקובעו חובה.

הלילה מעט מעט תחת תבשילו וי"ל

א. [ד]אי מותר באכילה

נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים

1. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ

לר"ש בשש שעות

דגזרינן שמא יאכלנו וכן לרבי יוסי

האי שבעת ימים (ב) תאכלו מצות לאו

תאכל עליו מצות אם כן מה ת"ל לא תאכל

אחרונות, מנא ליה דאתאן

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו

הגלילי דשרי חמץ להסיקו תחת

לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה

לת"ק דילמא ר"ש היא

מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי

עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה

תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט

אתא אלא לאקושי אכילת מצה

ואלילה דחמשה עשר קאי.

בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ

ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום

תוס' שאנץ. ב. דאמר דלא

מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת

מעט לא שמא יאכלנו דמסתמא אית

לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה

יאכל דוקא הוי איסור

יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ מ"ט דר'

ליה אור לארבעה עשר בודקין וכו':

לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ

הנאה. תוס' הרא"ש.

כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

אם

ג. ולאחר זמנו. שם.

יהודה תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ

דברים טז ג

כן מה תלמוד לומר לא תאכל

ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על

2. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם

ד. דמסתבר לדמויי אהדדי

עליו. הלשון דחוק ונראה

מצות ומרורים יאכלוהו כתיב ח) אי

וכל מחמצת לא תאכלו לא תאכל עליו

כל לאוי דאכילה דכתיבי

זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר

לרשב"א דהכי פירושו והלא כבר

איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי

גבי חמץ. שם. ה. דאפילו

חמץ חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך

יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית

בפסח נמי הוא חייב. תוס'

לא לא: בערב תאכלו מצות. קרא

נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו

עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד

זמנו ורבי שמעון חד לתוך זמנו וכל מחמצת

ר"פ. ו. בשלמא גבי ערל

הוֹצִיא יְיָ אֶתְכֶם מִזֶּה

ע"כ אאכילת פסח קאי הכי נמי

יתירא הוא דהא כתיב על

מצות

נימא דר"ל דחייב לאכול

מבעי ליה ב)לכדתניא (א) ב אין לי אלא שנתחמץ

וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

ומרורים יאכלוהו: לטמא

ושהיה

לא תאכל עליו חמץ קאי נמי אשעת

מצה ומרור ומכל מקום

שמות יג ג

מאליו מחמת דבר אחר מנין תלמוד לומר

3. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא

פסח לא מצי למיכל

בדרך רחוקה. שאף על פי שאינו

אכילת פסח וקשה אמאי איצטריך

כדכתיב כל ערל לא יאכל

תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם

כל מחמצת לא תאכלו לא יאכל חמץ מיבעי

קרא להכי מהיכא תיתי שיהא בבל

עושה פסח חייב באכילת

מצה:

בו. שם. ז. וס"ד אמינא

תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

ליה לכדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין

לא ניכול. לא נתחייב: ערל. שמתו

תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי

כיון דכתיב על מצות

שמות יב כ

ג)

4. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים

ומרורים יאכלוהו ובפסח

אחיו מחמת מילה: בן נכר. מי ט)

מצרכינן לקמן אליבא דרבי שמעון:

לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום

לא מצי למיכל, במצה

וחד לפני זמנו. וא"ת ולחזקיה

בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:

שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא

אחד תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה

ומרור נמי לא אכיל קמ"ל.

שמות יג ד

5. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה

לכל התורה: כתיב בהאי. ערל ובן

שם. ח. שאין שום אדם בן

מנלן איסור הנאה לפני זמנו

היום אתם יוצאים ור' יהודה מחמת דבר אחר

גילו חייב למול. תוס'

עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב

דליכא אלא חד לא יאכל וההוא

נכר וכתיב טמא ושהיה בדרך רחוקה

מנא לי' מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת דר'

שאנץ. ט.

אע"ג דאי אפשר

תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם

מסברא מוקמינן לתוך זמנו ואור"י

דליכול מצות ואף על גב דמצי יליף

לו למול מפני הסכנה הוי

הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ

יוסי הגלילי מנא ליה אי בעית אימא מדסמיך

ערל כיון שהגיע הזמן.

שמות יב יח

כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור

מיניה הלכך איצטריך היקישא

בָּעָרֶב:

❖

6. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר

ליה היום אי בעית אימא סמוכין לא דריש

תוס' יבמות ע.

ד)

הנאה לא נחלק ביניהם :

לקובעו חובה. ומקראי אחריני טובא

וְעָשָׂה פֶסַח לַיְיָ הִמּוֹל לוֹ

מחמת דבר אחר. פי' ריב"א

אמר מר ומנין לאוכל חמץ משש שעות

כגון שבעת ימים מצות תאכלו וכגון

י)

כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ

ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר לא

מחמת דבר אחר דלאו

מצות יאכל את שבעת הימים כ) לא

וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל

רבינו חננאל

עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:

מינו דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי

נפקא ליה קביעות חובה דהנהו

תאכל עליו חמץ דברי רבי יהודה אמר לו ר'

❖

ר' יוסי הגלילי, מאי היא,

שמות יב מח

משנתחמץ מאליו כדמוכח בפרק כל

לאו חובה נינהו אלא מצות יאכל

דתניא חמץ לפני זמנו

שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר

ולאחר זמנו עובר עליו וכו'

המנחות (מנחות נב:) אלא כגון שנתחמץ

ולא חמץ ואם רצה ליזון שלא מחמץ

לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו

מני, אי ר' יהודה, חמץ

הגהות הב"ח

על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים

ושלא ממצה הרשות בידו ותדע

סתמא קתני דאסור ואפילו

מצות ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי

(א) גמרא לכדתניא חמץ

בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז

דהא בכולהו כתיב את שבעת הימים

דנכרי. אי ר' שמעון

שמעון ורבי יהודה אמר לך ההוא לקובעו

אין לי: (ב) רש"י ד"ה

ול"ד לעיסה שנילושה ביין דלית ביה

וחובת מצה אינו אלא לילה הראשון

לקובעו וכו' שבעת ימים

חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא ור' שמעון

כרת ויש בה לאו:

כדילפינן בפרק בתרא ל) אבל מההוא

תאכל עליו מצות לאו:

ואידך נפקא לה מבערב תאכלו

לקובעו חובה מנא ליה נפקא ליה מבערב

קרא נפקא לן חובת לילה הראשון

מצות. תימה לר"י דבפ'

מדכתיב להיקישא גבי פסח וכדכתיבמ)

תאכלו ור' יהודה מיבעי לי' לטמא ושהיה

ה)

קמא דקדושין (ד' לז:) נפקא לן בזמן

תאכל עליו מצות כי פסח לילה

בדרך רחוקה סלקא דעתך אמינא הואיל

הזה ממושבותיכם דכתיב גבי מצה

הראשון אף היקישא שלא בזמן

ובפסח לא יאכל מצה ומרור נמי לא ניכול

והיינו דלא כחד ועוד תימה לרב אחא

פסח ללילה ראשון ואהני היקישא

קמ"ל ור' שמעון טמא ושהיה בדרך רחוקה

בר יעקב דאית ליה בשילהי ערבי

לקובעו חובה בזמן הזה ואהני עליו

לא איצטריך קרא דלא גרע מערל ובן נכר

פסחים (לקמן קכ.) מצה בזמן הזה

למימרא דקביעת חובה דהיקישא

דכתיב 6 וכל ערל לא יאכל בו ו)ג בו הוא אינו

דרבנן ודריש התם לכולהו קראי דלא

לאו לכל שבעה

אלא ללילה הראשון:

אוכל אבל אוכל הוא במצה

ובמרור ורבי

ככל התנאים ס):

דישראל

כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר

יהודה כתיב בהאי וכתיב

בהאי מני

לא יאכל בו בו הוא אינו אוכל

מתניתין אי רבי יהודה חמץ

סתמא קאמר

אפילו דנכרי

ואי רבי שמעון

אבל אוכל הוא במצה ומרור. תימה

דישראל

גבי בן נכר שהוא מומר אמאי

איצטריך קרא פשיטא שחייב לאכול מצה ה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה ואי קמשמע לן דמצי אכיל מצה אע"ג דאסור בפסח הא נמי

פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה ו וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהיה מומר ועשה תשובה דאף על גב דלא אכיל בפסח דאין נאכל

אלא למנויו ז מכל מקום חייב לאכול מצה ומרור ע):

ערל. פי' הקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ולפירושו פסול נמי בתרומה דבהערל (יבמות ע. ושם) יליף תרומה מפסח בגז"ש דתושב ושכיר

והא דמיבעיא לן התם (דף עא) ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא יש לחלק בין שלא בזמנה דקטן

שאין חייב למול כיוצא בו ח למתו אחיו מחמת מילה דכיוצא בו חייבין ט ותדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה בפרק הערל (שם עב.) אף על גב

דמסברא אין חייב

לקרוע הוא הדין מתו אחיו מחמת

מילה דאינו אוכל אף על

גב דאינו חייב למול:

בדין