כט:
כל שעה פרק שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
להא שמעתא. דרב יוסף: דכולי עלמא אין פודין. ואליבא דר'
לפדותו ומותר בהנאה ויש לומר דכיון דכמו שהוא עכשיו לא
סז א מיי' פ"ז מהלכות
א) [לעיל ה:] כתובות
חובל הל' ז טוש"ע
לד. ב"ק עא: צח: [קה:]
שוי מידי לא שייכא ביה מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי
שמעון הוא דפליגי דשרי ליה לאחר פסח אף לאכילת ישראל ובהא
שבועות לב. לג., ב) ע"ז
ח"מ סי' שפו סעיף א:
הנאה אין מקדשין בהן האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר
פליגי מאן דאמר מעל סבר אף על גב דהשתא לא חזי הואיל
סח ב מיי' פט"ו מהל'
עג:, ג) [לעיל כח.],
כממון דמי: הכי גרסינן רב אחא בר
ואפילו אי דבר הגורם לממון כממון
דמי ומעל לא דמי דהתם חזי
ולקמיה גורם לממון הוא
ד) [לעיל כח:], ה) [וע"ע
מאכלות אסורות
הלכה ו סמג לאוין קמא
תוס' קדושין נו: ד"ה
יעקב אמר דכולי עלמא כממון
לאחר הפסח שהוא כמו בעין ועוד יש
המקדש וכו'], ו) [ועי' תוס'
טוש"ע י"ד סימן צח סעיף
דמי: ומאן דאמר לא מעל כרבי
לומר הא דאין מקדשין באיסורי
להא שמעתא משמיה דרב יוסף בהא לישנא
❖
ב"ק נג: ד"ה לענין כלים],
א:
יהודה. דאמרג) אף לאחר הפסח אסור
הנאה היינו היכא דלית ביה שוה
ז) [צ"ל בפ"ב], ח) [עי'
דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן
❖
לקמן צה. תד"ה בפרטיה],
פרוטה לכשיהא אפר ולתירוץ קמא
בהנאה וכל שכן בפסח עצמו הלכך
לכלבים והכא בהא קמיפלגי בדבר הגורם
רבינו חננאל
לאו ממון איכא דלישראל לא חזי
קשה (א) הא חזי בעיניה שלא כדרך
לממון כממון דמי מאן דאמר מעל א) קסבר
הדר
ביה רב אחא.
ולאו גורם לממון איכא שאם יפדה
הנאה ה):
פירוש דבר הגורם לממון,
הגהות הב"ח
דבר הגורם לממון כממון דמי ומאן דאמר
א
כגון מי שגזל חמץ זה
לא יהנה ממנו ולנכרי לא מזדבן דאין
תימה דבפרק קמא דחולין (דף ד:)
(א) תוס' ד"ה אין פודין
של הקדש, אם הוא בעינו
לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון
פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
אמר סברוה הא מני ר' יהודה דאמר
וכו' ולתירוץ קמא קשה.
מחזירו לו לנגזל ופטור,
דמי רב אחא בר יעקב אמר דכולי עלמא
ומ"ד מעל כר"ש. דאמר ראוי הוא
חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח
נ"ב עיין בתוס' פ' האיש
ד)
דתנן גזל חמץ ועבר
מקדש דף נו בד"ה המקדש
עליו הפסח אומר לו הרי
מותר מיד מפני שמחליפים א והכא
לאחר הפסח אף (לאדם) [לישראל]
דבר הגורם לממון כממון דמי והכא
❖
בערלה:
שלך לפניך, וכיון שאכלו
והו"ל גורם לממון: משאור דראייה.
מסקינן לר' יהודה אפילו חמץ של
בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קמיפלגי
נתחייב הגוזל לשלם לו
נכרי אסור אחר הפסח ויש לומר
ושל הקדש אף בפסח מותר והכא
ממון, ואע"פ שחמץ בפסח
ב
מאן דאמר לא מעל כרבי יהודה ומאן דאמר
אינו ממון השבתו גורם
דהתם סברוה כס"ד דהכא לרב אחא
אמר לרבי יהודה לא מעל: הכי
מוסף תוספות
מעל כר"ש והא רב אחא בר יעקב הוא
לשלם ממון. רב אחא
גרסינן רב אשי אמר דכולי עלמא
מעיקרא ורבינו תם מפרש לאו
בר יעקב אומר כולי
א. בשל עובדי כוכבים.
דאמר דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור
רש"י שם. ב. וקשיא דר'
אין פודין ודבר הגורם לממון לאו
דווקא מיד דהא צריך שיהא שיעור
עלמא דבר הגורם לממון
דראייה אלא הדר ביה רב אחא בר יעקב
יהודה אדר' יהודה. תוס'
לאו כממון דמי, והכא
כממון דמי. כלומר דכולי עלמא
להחליף והוא הדין שיהא חמץ זה
ר"פ. ג. או לצורך הנאה
בפלוגתא דר' יהודה ור'
מההיא רב אשי אמר דכולי עלמא אין פודין
ראוי לעשות אחר הפסח:
לנכרי לא מזבנינן ליה בפסח ומשום
אחרת. תוס' ב"ק נג:
שמעון פליגי, ת"ק כר'
רב אשי אמר דכולי עלמא.
ד. שהוא מגונה יותר. תוס'
ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא
שמעון דאמר תוך זמנו
דלאחר הפסח דחזי לישראל לא
❖
שאנץ.
הוא דעבר עליו בלאו,
וקשה לר"י היכי גרסינן אי
מחייבי ליה דדבר הגורם לממון לאו
בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן קמיפלגי
לאחר זמנו אינו עובר
גרסינן דכולי עלמא פודין אם
כממון דמי והכא טעמא דמעילה
עליו בלא כלום, וממון
מאן דאמר מעל כרבי יוסי ומאן דאמר לא
מעליא הוא, לפיכך מעל.
כן לרבנן אמאי לא מעל אף על
משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי
רבינו חננאל (המשך)
מעל כרבנן: אמר רב חמץ בזמנו בין במינו
ויש אומרים כר' יהודה
גב דלישראל אסור בהנאה מכל
דאמר אף תוך זמנו מותר בהנאה
בזמנו בין במינו בין שלא
דאמר אפילו לאחר זמנו
בין שלא במינו אסור שלא בזמנו במינו
מקום ימכרנו לנכרי ההקדש עצמו
הלכך חזי למפרקיה ולהסיקו תחת
במינו אסור אפילו במשהו,
עובר בלאו. ואמרינן והא
אסור שלא במינו מותר במאי עסקינן אילימא
רב לטעמיה דאמר כל
רב אחא הוא דאמר דר'
ואי גריס אין פודין אפילו לרבי יוסי
תבשילו ומאן דאמר לא מעל כרבנן
איסורין שבתורה במינו
יהודה יליף שאור דאכילה
בנותן טעם שלא בזמנו שלא במינו מותר
הגלילי אמאי מעל ויש לומר דגרסי'
דאמרי חמץ בפסח אסור בהנאה
במשהו, וגזרה שלא במינו
משאור דראיה, מה שאור
הא יהיב טעמא אלא במשהו חמץ בזמנו בין
אין פודין ואף על גב דאין פודין
ואי משום דמצי לשהויי לאחר זמן
דראיה של גבוה מותר
אטו במינו. שלא בזמנו,
כלומר, אחר הפסח, במינו
בראיה, כך שאור דאכילה
להאכיל לכלבים מכל מקום שרי
כר"ש השתא מיהא לאו ממון הוא:
במינו בין שלא במינו אסור רב לטעמיה
אסור במשהו, סבר לה כר'
של גבוה מותר לאחר
חמץ בזמנו וכו'. מפרש כוליה
להסיק תחת תבשילו וכדפרישית
ג ו)
ב) דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין
זמנו אפילו באכילה, ולמה
יהודה. שלא במינו לאחר
לקמיה: אי נימא בנותן טעם שלא
דהכא דקדושת דמים אין פודין
הפסח מותר דלא גזר.
לא מעל, אלא ודאי הדר
שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן
ושמואל אמר חמץ בפסח
ביה. רב אשי אמר כולי
בזמנו שלא במינו מותר. בתמיה. הא
מדרבנן ולא גזרו רבנן אלא שלא
טעם רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו
עלמא אין פודין קדשים
[במינו] אסור במשהו,
להאכילו לכלבים אבל היכא דאין
יהיב טעמא ורב מדקאמר שלא בזמנו
ד
שמואל לטעמיה דאמר כל
להאכילן לכלבים. ודבר
מינו ושלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה
איסורין שבתורה במינן
הגורם לממון לאו כממון
פודין מדאורייתא דהיינו היכא דאיכא
במינו אסור גלי דעתיה דכר' יהודה
ושלא במינו מותר דשלא בזמנו ושלא במינו
דמי, והכא בפלוגתא דר'
במשהו, שלא במינו שרי,
קדושת הגוף אין פודין אפי' להסיק
סבירא ליה דאמר אף לאחר הפסח
ולא גזר שלא במינו אטו
יוסי הגלילי ורבנן קא
אטו מינו כולי האי לא גזרינן שמואל אמר
אסור: שלא במינו. נמי בזמנו אסור.
דהא תניא ז)(בפ"ק) דבכורות (דף טו.)
מינו. שלא בזמנו בין במינו
מיפלגי. ת"ק כר' יוסי
חמץ בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר
בין שלא במינו מותר כר'
הגלילי, דקתני ותמה על
אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי
ואע"ג דאית ליה לרב בכל איסורין
שמעון. ור' יוחנן אמר
עצמך האיך חמץ אסור
דהאי אם מתו יקברו משום דבעי
שלא במינו בנותן טעם רב גזר בחמץ
שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר
חמץ בפסח בין במינו בין
בהנאה כל שבעה, ויש
העמדה והערכה דילמא משום דאין
בזמנו הואיל ובכרת הוא שלא במינו
שלא במינו אסור בנותן
אומרים כרבנן. ירושלמי.
חמץ בזמנו במינו אסור שמואל לטעמיה דרב
טעם, ר' יוחנן לטעמיה
מתני' דקתני חמץ של נכרי
פודין הקדשים להאכילן לכלבים
אטו מינו ואע"ג דבחלב ודם לא גזר
ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה
דאמר כל איסורין שבתורה
שעבר עליו הפסח מותר
והשתא אי טעמא משום דאין פודין
שלא במינו אטו מינו התם הוא דבדילי
בין במינן בין שלא במינן
בהנאה, במקום שלא נהגו
במינו אסורין במשהו שלא במינו בנותן
אמאי יקברו והא ראוי להסיקו תחת
מיניה אבל חמץ לא בדילי מיניה
אסור בנותן טעם. לאחר
לאכול פת שלל גוים,
טעם שלא במינן אטו מינן לא גזר שלא
הפסח בין במינן בין שלא
אבל במקום שנהגו לאכלו
תבשילו אלא ודאי מדאורייתא אין
הואיל ואוכלו כל ימות השנה:
במינן מותר כר' שמעון.
מותר אפילו באכילה.
בזמנו בין במינן בין שלא במינן מותרין כר'
שלא בזמנו במינו אסור כרבי
חילוק וכן לעיל (דף כב.) דרשינן
פירוש כגון שהיה ישראל
שמעון ורבי יוחנן אמר חמץ בזמנו בין
יהודה. דאמר לאחר הפסח דאורייתא
ואי אתה משליך לכלב כל איסורין
רואהו ומסייעהו באפיית
אותה הפת, וקיי"ל בזמן
הלכך אף תערובת אסור: שלא
שבתורה ואסירי אפילו להסקה אלמא
במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם
שישראל רואהו, כגון
במינו מותר דשלא בזמנו. דאינו
מדאורייתא אין לחלק בהנאה ואם
שלא בזמנו בין במינן בין שלא במינן מותר
הבצקות של גוים דאמור
תאמר לרבנן אמאי לא מעל הלא
בכרת שלא במינו אטו מינו לא
רבנן אדם ממלא כרסו
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן
מהן אלו וכיוצא בהן. אם
הקדש יכול למכור לנכרי על מנת
גזר כי היכי דלא גזר בבשר בחלב
טעם ר' יוחנן לטעמיה ב) דר' יוחנן וריש לקיש
היה גגו של נכרי סמוך
ובשאר איסורין: ושמואל אמר כו'.
שיסיקנו לפניו ויש לומר דגזרינן
לגגו של ישראל, ונתגלגל
דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין
ב
חמץ מגגו של גוי לגגו
שמא יאכלנו הנכרי וכהאי גוונא אמר
במשהו עסקינן שלא במינו מותר
במינן בין שלא במינן בנותן טעם שלא בזמנו
של ישראל הרי זה דוחפו
במסכת ע"ז (דף טו.) אין מוכרין
כשאר איסורין דלא גזר שמואל בחמץ
בקנה. היתה שבת או יום
בין במינו בין שלא במינו מותרין כר' שמעון
שלא במינו אטו מינו: כרבי
בהמה לנכרי על מנת לשוחטה וכו'
טוב כופה עליו כלי. רב
אמר צריך שיאמר בשעה
אמר
שמעון. דלאחר זמנו שרי ואפי' בנותן
ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ
שיבער בא"י אמ"ה אקב"ו
בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר
טעם נמי שרי ולקמן [ל.] פריך והא אסר ליה ר' שמעון משום קנסא:
על בעור חמץ, וצריך נמי
אכתי אמאי מעל לרבי יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו
אמר
שיאמר כל חמץ שישנו
ברשותי ואיני יודע בו,
ומודה רבי יוסי
דשלך אי אתה רואה
אלא ודאי לא עבר וטעמא
משום דלא יראה ח) ניתק לעשה ולכך אינו עובר
כשמבערו לבסוף:
יהא בטל. אמר רב חמץ
אמר