כל שעה פרק
שני פסחים
כט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בדין
הוא דאפי' תוך זמנו מותר. פרש"י מותר באכילה וקשה
דישראל נמי מישרא שרי. בהנאה לאחר זמנו: לעולם ר' יהודה היא.
סו א מיי' פ"א מהלכות
א) [לעיל ה: כג.], ב) [לקמן
ל.], ג) [ע"פ מ"ש
חמץ הל' ד סמג לאוין
דאע"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא בשאור דישראל
דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו
תוס' ב"ב צג: ד"ה מאן
עו:
קאמר אבל דנכרי שרי: ויליף שאור דאכילה. כלומר חמץ דגבי לא
הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע
ב [מיי' פ"ב מהל' איסורי
וכו' יתבאר נמי הכא],
❖
מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו
יאכל משאור דראייה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח
ד) כתובות ל. שבועות
מזבח הלכה י]:
לג. לקמן לב. [מגילה ז:
מן התורה: לעולם ר' שמעון היא.
לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו
תוספתא ב"ק פ"ז ה"ה],
הפסח ליפלגו בפסח גופיה א ונראה
דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ
דישראל נמי מישרא קא שרי ואי ר' יוסי
ה) [בכורות טו: תמורה
מוסף תוספות
אחר זמנו הלכך דנכרי שרי ומיהו
לריב"א דהא דקאמר אפי' תוך זמנו
יז. לא. לג:], ו) [בכורות
הגלילי אפי' תוך זמנו נמי מישרא קא שרי
טו. שבועות יא:] תמורה
א. הואיל ומותר לרב אחא
דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן
מותר היינו בהנאה והא דקאמר אבל
בהנאה אמר רב אחא בר יעקב לעולם ר'
יז. ל: לא., ז) [כתובות ל.],
לאכול חמץ של אחרים
משום דעבר בבל יראה: בשלמא
אתה אוכל של אחרים לאו דוקא
ח) [דברים יב], ט) [וע"ע
לפרש"י. תוס' שאנץ.
יהודה היא ויליף שאור דאכילה משאור
לרבא. דאמר טעמא דאסור בהנאה
אי נמי אחר זמנו קאמר ומיהו בשל
תוס' כתובות ל: ד"ה
ב. דקאמר אבל אתה אוכל
דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה ב
זר], י) [כתובות לה.],
א)
של אחרים ושל גבוה. שם.
משום קנסא דעבר בבל יראה הוא
גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם
כ) [וע"ש תוס' ד"ה
ג. גבי הקדש דלא שייך
רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל
היינו דתנא מתני' אסור משום לא
לא פדאו אסור בהנאה ואם פדאו
ובטריפה], ל) [וע"ש תוס'
קלב"מ דאם לא כן אין לך
❖
גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל
יראה לך: ואזדו לטעמייהו. רבא ורב
הרי הוא שלו ושמא י"ל אבל אתה
ד"ה אמר ר' עקיבא],
אדם שמועל בהקדש א"כ
בפסח נמי דאיכא כרת
אחא בר יעקב: מעל. חייב קרבן
נהנה משל גבוה שלא יהא איסור
אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ובדין
ליחייב ולא הוה לן למימר
חמץ אבל איסור הקדש יש: דקלב"מ. תוס' כתובות ל:
מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח
הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפי' באכילה נמי
הגהות הב"ח
מאן יש אומרים ר' נחוניא. תימה
בר דמים הוא ואפסדיה להקדש כר'
ד. ולא אמרינן דוקא
שרי ואיידי דתנא דישראל אסור בהנאה
(א) תוס' ד"ה מאן וכו'
במיתה דגלי גלי אבל כי
שמעון דאמר חמץ לאחר הפסח מותר
לר"י דמאן דיליף אסון אסון
תנא נמי דנכרי מותר בהנאה ובדין הוא
בריש אלו נערות. נ"ב וע"ש
איכא כרת לא. שם.
ואע"ג דקנסא קניס ה"מ בחמצו של
בריש אלו נערו' (כתובו' ל.) ואית ליה
(א)
בדף ל תוס' בד"ה זר
ה. ואפילו אוכל תרומת
דאיבעי ליה למיתנא דאפילו בתוך זמנו מותר
❖
שאכל:
הדיוט הואיל ועבר עליו בבל יראה
מיתה בידי שמים פטור מן התשלומים
עצמו דלא גזל מידי משלם
בהנאה ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו
כפרה לעצמו וחומש
אבל האי דבהתירא שהיי' גביה דאמר
לר' נחוניא אם כן לרבי דאמר לקמן
לכהן. שם. ו. [אבל]
תנא נמי דנכרי לאחר זמנו רבא אמר לעולם
מר (לעיל דף ה:) אבל אתה רואה של
(דף לג.) הזיד במעילה במיתה אמאי
(ד)תשלומי קודש לא
מוסף רש"י
רבי שמעון היא ורבי שמעון קנסא קניס
משום כפרה הוא אלא
אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה
פוטר כרת מתשלומים והא אע"ג
ב)
א
אבל אתה רואה של
ממון חייבו הכתוב לשלם
מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה:
דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא
הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא
אחרים. בגבולין של
מחמת שגזל את ההקדש.
ויש אומרים לא מעל. כדמפרש
לא פטר דגלי לן קרא דבשוגג חייב
אחרים, כגון נכרי, ושל
ג
תוס' שאנץ. ז. משום דבא
בשלמא לרבא היינו דקתני של ישראל אסור
גבוה. אם הקדישם לבדק
לכפרה. תוס' ר"פ.
דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה
וה"ה כרת אע"ג דבכרת הוא במזיד
משום שנאמר לא יראה אלא לרב אחא בר
. היה
הבית (לעיל ה:)
ח. שקדוש קדושת הגוף.
פטור מן התשלומין כרבי נחוניא
בשוגג יתחייב ואור"י דבמיתה דגלי
עושה את יום הכפורים
תוס' הרא"ש. ט. כי האי
יעקב משום לא יאכל חמץ מיבעי ליה מי
כשבת לתשלומין.
ובמקום שאין קרן אין חומש ואין
לן קרא דלא פטרה הכא מתשלומים
חמץ. תוס' שאנץ. י.
ולא
סברת אסיפא קאי ארישא קאי והכי קאמר
לפטור המדליק את הגדיש
שייכא ביה מעלה. שם.
מעילה: את יוה"כ כשבת. המדליק
גלי בכרת דלא גלי לא גלי וא"ת והא
ביום הכפורים כאילו
יא. אלא לכלבים כגון
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר
גדיש ביוה"כ ומתחייב כרת פטור מן
אמר לקמן (דף לא:) האוכל תרומת
הדליקו בשבת (כתובות ל.)
קדשים שמתו או נטרפו
בהנאה משום שנאמר לא יראה לך שלך
דאמר המתחייב כרת פטור
התשלומין כאילו הדליקו בשבת שהוא
חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש
אבל הני אסורים מחמת
מן התשלומין (לקמן לב.
טריפות חולין שנתערבו
מתחייב בנפשו מיתת ב"ד דפשיטא
ומוקמי' לה כר' נחוניא ואפ"ה מיחייב
אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים
. אין פודין.
בהן אבל קדשים גופייהו
שבועות לג.)
לן דפטור מלשלם כדכתיב (שמות כא)
בתשלומין משום דכי היכי דלא מיפטר
ושל גבוה ויליף שאור דאכילה משאור
להאכילן לכלבים אלא
אם היה מכירן דחזו
למיתה וטעון קבורה לאחר
ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם
מתשלומין משום חיוב מיתה דתרומה
לדידיה שרי להאכילן
דראייה ואזדו לטעמייהו דאיתמר האוכל
❖
מיתה (תמורה יז.).
לעכו"ם ולכלבים. תוס'
אסון יהיה לא יענש שאף יוה"כ
הכי נמי לא מיפטר משום כרת של
שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי
זבחים עא: יב.
והיינו
שמיתתו בידי שמים שנכרתים חייו
חמץ ואור"י דתשלומי תרומה מחמת
ד
טעמא, דדרשינן ואכלת
ר' יהודה רבא אמר לוקה ורב אחא בר יעקב
ולא לכלביך כלומר דבר
ובניו אסון הוא קרוי שנא' (בראשית
כפרה הם כדמוכח במסכת תרומות
רבינו חננאל
אמר אינו לוקה רבא אמר לוקה לא יליף רבי
שאין עומד אלא לכלביך
מב) וקרהו אסון הלכך פטור מלשלם
(פ"ו מ"א) דתנן אם רצה כהן למחול
אבל היכא דחזו לדידיה
הא אמר לאחר זמנו
יהודה שאור דאכילה משאור דראייה ורב
❖
והכי פרשינן לה באלו נערות . יש
אינו יכול למחול וכיון דכפרה הוא
ז)
ה
אישתרו לגמרי. שם.
דישראל נמי שרי בהנאה,
אחא בר יעקב אמר אינו לוקה יליף שאור
אי ר' יוסי הגלילי כו'.
טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא
אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה
ואוקמה רב אחא בר יעקב
במזיד פטר דבר כרת הוא והכא
מיניה ותדע דהא מאן דלא יליף אסון
דאכילה משאור דראייה והדר ביה רב אחא
כר' יהודה, ואמר דר'
רבינו חננאל (המשך)
בשוגג עסקינן מדקתני מעל ושוגג
אסון ולא פטר מיתה בידי שמים
יהודה יליף שאור דאכילה,
בר יעקב מההיא דתניא האוכל חמץ של
לטעמייהו, דאיתמר האוכל
שנאמר שבעת ימים שאור
לאו בר כרת הוא וטעות הוא זה
מתשלומין אם כן אוכל תרומת חמץ
הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל
חמץ של נכרי שעבר עליו
לא ימצא בבתיכם כי כל
דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג
אמאי משלם דלא שייך למימר כיון
הפסח, לדברי ר' יהודה,
אוכל מחמצת, וכתיב
ג) מאן יש אומרים אמר רבי יוחנן רבי נחוניא
הוא דלא ידע שהוא של הקדש: ורב
שמיתה אינה פוטרת ה"ה כרת דהא
רבא אמר לוקה, דהא
תשביתו שאור מבתיכם כי
בן הקנה היא דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה
ד)
סתמא קתני, לא שנא
כל אוכל חמץ וגו'. ויליף
יוסף אמר. אי הוה סבירא להנך תנאי
מיתה לא פטרה בשום מקום אלא
דישראל ולא שנא דנכרי.
האי שאור דאכילה משאור
עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין
כרבי שמעון דאמר תוך זמנו אסור
ע"כ מטעם כפרה הוא ו ועוד אור"י
חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו
דראיה שנאמר ולא יראה
מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן
בהנאה דכולי עלמא מודו דפטור
דהכא אתי אליבא דרבנן דאמרי
עובר בלאו. ואמרינן מאי
לך שאור, ומפרש בשאור
טעמיה דר' יהודה, תלתא
דראיה לך, ודרשינן ביה
הואיל והשתא מיהא לא חזי ולאו
הזיד במעילה באזהרה ט):
התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו
קראי כתיבי, חד לפני זמנו,
שלך אי אתה רואה אבל
רבי
נחוניא היא. אע"ג דהכא
ממונא הוא ואע"ג דסופו גורם הוא
ופטור מתשלומין רב יוסף אמר בפודין
שנאמר לא תאכל עליו
אתה רואה של אחרים ושל
לממון לאחר הפסח אלא אליבא דר'
בשוגג איירי מדקתני מעל
חמץ והוא משעה ששית
גבוה. ובדין הוא דליתני
את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי
עד שחיטת הפסח, וחד
במתני' הכי, חמץ של נכרי
יוסי הגלילי פליגי דאמר תוך זמנו
ולא מעל מ"מ קיימא לן כחזקיה
מאן דאמר מעל קסבר ה) פודין את הקדשים
לאחר זמנו לא יאכל חמץ,
שעבר עליו הפסח מותר
נמי שרי בהנאה ובפודין קדשים
דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורים
י)
וחד תוך זמנו שחייב לאו
באכילה, ובתוך זמנו נמי
להאכילן לכלבים ומאן דאמר לא מעל
וכרת, שנאמר כי כל אוכל
מותר בהנאה. ואיידי דבעי
להאכילן לכלבים קא מיפלגי מאן
מן התשלומין וה"ה כרת לר' נחוניא
קסבר ו)ב אין פודין רב אחא בר רבא תנא לה
מחמצת ונכרתה וגו', ולא
מיתני סיפא ושל ישראל
דאמר מעל סבר דראוי היה באותה
הקשה ריב"א אמאי פטורין הכא
יליף שאור דאכילה משאור
אסור, דאפילו בהנאה נמי
להא
שעה לפדות לאכילת כלבים ובר
מקרבן מעילה משום דקם ליה
דראיה. רב אחא בר יעקב
חמץ ישראל שעבר עליו
אומר אינו לוקה יליף
הפסח אסור, תנא רישא
דמים הוא ודר' נחוניא לית ליה: ומאן דאמר לא מעל סבר אין
בדרבה מיניה הא אמר בהמצניע (שבת צד:) המוציא אוכלים בכלי
שאור כו'. והדר ביה רב
נמי של נכרי שעבר עליו
פודין. הלכך לא חזי. ופלוגתא דתנאי היא בתמורה (דף לא.) תזבח ח)
שגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה
אחא בר יעקב, דתניא
הפסח מותר בהנאה. רבא
ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים מכאן שאין פודין
אלמא קם ליה בדרבה מיניה לא פטר מקרבן ותירץ כיון דפטר
ז
האוכל חמץ של הקדש
אמר מתני' ר' שמעון היא
במועד מעל, ויש אומרים
דסבירא ליה דלפני זמנו
ואיכא דדריש תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא
מקרן וחומש פטר נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש
לא מעל. מאן יש אומרים,
ולאחר זמנו אינו עובר
אין
קרן וחומש: פודין את הקדשים וכו'. הקשה הר"ח דבפ"ב
לאחר זביחה למעוטי גיזה וחלב אבל לא לכלביך לא דריש:
א"ר חסדא ר' נחוניא הוא
עליו בלא כלום, ומתני'
דבכורות (דף יד:) משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדישן
להא
דפטר מחויב כרת מן
דקתני ושל ישראל אסור
תשלומין כמחויב מיתת
לאחר זמנו, קנסא הוא
למומן ח אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושת הגוף כ"ע מודים דפודים והכא משמע דפליגי אפי' בקדושת דמים ט
ב"ד, וכיון שאוכל חמץ
דקניס ליה, משום דשהייה
ותי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין
בפסח חייב כרת ופטור
גביה ועבר עליה על לא
לא שויא מידי והא דאמר בהתערובות (זבחים עא:) נתערבו בשור שנעבדה וכו' בכלאים וטריפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו
מלשלם קרבן מעילה. רב
יראה ועל לא ימצא.
כ)
י
יוסף אמר בפודין קדשים
בשלמא לרבא דאוקמה
והשתא ע"כ יאכיל לכלבים דלישראל טריפה אסורה ליה אתי שפיר אפילו למאן דאמר אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא
להאכילם לכלבים פליגי.
למתני' כר' שמעון ומשום
דלא חזו לאכילה אבל הכא חזו לאדם אם היו ניכרים דהא רבי עקיבא שרי בבכורות (דף לב.) לזמן נכרי על הבכור ובזבחים
יא
פי' החמץ הזה אע"פ
דעבר על לא יראה קנסוהו,
שהוא קדש בין בפסח בין
היינו דקתני במתני' ושל
בפ' טבול יום (דף קד.) מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טריפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור אסור כשנמצא טריפה קודם
ל)
הפשט והיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ולאיל יב: אין פודין. תימה לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול
לאחר הפסח אסור
ישראל אסור משום
באכילה, מיהו פודין אותו
שנאמר לא יראה לך, אלא
לפדותו להאכילו לכלבים, והרי
לרב אחא דמוקים כר'
ממון הוא והנהנה מממון של הקדש מעל. ת"ק סבר פודין אותו ולפיכך מעל, ויש אומרים סבר אין פודין את הקדשים
יהודה, משום לא תאכל מבעי ליה למיתנא. ומשני רב אחא בר יעקב מי סברת אסיפא דקתני ושל ישראל אסור קאי, לא
להאכילן לכלבים.
ארישא קאי והכי קתני חמץ של נכרי מותר, שנאמר לא יראה לך שאור, ויליף שאור דאכילה משאור דראיה כדאמרן. ואזדו