כל שעה פרק
שני פסחים
ל.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור
אמר רבא הלכתא כו'. ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין
סט א מיי' פ"א מהל'
א) [לעיל כט.], ב) זבחים
צה:, ג) [זבחים צה:],
בכל שהוא כרב. פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כרבי
חמץ הל' ה [ופ"ד
שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא
ד) לקמן לו. זבחים צה:
הל' יב] ופט"ו מהל'
מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה
יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי
ב"מ צא., ה) [חולין צח.],
מאכלות אסורות הל' ט
אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"לה) כל איסורין שבתורה בששים בשלא
קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא
ו) [ע"ז סז:], ז) י"ג כרב,
סמג לאוין עח טוש"ע א"ח
ח) [ע"ז עד. ע"ש], ט) [פ'
תמז סעיף א:
במינן הוא: שלא בזמנו בין במינו
ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק
❖
ע ב מיי' שם טוש"ע שם
צו סי' פ],
בין שלא במינו מותר. אפילו בנותן
בתרא דע"ז (דף סו.) חלא דחמרא
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו
א
סעיף יא:
טעם: אבל ע"י תערובת לא. ואפי'
וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא
עא ג מיי' פ"ה מהל'
בין שלא במינו אסור במשהו כרב ב שלא
חו"מ הל' כה סמג
דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר
שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס
גליון הש"ס
בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי
שם טוש"ע א"ח סי' תנא
למיסר תערובת דיליה: ואזדא רבא.
בנותן טעם משום דמר סבר בתר
גמ' אין לשין את העיסה
סעיף א:
שמעון ומי אמר רבא הכי והאמר רבא א)רבי
עב ד מיי' פ"ט מהל'
שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא
דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה
בחלב. עי' שבת עח
שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל
מאכלות אסורות הל'
ע"ב תד"ה תחת איספוגי':
אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא
דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי
רש"י ד"ה בני חילא כו'
כב סמג לאוין קמא טוש"ע
יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על
מין במינו במשהו ועוד פסק רבא
שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה
❖
י"ד סימן צז סעיף א:
שאופיהו. עי' ב"י יו"ד
ידי תערובת לא ואזדא רבא לטעמיה דאמר
סי' קיב: תוס' ד"ה אמר
בשמעתא מין במינו במשהו כרב
הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי
רבא אבל סתם יינם דשרי
ור"ת אומר דכל אלו אינם ראיות
רבי יהודה חמץ סתמא קאמר
רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה
בהנאה. תמוה לי הא סתם
רבינו חננאל
ואפילו דנכרי: בני חילא. נכרים.
דאין הלכה לא כר' יהודה ולא ז)כרבי
יומי דפסחא אמר לן פוקו וזבינו חמירא
יינם אסור בהנא' כדמוכח
בכמה דוכתי במס' ע"ג
אע"פ $שאופיהו יום זה שעבר והוא
וההיא דפ' בתרא דמס' ע"ז פלוגתא
אמר רבא הלכתא חמץ
דבני חילא: אמר רב קדירות בפסח ישברו
ב)
ושם ובחולין כתבו תו'
בפסח שהוא זמן איסורו
פסח: אמר רב קדירות בפסח
דאביי ורבא מצי למימר דחמירא
ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו
סתם אבל סתם יינם בטל
בין במינו בין שלא במינו
ישברו. רב לטעמיה דאמר [כט:] חמץ
וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן
בס'. וכאן נלע"ד דט"ס
אסור במשהו כרב. לאחר
שלא במינן גזירה דילמא אתו למיעבד בהו
הוא בתוס': תוס' ד"ה
אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר'
ור"ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר'
הפסח שהוא שלא בזמנו,
א
במינו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי
דלמא אתי כו' אינו יכול
בין במינו בין שלא במינו
ג
יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן
במשהו כרב י"ל שפוסק בחמץ כרב
לקנח יפה. עי' מ"ק דף
מותר כר' שמעון, דהא רב
להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין
טעם לפגם אסור ולית הלכתא
ולא מטעמי' דרב דס"ל בכל איסורין
יז ע"א ברש"י ד"ה ומהניא
ושמואל ור' יוחנן שלא
❖
כי טחיא:
שלא במינו ואזדא שמואל לטעמיה דאמר
בזמנו שלא במינו כולן
כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא
שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה
שוין (בזה) שמותר.
הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר
אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא
שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני
ואקשינן ומי אמר רבא הכי
כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד
דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן
ב
והא רבא הוא דאוקים
אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון
מוסף רש"י
למתני' כר' שמעון ואמר
דקי"ל ו) נותן טעם לפגם מותר וזה
דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו
ולידרוש להו דהא שמואל כרבי שמעון
דטחו ביה טיחיא. מין
אע"ג דסבר ר' שמעון
משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו
מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו
טיגון הוא שעושין מלחם
דחמץ לאחר הפסח שרי
סבירא ליה אתריה דרב הוה ג) ההוא תנורא
בדופני הכלי: וליעבד בהו שלא
כרב או בנותן טעם כר"י והשיב
וטשין התנור באליה ואופין
התם קנסיה משום דעבר
דטחו ביה טיחיא אסרה רבא בר אהילאי
את הלחם אחר שטחוהו,
עליה בבל יראה ובל ימצא.
במינו. דהא מודי רב לעיל [שם] דחמץ
מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו
ובמס' שבת (קיט.) נמי
ושנינן אcין ר' שמעון
למיכלי' לריפתא אפי' במילחא לעולם דילמא
שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר
בין שלא במינו במשהו א"כ בהא
אמרינן תלתי סאוי טחיי
לעולם קניס לאחר הפסח,
אתי למיכליה בכותחא מיתיבי $ אין לשין
והאי משהו חשיב להו: כנדי. קדרות
[מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר
(זבחים צה:). אין לשין
מיהו לא קניס אלא היכא
ד) ד
את העיסה בחלב. כל
דאיתיה לחמץ שעבר עליו
לאחר הפסח: אשוו זבינייכו. אל
איסורין בנ"ט כר' יוחנן וכר"ל ועוד
את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה
ימות השנה שלא יאכל בשר
הפסח בעיניה, אבל על ידי
תעלו דמיהן יותר משוויי': כר"ש.
אומר ר"ת דלא גרסי' במשהו כרב
אסורה מפני הרגל
עבירה כיוצא בו
עמה (לקמן לו.). ואם לש
תערובות אפילו במינו לא
כל הפת אסורה. ואפילו
דמותרות הקדרות הישנות לאחר
וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה וסבר
קניס. ואזדא רבא לטעמיה,
ג
אין
לאכלה במלח (ב"מ צא.).
דאמר כי הוינא בי רב
הפסח: כר"ש ס"ל. כדאמרן לעיל [שם]:
רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא
מפני הרגל עבירה. שלא
נחמן, כי הוו נפקו יומי
דטחו ביה טיחיא. שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם
פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה"א דלא פסק כוותיה אלא
יאכל בשר עמה (שם.
דפסחא, הוה אמר לן פוקו
❖
וכעי"ז זבחים צה:).
בלחם: לעולם. אפילו חזר והוסק: אפילו במילחא. להכי
אייתו חמירא דבני חילא.
בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא
נראין הדברים דחמירא א)
נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן:
קנסא הוא דקניס ר' שמעון כדפרי' להכי איצטריך לפרש ומביא
דא הות לבני חילא ברשות
ר"ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז: ושם)
טשין
ישראל. ואע"ג דכדידהו
מוסף תוספות
דמי שרי רב נחמן, דהא על
מין במינו בס' דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס' ואין לדחות
ידי תערובות הוא. אמר רב
א. תדע מדלא נקט אלא
דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס' משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא"כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ
הני. תוס' שאנץ. ב. דעובר
קדרות בפסח ישברו,
רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר' יהודה מין במינו וד"א וכו' מכלל דאיהו לית ליה ובפ' התערובת (זבחים עט: ושם) קסבר ר"א בן
חיישינן לשהויינהו לאחר
בבל יראה ולא בדילי
מיניה. תוס' חולין צז.
הפסח ולבשל בהו שלא
יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (ד' לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא
ד
ג. עיין תוס' שאנץ.
במינן גזרה דלמא אתי
בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ה ורש"י גופיה פסק בפרק בתרא דמס' ע"ז (ד' סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי
לבשל בהו במינן. ושמואל
ד. ומשנת ראב"י קב ונקי.
יוחנן דסבר בנ"ט ובה"ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומייתי מדרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו
תוס' חולין שם. ה. ולהכי
אמר אחר זמנן מותר לבשל
אחיכו עליה. שם.
בהו בין במינן בין שלא
אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני ע"ז דאמתני' קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה $ אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס' ובתשובת
במינן. ואזדא שמואל
ו. וכשהיו מוצאין חטה
הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר"ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו ח)אלו
לטעמיה, דאמר שמואל
בתרנגולת רותחת בפסח
אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו' מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט
להני דמזבני כנדי, פירוש
היה מצריך להשהותה עד
אחר הפסח. שם. ז. ואע"פ
כנדי כגון אגני דפחרא.
ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה ו אע"ג דבשאלתות דרב אחאי ט) נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט: [וע"ע תוס' חולין צז. ד"ה אמר
אשוו זבינו, כלומר מכרו
שאי אפשר שלא לשבור
אמר
רב קדירות בפסח ישברו. בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם
רבא]:
בזול ולא תמכרו ביוקר,
את הקדירה אפילו הכי לא
הוי כדיעבד. שם. ח. דאי
לפגם אסור או מותר ועכבר' בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ"ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל
ואי לא דרשינא לכו כר'
שמעון דשרי בישנים
הוי האיסור בעין היה נותן
לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ז ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת
טעם לשבח. תוס' שאנץ.
לאחר הפסח בין במינו בין
ששהה בדופני הכלי : לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן. תימה לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו
ח
שלא במינן, והאי דלא
ט. בחמץ גופיה וכו'
דרש להו משום דהוה
דמתיר שלא בזמנו שלא
שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים
במינו. תוס' הרא"ש. י. אף
אתריה דרב, ולא הוה בעי
בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים
לאורוי קמיה רב, וקיי"ל
שלא במינו הלכך לא
ומסיקן (ביצה ד' ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי' שורש מן התורה לא ומפרש ה"ר יוסף הואיל ואיכא תרתי
גזרינן. תוס' שאנץ.
בהא כשמואל. ההוא
תנורא דטחיוה בשומן של
יא. והיינו טעמא משום
לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה"ג מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד שלא במינו אי ס"ל לרב נותן טעם לפגם מותר
בשר. אסריה רבה בר
דאיכא תרי נותן טעם
ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן
אהילאי למיפא ביה פת
הבשר לקערה והקערה
לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי:
לדגים. תוס' ר"פ.
לעולם, אע"פ שמסיקין
דילמא אתי למיעבד במינו. לעיל ט לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ י אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר:
אותו, חייש דלמא אתו
יב. [והיינו] דנקט דגים
למיכל הפת ההיא בחלב.
שעלו בקערה, דווקא אבל
ואפילו
במלחא. והא דאמר בכיצד צולין (לקמן עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא
נתבשלו ודאי אסורי. תוס'
ומותבינן עליה אין לשין
אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי: דילמא אתי למיכליה בכותח. ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ"ט הוא כדאמר
שאנץ. יג. משום דאיכא
העיסה בחלב מפני הרגל
עבירה, כלומר שלא יאכל
ביה גומות ואיכא שמנונית
בפ' כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח יא וי"ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש"י
בעין. תוס' ר"פ.
הפת ההוא בבשר, ואם לש
משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע"י בישול בלעי יותר מדאי
יב
כל הפת אסורה, כיוצא בו
וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי' אחר שפ"ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם
אין טשין את התנור באליה
מפני הרגל עבירה שלא
בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול $לקנח יפה יג:
יאכל אותו הפת בחלב,
והלכתא ואם טש כל הפת שתאפה
באותו תנור אסורה עד שיוסק התנור, ש"מ שאם הוסק מותר. ועלתה בתיובתא לרבה בר אהילאי.
א) עיין לעיל דף ה ע"ב א"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' וע"ע היטב בהשגות הראב"ד בפ"ד מהל' חו"מ הלכה ג' ובכ"מ ובלח"מ שם ועי' בח"י סי' ת"מ סק"ד בשם הירושלמי ודו"ק.