כל שעה פרק
שני פסחים
לא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
באחריות.
ואתי מלוה ופריק. מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש
שלא באחריות פשיטא דיתן ליורשיו אפילו לא פא א מיי' פ"ז מהלכות
א) ערכין כג:, ב) כתובות
צב., ג) ב"ק מג. כתובו' צב.
ערכין הלכה טז:
יוצא בלא פדיון וגובה חובו כדתנן בערכין בפרק שום היתומים [כג:]
זקפן עליו במלוה אבל באחריות קמ"ל דה"א יעכבם
פב ב מיי' פי"א מהל'
קי. ב"ב קכה., ד) קדושין
לעצמו דה"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשיב ליה כתופס מחיים כיון מלוה הלכה י סמג
הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף מלוה זה על
טו. כתובות יט. ופב. גיטין
דזקפן עליו במלוה : ופייסיה בזוזי. רבותא נקט אף על פי
הלואתו דינר ופודה את הנכסים הללו מיד הקדש בדינר זה ונוטלן
א
לז. ב"ק מ:, ה) בס"א:
עשין צד:
❖
פג ג מיי' שם הלכה ט
בחובן, ו) [דף קי.],
שנתן מעות לא מצי למימר המעות
בחובו ודינר דיהיב מפרש טעמא
וסמג שם טוש"ע
שנתחייבתי לאביכם נתתי לו:
התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא
ואתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר
א)
א
ח"מ סי' קז סעיף א:
משתעבדנא
לב"ח דאבוכון פד ד מיי' פ"ב שם הלכה
פדיון. ואף על גב דאמר רבא (כתובות
ופודה את הנכסים האלו כי פליגי דזבין
תורה אור השלם
ו סמג עשין צג
מדרבי נתן.
דף נט:) הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין
מלוה וקדיש מלוה אביי אמר למפרע הוא
1. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם
טוש"ע ח"מ סי' פו סעיף
מידי שיעבוד דוקא קדושת הגוף
וא"ת גבי מטלטלים נמי נימא הכי
א:
גובה כיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי
אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת
קאמר רבא כגון קונמות או בהמה
ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך
אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ
מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה
יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר
לקרבן או בגד שפירסו על המת כי
למימר הכי דבת שיעבוד היא
❖
אָשַׁם לוֹ: במדבר ה ז
קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר
דכשהקרקע זו משועבדת לראובן
ההיא דיבמות(דף סו:) גבי איצטלא
מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוו ליה
חשבינן ליה כאילו היא בידו דהא
דמילתא דפירסוה יתמי אמיתנא דהוה
אם מכרה או משכנה חוזר ראובן
משתעבד לכתובת האשה דאמר רבא
זוזי הוה מסליק להו בזוזי אישתכח דהשתא
מוסף רש"י
וגובה אותה ולכך משועבדת נמי
קנייא מיתנא אבל קדושת דמים לא
קא קני ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר
מוסיף עוד דינר. בעל
ב)
אמרינן: כי פליגי דאקדיש מלוה.
חוב יוסף עוד להלוותו
לבע"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם
חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות
ב
דינר לזה (ערכין כג:).
כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו
בתוך הזמן את הקרקע המשועבד
וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל
וזקפן עליו במלוה.
מכרם או משכנם אין גובה מהן
לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע
שלא נתן לו שמעון דמי
חוב דראובן וטריף ליה משמעון ואתא
השדה אלא כתב לו שטר
ומכאן יש להוכיח דהלכה כרבי נתן
והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה
שמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאתו בני
חוב עליהם (כתובות צב.).
דהא רבא קאי כוותיה בשמעתין:
והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו
ופייסיה בזוזי. במעות
ראובן ואמרי ליה לשמעון אנן מטלטלי
מן ההקדש: כיון דאילו הוה ליה
אלא
דמי השדה שהיה חייב
ליתמי פייס את הנושה
שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואמר רבא אי
זוזי. ללוה ביום הזמן הוה מסלק
בשביל ראובן שבאחריות
ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אישתכח
פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאמר רב נחמן יתומים
ג)
ג
מכרה לו (שם). מטלטלי
שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין אלא
שביק אבון גבך. והיה
שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אי אמרת
בעל חוב של אבינו מסולק
עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא
בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דכמאן
ממנו שאין לנו קרקע,
נקנית לו: באחריות. שמא יטלנה
והמעות לא היה לך
דגבו מחיים דאבוהון דמי אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר
בעל חוב דראובן משמעון בשביל חוב
ליתן, דמטלטלי דיתמי לא
וגובה אותה מהן הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי ואילו קני יתמי נכסי מי
משתעבדי לבעל חוב, ועתה
ששיעבדה לו ראובן שישלם לו ראובן
גם אתה אין לך לחזור
קא משתעבדי לבעל חוב שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא
זה מעותיו לשמעון ולא היו לו נכסים
עלינו על האחריות, לפי
ליה לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן דתניא רבי
עוד על דבר אחריות זה: וזקפן
שאין לנו קרקע מאבינו
ד)
(שם). מגבי להו ארעא.
עליו במלוה. שלא היו מעות לשמעון
נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין
ד
כשתבעוהו היתומים יפרע
שפסק על שדה זו וכתב לראובן שטר
לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר
להן קרקע בדמי המעות
1
והדר גבי מנייהו בשביל
עליהן ושיעבד נכסיו לו עליהן: ומת
הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר
אחריות אביהם ולא מצו
ראובן. המוכר ובא בעל חובו
בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותא
למימר לא ירשנו קרקע
וטורפה משמעון ועדיין לא נתן
זה מאבינו אלא לקחנוהו
דישראל הוה קאי הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו לימא כתנאי ישראל
במעות, דאמר להו ע"י
שמעון המעות לראובן ולא ליתומיו
שעבוד חוב אביכם באה
שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום רבי מאיר אמרו
ופייסיה שמעון לבעל חוב דראובן
לכם והרי היא לכם כירושת
עובר מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן
באותן המעות: דינא הוא. אע"ג
קרקע שלקח אביכם בחייו
(שם). בעל חוב. של
ולהבא הוא גובה ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל על
דאבוהון קביל עליה אחריות מכירה
אביהם, חוזר וגובה
זו אפילו הכי יכולין בני ראובן לבא
חמצו לאחר הפסח דברי הכל עובר והא איפכא מיבעי ליה למאן דאמר
אותה מהם. כאילו נפלה
על שמעון ולומר אנן מטלטלי שבק
להם ממש בירושה (שם).
התם אינו עובר הכא עובר למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר
ת"ל ונתן לאשר אשם
אבון גבך לא היית חייב עליו אלא
לו. ולא כתב לאשר
מעות ולא היה לך ליתנן לבעל חוב ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב דקרקע של יתומים
הלוהו, אלא לאשר האשם
הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן משום דמחיים חל שיעבודא עליהן אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שיעבודו מחיים
שלו, ואשם הוא קרן,
כדאמרינן בהגוזל (ב"ק
עליהן וכשהן בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום: ואמר רבא גרסינן: אי פיקח. זה שמעון יטעון
קי.) למי שהקרן שלו
ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע יש לי ונותנה להם בחובותם ה) וחוזר וגובה אותה מהם בשביל אחריות מכירה שקבל אביהן
(כתובות יט.) לאשר הקרן
עליו דהשתא כי אגבי להו הא ארעא איגלאי מילתא דלאו מטלטלי הוא דשביק גביה אלא קרקע: בעל חוב. אחר של אביהן חוזר וגובה
שלו, ולא כתיב לאשר נושה
בו (שם פב.). כשהרהינו
אותה מהן אלמא אמרינן הנוטל קרקע בחובו מאותה שעה שנתן לו המעות נקנית לו: אא"ב. אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהיתה
אצלו. שמסרו בידו
קנויה לאביהן קרקע זה שגבו בחוב אביהן משום הכי בע"ח אחר של אביהן חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבי לה מחיים דאבוהון דמי: אלא
משכון (כתובות נט:) שנתנו
במשכון ביד נכרי, דלא
אי אמרת. כל הגובה קרקע בחובו אינה קנויה לו אלא מגבייה ואילך אמאי בעל חוב אחר חוזר וגובה אותה מהן לא יהא דבר זה אלא כמי
מחוסר גוביינא ולאו שעבוד
שקנו יתומים קרקע במעות שלהן מי הוה משתעבדא לבעל חוב: שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי
❖
אלא קנייה ממש
.
(ב"ק צ.)
לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן. לעולם מכאן ולהבא הוא גובה ומאי דאמר רב נחמן בעלמא בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן משום דאמר
להן בעל חוב ליתומים מכח מי באתם וגביתם קרקע זו מכח שיעבוד של אביכן וכי היכי דמשתעבדא לאבוכון קרקע זו של לוה שלוה
מוסף תוספות
מאביכם משתעבדא נמי לדידי שהייתי מלוה של אביכן והמחויב לו כלום משועבד לי מדרבי נתן הלכך קדם שיעבודי עליה אפי' אצל לוה
שהיתה ברשותו. ושמעון נמי אמר להו לבני ראובן כי היכי דהוי נכסיי משועבדין לאביכם בשביל חובו היו משועבדין גם לעצמי מכח אביכן
א. שהרי לא הגיע זמן של
פריעה, כדמוכח בכתובות
שהיה לוה אצלי מחמת אחריות המכירה מדר' נתן דמה לי אני מה לי אחר הלכך אע"פ שלא היתה קנויה לאביכם מחיים חל שיעבודי עליה
[פה.] דבעינן הוכחה
אצל עצמי: לאשר אשם לו. לאשר הלוהו לו לא נאמר אלא לאשר אשם לו לאשר הקרן שלו. בבבא קמאו) אמרינן אשם זה קרן: תנן נכרי שהלוה
שעיכבם לשם תפיסה
כו'. קס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לווים שאם לא אתן לך עד יום פלוני בא לביתי וגבה מחמץ זה: כשהרהינו אצלו. בביתו
מחיים וכו'. [ו]אי לא זקפן
עליו במלוה הוה שמעון
של נכרי נתנו. קס"ד השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון ובעל חוב קונה משכון: ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו. קודם הפסח
מצי למימר שהיה תופס
לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו: מאי לאו. בשלא הרהינו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר מכאן ולהבא הוא גובה כו': אימא סיפא דברי
ממון מחיים וכו', דעומדים
הכל עובר. ואי טעמא משום להבא ולמפרע הוא איפכא הוה לן לאפוכי פלוגתייהו בהא ולא לאשויי דעתייהו דלמאן דאמר לעיל ברישא
ליפרע מיד בלא איחור.
תוס' ר"פ.
עובר אלמא למפרע הוא גובה הכא
הוה ליה למימר אינו עובר
משום דבשעת הלואה קם ליה
ברשות נכרי ולמאן דאמר התם כו':
אלא