ל:
כל שעה פרק
שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והלכתא
אידי ואידי ברותחין. תימה דתניא בתוספתא
טשין. לשון טח: מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי. ושמעינן דהיסק
א) [עי' תוס' ב"ב קי.
א [מיי' פ"ט מהל' מאכלות
ד"ה נשוט], ב) [וכ"א בערוך
אסורות הל' כב טוש"ע י"ד
מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו: א"ל.
דע"ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק
אמנם בזבחים אי' כוביא וכ"ה
סימן צז סעיף ב]:
קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון
רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי
עג ב מיי' פ"ה מהל' חו"מ
בשאלתות פ' מטות סי' קלז
ותירץ ר"ת דאמר בירושלמי דמיירי
בסכינים ארוכים שצולין בהם
בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי
הל' כב טוש"ע א"ח סי'
וכ"ה בפרישה בי"ד סי' צו],
ג) ע"ז לג: כתובות קז:,
תנא ס"א:
דופיו לעולם: חייס עלייהו. ואי
בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין
ד) [ע"ז לג:], ה) [לקמן
ג [מיי' שם טוש"ע שם סעיף
ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין
שרית ליה על ידי היסק פנים מורה
$ אין טשין את התנור באליה ואם טש כל
א) א
ב]:
לט: קטז: יומא לא. יבמות
היתירא וסמיך אהיסק בחוץ: בוכיא.
איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי
עד ד מיי' פ"ה מהל' חו"מ
א
יא. גיטין סד: סה. ע"ז לד.
הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור הא
בכורות נד.], ו) [במדבר לא],
הל' כד סמג לאוין עח
מסכת ע"ז והא דמצריך להו רב אשי
כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש
הוסק התנור מיהא שרי תיובתא דרבא בר
ז) [ויקרא ו], ח) שם איתא
טוש"ע א"ח סי' תנא סעיף
ואופין ומטגנין בו ככר: לדידי חדתא
הכא ליבון מחמיר על עצמו היה:
רמי, ט) כיון דלכלי מהר"ם,
ג:
אהילאי תיובתא אמר ליה רבינא לרב אשי
התורה
❖
עה ה מיי' שם הל' כה
העידה על כלי חרס
עבדא. לצורכי עושין סכינים חדשים: י) י"ג דדווקא,
וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי אמאי
טוש"ע שם סעיף כג:
שאינו יוצא מידי דופיו
למר אפשר ליה. שהרי עשיר אתה:
עו ו מיי' פי"א מהל'
קאמר רב קדירות בפסח ישברו אמר ליה
קתייהו בטינא. להגן עליהם שלא
לעולם דכתיב ביה ישבר. וא"ת תיפוק
מאכלות אסורות הל'
הגהות הב"ח
התם תנור של מתכת הכא בקדיר' של חרס
ישרפם האור: והלכתא. לא צריך
ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר
יט סמג לאוין קמח טוש"ע
(א) גמרא הני סכיני
י"ד פי' קלה סעיף ו:
הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים
לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי
ואיבעית אימא הא והא בשל חרס זה הסיקן
עז ז ח מיי' פ"ה מהל' חמץ
דפיסחא: (ב) שם בעו מיניה
נמי מידייתי וי"ל דלעולם מיירי קודם
קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין:
מבפנים וזה הסיקן מבחוץ וכי תימא ה"נ
ממרימר הני מאני דקוניא:
הל' כא סמג לאוין עח
(ג) שם בלעי ואסירי מ"ט
עץ פרור. שמגיסין בו הקדרה:
טוש"ע או"ח סי' תנא סעיף
הגעלה וכמו שפ"ה בע"ז (דף לד.)
ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום
ב
התורה העידה: (ד) שם חמץ
כב:
כבולעו כך פולטו. כבולעו מתוך
דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי
❖
עח ט מיי' שם טוש"ע סעיף
דפקעה הלכך האי ב) ג בוכיא הסיקו מבחוץ
דאורייתא והא כל דתקון:
מבחוץ בלעי טפי וא"ת והלא יוצא
כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון:
יז:
הוא ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי א"ל
עט י מיי' פ"ד מהלכות חמץ
קונייא. פלומי"ר בלע"ז ושל חרס הוא
מידי דופיו ע"י כבשונות דבזבחים בפ'
רבינא לרב אשי הני סכיני (א) בפסחא היכי
הל' ה טוש"ע או"ח סי'
גליון הש"ס
וטוח באבר: ירוקי. עשויין מקרקע
דם חטאת (דף צו. ושם) פריך
תמא ס"א:
עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא קא
❖
וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות
שחופרים ממנה צריף אלו"ם בלע"ז
פ כ שם סעיף ב:
גמ' אין טשין. ועי' ב"ב קי
❖
ע"א תוד"ה נשוט:
עבדינן אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא
והוא עז ובולע לעולם: ה"ג ירוקי לא
במקדש ישברו ומשני לפי שאין
תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי
כבשונות בירושלים הא יש כבשונות
אפשר ליה מאי אמר ליה אנא כעין חדתא
מוסף רש"י
ובלעי. דמצרפי צריף: קרטופני.
שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר
הגהות מהר"ב
קאמינא קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא
טשין. טחין (ב"מ צא.).
בקעים: כי תיבעי לך דשיעי. שהן
(אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה
רנשבורג
והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין והלכתא
ד
הני מאני דקוניא. כלי
חלקים: דמידייתי. פולטין המשקין
הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק
א] תוס' ד"ה התורה העידה
חרס שמחפין עליהם עופרת
אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון אמר רב
מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי
מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש
שקורין פלומבלי"ר בלע"ז
כו' כיון דחשיב כאחד. נמחק
הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו
(כתובות קז:) כלי חרס
מלת כאחד ונ"ב צ"ל כאחר
שפיר דמי ואור"ת דזה לא חשיב יוצא
וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל
מצופה באבר (ע"ז לג:).
ור"ל דחשיב ע"י ההיסק ככלי
ברותחין ובכלי ראשון קסבר כבולעו כך פולטו
מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי
ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה
ירוקא לא תיבעי לך.
אחר וכ"ה בתוס' זבחים צו
❖
בעו מיניה מאמימר הני מאני דקוניא
חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו
העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו
ע"א יעו"ש:
דמשום דמצריף, שיש בו
ג)
(ב)
קרקע מחפורת של צריף
נותנואותובכבשן להסיקו ב וא"ת והיכי
יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי
מהו לאישתמושי בהו בפסחא ירוקא לא
. וחיורי.
ובלעי טפי (שם)
מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא
עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו
תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך אוכמי
הגהות מהר"י
לפי שהעופרת מחליקה את
החרס ואינו מניחו לבלוע,
גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר
באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס
ו)
ז)
לנדא
וחיורי מאי והיכא דאית בהו קרטופני לא
אבל הירוקים מעורב צריף
התנור בעי התם ח)רבא בר חמא אי
ישבר ז): חמץ תשמישו ע"י חמין כל
[א] תוס' ד"ה התורה העידה
תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך דשיעי
שקורין אלו"ם בתוך העופרת
קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או
השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו
והוא עז ומחלחל את החרס
וכו' כיון דחשיב כאחד. צ"ל
מאי א"ל חזינא להו דמידייתי אלמא בלעי
❖
ה
ובולע, והכי אמרינן במס'
כיון דחשיב כחדש:
אלא צונן: בית חרוסת. כלי שנותנין
לא ג וי"ל ט)דלכלי נחושת מועיל שטיפה
ע"ז (שם) דמצרפי ובלעי
ואסירי (ג) והתורה העידה על כלי חרס שאינו
ומריקה אפילו בבישול ובלוע א"כ
בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי
. קרטופני.
(כתובות קז:)
יוצא מידי דופיו לעולם ומאי שנא לענין
מה שהקפיד בכלי חרס אבישול
ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו
ד)
בקעים וסדקים (ע"ז שם).
לעזי רש"י
דמדייתי. מזיעין דפניהם
יין נסך דדריש מרימר מאני דקוניא בין
בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול
בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ
ו
מבחוץ מחמת בליעותן (שם
טיולי"ש. רעפים.
וכבלוע ולר"ת יש להקשות תנור
מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי
אוכמא בין חיורי ובין ירוקי שרי וכי תימא
לד.). והתורה העידה על
פלומי"ר. לצפות בעופרת.
אייגירו"ש בלע"ז: בית שאור. כלי
שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון
כלי חרס. דכתיב ישבר,
אלו"ם. אלום.
יין נסך דרבנן חמץ דאורייתא (ד) ה) כל דתקון
דאין לו טהרה אלא שבירה
טרשטדט"ש
דחשיב כאחד [א] א] ליעבד ליה היסק
שהאשה שורה ומנחת בו את השאור
רבנן כעין דאורייתא תקון אמר ליה זה
(שם). זה תשמישו על ידי
[טרישטריש"ט]. נוטף,
ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא
ותו לא ונראה לרשב"א י)דמיירי בקדרה
חמין. לענין חמץ נשתמשו
מבעבע.
תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי
שוהה שם בלילה: אגני. עריבות
שאין דרכה להסיק כשמחזירין
כל ימות השנה חמין ובלעי
אייגירו"ש [איגרו"ם].
❖
צונן אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר
מיי"ץ: מתני' נכרי שהלוה את
טפי (שם).
חמיצות.
אותה לכבשונות אז פנים חדשות
מיי"ץ. ע¬≈רבBת (משארות,
אשי אמר שמואל ז כל הכלים שנשתמשו
ישראל. מעות על חמצו קודם
באו לכאן אבל תנור כל שעה
ארגזים ללוש בהם את
❖
בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ
ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים
הפסח ועבר עליו הפסח מותר
הבצק).
רבינו חננאל
חדשות דמי וצריך שבירה:
בהנאה. ולקמיה [לא.] בגמרא מוקי לה
מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה אמר
ואקשינן לרב נמי נסקינהו
כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל
באחריות
רב אשי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו
להני קדרות מבפנים ויבשל
ח
מוסף תוספות
הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא
בהו. ומשני תנור היינו דרך
קשה דמי אמר רבא הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא
ט
תשמישו לאסוקי מבפנים,
א. [ואף] דכי פליט, איסורא
זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא
ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי פשיטא מהו דתימא
אבל קדרות דלאו היינו
פליט, לא חמיר איסורו,
נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי
כיון דרויחא שליט בהו אוירא ולא בלעי קמ"ל: מתני' נכרי שהלוה
אורחייהו, ואי אמרת ליה
שכשנעשה [איסור] לא הוה
י
לאסוקינהו מבפנים חאיס
איסור בעיניה, שבתוך דופני
מילתא למפרע דמשעה שהרהינו
את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה כ וישראל שהלוה את
עלייהו, חאיש דלמא פקעי
הכלי היה בלוע ומעולם לא
אצלו הוה דידיה: ישראל שהלוה את
הוכר איסורו. רש"י ע"ז עו.
אסור בהנאה: גמ' איתמר בעל חוב
ולא עביד, הלכך גזרינן
נכרי
על חמצו אחר הפסח
הנכרי כו'. נמי כיון דהרהינו אצלו
בהו. פירוש בוביא. כגון
ב. ומיהו במקדש אית להו
טגן של חרס שאופין עליו
תקנתא בהכי אבל לדידן לא
אביי
אמר למפרע הוא גובה
ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כל
ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא
דחייס עלייהו דלמא פקע. ר"ן
עוגות. אי מלייה גחלים
דאוזפיה קם ליה ברשותיה: גמ'
היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף
על הרי"ף. ג. ואי טעמא
וארתחיה שפיר דמי למיפא
בעל חוב. המלוה את חבירו ושיעבד
עליה מצה. ואסקינא הסכינין
משום בליעה מאי קא בעי
ואתי
❖
רמי בר חמא. תוס' הרא"ש.
וידותיהן מגעילן ברותחין
לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד
בכלי ראשון. פירוש, ביורה
יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע: אביי אמר למפרע הוא גובה. גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו
מלאה מים רותחין, והיא
עמדו נכסיו הללו בחזקתו: ורבא אמר. אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה: כל היכא דאקדיש
על גבי כירה רותחת. וכן
רבינו חננאל (המשך)
עץ פרור, והוא התרווד
לוה. נכסיו בתוך הזמן: או זבין לוה. מוכרן לאחרים: כולי עלמא לא פליגי. אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה
שמנער בו הקדרות רותחות.
את הנכסים האלו. ומקשינן
מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא
דקיימא לן כבולען כך פולטן,
ומי אמר רבא הכי, והאמרי'
אף כל ברשותו [ב"מ ו.]: דאתי מלוה וטריף. מן הלקוחות בחנם:
אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו
כשם שבליעתן ברותחין כך
ראובן שמכר שדה לשמעון
פליטתן ברותחין. ואסיקנא
באחריות, וזקפן עליו במלוה
ואתי ומת ראובן, ואתא בעל חוב
הני מאני דקוניא. פירוש כלי
חרס מטליין שנשתמש בהן גוי אפילו בשאר ימות השנה אסירי לאשתמושי בהו ישראל, בין אוכמי בין חיוארי, וכל שכן ירוקי.
למטרף משמעון, ופייסיה שמעון בזוזי, דינא הוא דלימרו בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבון גבך, כלומר האי מלוה
ולא תימא הני דאית בהו קרטופני, כגון סדקין, אלא אע"ג דשיעי, כיון דמדייתי, כשמשתמשין בהן נעשים א) כשחורין, משחל
דאית לאבונא גבך ואנן ירתי' לה מטלטלי הוא, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. אמר רבא ואי שמעון פקח הוא, מגבי
שחלי. כלהו אסירי להשתמש בהן כל ימות השנה וכל שכן בפסח. אבל הני מאני דקוניא דאשתמשו בהו גוים ביין נסך שרו.
להו ליתמי קרקע בחובייהו, והדר שמעון תבע להו באחריות דקביל עליה אבוהון וטרף ליה להאי ארעא מדרב נחמן, דאמר
כדדרש מרימר דשרו ואע"ג דחמץ דאורייתא ויין נסך דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, חמץ בפסח תשמישו בחמין,
יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן. אי אמרת בשלמא רבא סבר למפרע הוא גובה שפיר, דאמרינן
הלכך לעולם אסור, אבל יין נסך תשמישו בצונן ב) ובהרתחה סגי להו. אמר רב זביד הלכתא משמיה דשמואל כל הכלים של
מחיי אבוהון הות קניא הא ארעא דגבו ליה בניה, אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה וכי אילו זבני יתמי האידנא ארעא
חרש שנשתמשו בהן בצונן משתמש בהן בפסח, חוץ מבית שאור, והוא כלי חרש שמצניעין בו שאור, מפני שחימוצו קשה
משתעבדא לבעל חוב דאבוהון. ושנינן הכא טעמא אחרינא הוא, דאמר להו שמעון ליתמי דראובן, בההיא שעתא דזקפן עלי
ונבלע כח החימוץ בכלי. ובית חרוסת דינו כדין בית שאור דאסור. אמר רבא אגאני דמשהו בהו חמירא אע"ג דרויחי ושליט
אבוכון להני מעות מלוה כי היכי דאשתעבדי לאבוכון הכי נמי אשתעבדי לבעל חוב דיליה, כדר' נתן דתני מנין שמוציאין
בהו אוירא כבית שאור דמי ואסירי. ולא שרינן מאני דקוניא אלא החדשים, וכל שכן כלי חרס אחרים דלא שרו אלא חדשים.
מן הלוה של ראובן ונותנין למלוה של ראובן, שנאמר ונתן לאשר אשם לו. ואקשי' לרבא ממתני' דקתני נכרי שהלוה את
[וקימ"ל דלא שרו בפסח אלא בכלי חרס חדשים]. מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה.
ישראל על חמצו כו'. אי אמרת למפרע הוא גובה היינו דמותר בהנאה, דאמרינן מההיא שעתא דיזיף ישראל מגוי על חמצו
[לאו] ברשות ישראל קאי, וחמץ של גוי קרינא ביה, לפיכך שרי. אלא אי אמרת מכאן ולהבא וכו'. ושנינן בשהרהינו אצל
אוקימנה בשהרהינו אצלו להאי חמץ אצל הגוי. והוא אצל הגוי וקבע לו זמן קודם הפסח. דכיון דעבר הזמן קנייה הגוי ונעשה
הגוי. לימא מחלוקת אביי ורבא כי הני תנאי היא ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו וקבע לו זמן לפרעו אחר הפסח אינו
כחמצו של גוי. איתמר בעל חוב, אביי אמר למפרע הוא גובה, מעות ההלואה, ואם מכר המלוה או הקדיש נכסיו של לוה
עובר עליו, משום ר' מאיר אמרו עובר, מאי לאו בהא קא מיפלגי תנא קמא סבר מיכן ולהבא הוא גובה ור' מאיר סבר
והגיע הזמן ולא פרעו נתברר כי מאותה העת של מלוה היו ומה שעשה מאותה העת עשוי. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה,
למפרע הוא גובה. אי הכי אימא סיפא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר, הא איפכא מיבעי
ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום מאותו העת שהקדיש לא היו שלו. הלא תראה שאלו היה לו ללוה מעות היה
ליה. פירוש ר' מאיר דסבר למפרע הוא גובה בהא אינו עובר דהא קנייה גוי, ורבנן סברי מכאן ולהבא הוא גובה עובר דהא
מסלקו למלוה במעות, ולא היה יכול לומר לו הקרקע הוא קנוי (לו) [לי], ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים. אבל אם מכר
חמצו של ישראל הוא.
הלוה הכל מודים דאתי מלוה וטריף, ואי אקדיש לוה אתי מלוה ופריק להנהו נכסי, דתנן בערכין פ"ו מוסיף עוד דינר ופודה
א) תיבות אלו משוללי הבנה ואולי דצ"ל פי' כמו משחילין (בביצה דף לה) ומשחל שחלי (ביומא דף עח) כצ"ל. ב) נראה דמפרש דמיירי בכלים שמכניסין לקיום והוציא כן מהא דאמר רבא בע"ז דף עד ע"ב נעוה ארתחו ויותר נראה דט"ס יש כאן וצ"ל ובהדחה סגי להו ועי' היטב בב"י יו"ד
סי' קל"ה וסי' קל"ח ודו"ק.