כל שעה פרק שני פסחים
לד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשליקתא
ומאיסתא. קצת נראה דוקא שהן כבר מאוסות
בשליקתא ומאיסתא. לאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים
קב א מיי' פי"א מהל'
א) [עי' תוספות ב"ק קטו:
קטז. ד"ה אתי' לידי תקלה
תרומות הל' כג:
והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל להו מקמי דלישלקינהו או
מותר להשהותן אבל למאס אסור דבתוך כך אתי
קג ב שם הלכה כא:
וכו' דרב הונא נמי מודה
בשעה ששולקן: והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה.
ביה לידי תקלה כמו בדריכת ענבים דבפרק הלוקח בהמה (בכורות
קד ג מיי' פ"ו מהל'
בזה], ב) תרומות פ"ט
שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול: ללוש בהן עיסה בטהרה. כלומר
דף כב.) אמרינן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורים
משנה ז, ג) ר"מ מוחק
מעשר הלכה ו:
קה ד מיי' פי"א מהל'
זה, ד) [שבת יז:] תרומות
אע"פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה
ר"א אומר תרום ותרקב ובמס' תרומות
פ"ט מ"ד נדרים ס., ה) ג"ז
תרומות הלכה כג:
לא חייש דילמא נגעו הני חטים
בפ"ה גרסינן תרום ותשרף ואומר
בשליקתא ומאיסתא הכי נמי בשליקתא
קו ה מיי' פי"ט מהל'
א)
שם, ו) תוספתא דזבחים
טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת
ר"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו
פ"ז ה"ב, ז) [לקמן עז.
פסולי מוקדשין הלכה
ומאיסתא והיכא איתמר דרב אשי אהא
בשעת שריפה: מחמין לו חמין
וש"נ], ח) [צ"ל והתניא],
ד:
אוכל ולא מטמאו: תנו תרומות.
דאמר רבי אבין בר רב אחא א"ר יצחק אבא
קז ו מיי' פ"ב מהל' בית
ט) [תוספתא פ"ו ה"ו],
בחיטין של תרומה. אור"ת דלכהנים
מס' תרומות: מאי אמריתו. חידוש
❖
י) [וכן במשנה תרומות
הבחירה הל' יד:
שאול גבל של בית רבי היה והיו מחמין לו
וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית
של בית רבי היו עושין דלישראל לא
פי"א משנה ט], כ) [ועיין
חמין בחיטין של תרומה טמאה ללוש בהן
תוספות יבמות סו: ד"ה לא
אדם גדול כרבה: שתילי תרומה.
שריא אלא הנאה שאינה של כילוי כמו
וכו' מבואר באורך ותוס'
עיסה בטהרה אמאי ניחוש דילמא אתי בהו
לעזי רש"י
כגון שתילי כרוב וכרישין: טהרו
עירוב דמערבין לישראל בתרומה
לעיל ט. ד"ה כדי ותוס'
לידי תקלה א"ר אשי בשליקתא ומאיסתא
מלטמא. אחרים שחיבורן לקרקע
אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל
שבת כו. ד"ה אין מדליקין
ציבו"ש [ציבו"ט].
❖
ותוס' מנחות סז: ד"ה כדי
בצלצלים בצלים קטנים.
בטלן מתורת אוכל: ואסורין מלאכול.
לבהמתו או להדליק אסור לישראל
אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין תנו תרומות
שתהא], ל) [דטהרות פ"א
כדאמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (טו.) י)
וקא ס"ד משום טומאה ולכהנים:
❖
בי רבה פגע בהו רבא בר מתנה אמר להו
ה"ה], מ) עי' מהרש"א,
אסורים לזרים. דלא אמרינן פקע
כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה
מאי אמריתו בתרומות דבי מר אמרו ליה
רבינו חננאל
שם תרומה מינייהו: ומאי קא משמע
כרשיני תרומה ובמסכת תרומות
ומאי קשיא לך אמר להו ב) תנן א שתילי
וכן חיטי סליקתא
הגהות הב"ח
לן גידולי תרומה כתרומה. אפילו
(פי"א משנה י') נמי אמרי' מדליקין בבתי
ומאיסתא שרי לאדלוקי
תרומות שנטמאו ושתלן (א) טהורים מלטמא
(א) גמרא ושתלן טהרו
בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או
כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של
בהו, אבל חיטי שפירן
❖
ואסורין מלאכול (בתרומה) וכי מאחר
מלטמא וכ"ה ברש"י:
וכיוצא בהן דחיישינן
ג)
צלעות שומין תנינא: וכי תימא. האי
תרומה שנטמא ברשות כהן פירוש
דלמא אכיל להו וכן
דטהורין מלטמא אמאי אסורין מלאכול אמרו
אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה
אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה
תותין וענבים. דאתי לידי
ליה הכי אמר רבה מאי אסורין אסורין לזרים
תקלה לא משהינן להו.
קאמר כגון בצלים דקים שקורין
ור"י אומר טעמא משום דדרשינן
מוסף רש"י
וכן אבא שאול גבל של
ציבו"ש וכששותלים אחת אחת לבדה
משמרת תרומותי מה תרומה טהורה
ומאי קמ"ל גידולי תרומה תרומה תנינא
ד)
גידולי תרומה. אם
בית רבי היה מחמם
הן נוספות ומתחברות ששה וד' יחד.
וכו' ומה טהורה דוקא לכהן אף
זרעה, ואפילו דבר שזרעו
חמין בחיטין של תרומה
ב גידולי תרומה תרומה וכי תימא גידולי
כלה כגון תבואה וקטנית
שליקתא ומאיסתא כדי
והיינו גידולי גידולין אותן הנוספות
טמאה דוקא לכהן ובטמאה ליכא
גידולין ומאי קמ"ל בדבר שאין זרעו כלה
❖
(שבת יז:).
ללוש עיסה בטהרה. בעי
טהרו
מלטמא.
עליהן שלא היו תרומה מעולם וגידולין
אלא הדלקה כ):
רבה בר מתנה מאביי ורב
ה)הא נמי תנינא גהטבל גידוליו מותרין בדבר
עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים
תימה לר"י דבפ' קמא דשבת (דף יז:)
חנניה בני אבין הא דתנן
שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה
בפ"ט דתרומות [מ"ז],
ומרחיבין העלין הראשונים ובדים
מסקינן דהיינו טעמא דגזרו גידולי
מוסף תוספות
שתילי תרומה שנטמאו
אפי' גידולי גידולין אסורין באכילה אישתיקו
החדשים העולין בקלח הוו גידולי
תרומה תרומה משום תרומה טמאה
ושתלן טהרו מלטמא
א. דתרומה דמיה מועטין.
א"ל מידי שמיע לך בהא אמר להו הכי אמר
גידולים: הטבל גידוליו מותרין.
ביד כהן פי' שלא ישהה אותה לזריעה
תוס' הרא"ש. ב. ולמה
ואסורין מלאכול עד שיגום
את האוכל, וכיון שטהרו
צריך להמתין עד למחר
אע"פ שנתמרח בכרי והוקבע למעשר
והשתא כיון דטהרו ישהה אותה
רב ששת מאי אסורין אסורין לכהנים הואיל
ד
שתתעבר צורתו. שם.
אמאי אסורין לאכול. א"ל
וחל עליו שם טבל וזרעו ולא הפריש
לזריעה כדי לטהרה ואומר ר"י
ואיפסילו להו בהיסח הדעת הניחא למ"ד
הכי אמר רבה אסור
מעשרותיו תחלה וצמח ונגמר וקצרו
דמשום ריוח פורתא לא ישהה אותה
לזרים, כלומר תרומה הן
היסח הדעת פסול הגוף הוי שפיר אלא למ"ד
ובקדושתן קיימי. אמרו
מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי
מאחר שעדיין היא תרומה א ולא נעשית
היסח הדעת פסול טומאה הוי מאי איכא
לו מאי קמ"ל דגידולי
ואף על גב דגידולי תרומה תרומה
חולין הקשה רבינו נסים גאון דתניא
תרומה הן, התנינא גידולי
למימר דאתמר היסח הדעת רבי יוחנן אמר
תרומה תרומה, וכי תימא
מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד
בתוספתא גידולי תרומה ומעשר
ל)
פסול טומאה הוי ורבי שמעון בן לקיש אמר
בגידולי גידולין עסקינן
ה
את הכהנים אבל גידולי טבל חולין הן
שני הרי הן כחולין ומצא תירוץ
כגון שקיצץ הגידולין
פסול הגוף הוי רבי יוחנן אמר פסול טומאה
והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה ואוכל
בירושלמי דמסכת תרומות דהרי הן
וחזרו עוד וצמחו ובדבר
הוי שאם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו רבי
שאין זרעו כלה, הא נמי
מהן עראי עד שימרחם: בהיסח
כחולין היינו להתחייב בלקט ושכחה
תנינא א) דתנן גידולי
הדעת. כשנטמאו מתחלה הסיח
ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים
שמעון בן לקיש אומר פסול הגוף הוי שאם
תרומה [תרומה] הן וגידולי
דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין
מלקטין אותן אלא שאסורין לזרים
[גידולין] חולין, ואוקימנא
יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו איתיביה
בדבר שזרעו כלה, אבל
בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה
והיינו דתניא עניי ישראל מוכרין את
רבי יוחנן לרשב"ל ר' ישמעאל בנו של רבי
ו)
בדבר שאין זרעו כלה
(במדבר יח) את משמרת תרומותי
שלהן לכהנים בדמי תרומה וטעמא
אפילו גידולי גידולין
יוחנן בן ברוקא אומר ז) ו לול קטן היה בין
עביד לה שימור ולא תסיח דעתך:
לפי שמדאורייתא אין תרומה ומעשר
אסורין, אשתיקו. פירוש
כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו
דבר שאין זרעו כלה, כגון
פסול הגוף הוי. מעלה היא בקדשים
חייבין בלקט שכחה ופאה ולא אתי
הלוף והשום והבצלים.
זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתן
שנפסלין בכך ושם פסול הוא לעצמו
גזירה דרבנן ומפקע ליה ועוד הקשה
אמר להו הכי א"ר ששת
ויוצאין לבית השריפה אי אמרת בשלמא
ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו
הר"ר משה נבריי"ש דתנן במסכת
אסור לכהנים, מ"ט הואיל
ונפסלו בהיסח הדעת,
כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן
בכורים (פ"ב מ"ב) יש במעשר ובכורים
פסול טומאה הוי משום הכי בעי עיבור צורה
כלומר כיון שנטמאו הסיח
אין שומעין לו: שפיר. משום הכי
מה שאין כן בתרומה שהמעשר
שמא יבא אליהו ויטהרנה אלא אי אמרת פסול
דעתו מהן ונפסלו. ואמרינן
אסורין שאין שתילתן מועלת להן
ובכורים גידולן אסורים מלאכול
הניחא למאן דאמר היסח
הגוף למה לי עיבור צורה והתנן זה הכלל
ח)
ט)
הדעת פסול הגוף הואי,
להסיר שם פסול מעליהן: אלא למ"ד.
בירושלים אף לזרים ולבהמה משא"כ
כל
כלומר הרי הוא כבשר חזיר
כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת
בתרומה משמע דגידולי תרומה שרו
שאין לו היתר לעולם, אלא
למאן דאמר היסח הדעת
אינו אלא משום חשש טומאה שמא ע"י שהסיח דעתו משמירתן נגעה
לזרים מיהו בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים
פסול טומאה הואי אמאי
בהן טומאה ואינו יודע: מאי איכא למימר. הני אמאי מיפסלי משום
מיבעי ליה למימר ונראה דזרים דהתם מ) היינו נכרים וכן משמע
אסורין לא יהא הטפל
בירושלמי: גידולי גידולין.
חשש טומאה הא אפי' טומאה ודאית שבהן טיהרתה שתילתן: ויטהרנו.
פירש ריב"א דגידולים היינו גידולי
חמור מן העיקר, ואם
טהרו מטומאתן [אמאי]
ויאמר שלא נגעה בו טומאה כל ימי היסח: לול קטן. כמין גומא חלולה
ראשון מן הזרע ואח"כ חזר ונטע אותן גידולים זהו גידולי גידולין ומביא
לא יהו מותרין מפסול
עשויה בבנין הרצפה: בין כבש למזבח. כלומר בקרן זוית סמוך לכבש
ראיה מירושלמי דמסיק התם אגידולי גידולין משיעשו שני גורנות דהיינו
טומאה, ונדחו גם דבריו.
וסמוך למזבח במקום שהם מתחברים: במערבו של כבש. אצל שפת
בכה"ג שנזרע ונלקט שתי פעמים ולפ"ה הכל הוי גידול ראשון ומה
וחזרנו לברר מחלוקת ר'
יוחנן וריש לקיש, דאיתמר
מערבית של כבש: ששם זורקין פסולי חטאת העוף. לפי שהיא נעשית
שפ"ה דשומין הוי דבר שזרעו כלה לא משמע הכי דבמסכת תרומות
ר' יוחנן אמר היסח הדעת
תנן בפ"ט (מ"ו) איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים:
בקרן מערבית דרומית למטה וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש
פסול טומאה הוי שאם יבא
פסול הגוף הוי. תימה דלעיל (דף כ:) אמרינן אם היתה במקום
ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים נותנין אותה שם: ותעובר
אליהו ויטהר שומעין לו,
ור' שמעון בן לקיש אמר
צורתה. היינו פסול לינה. עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא
המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרי' גרמא אין בידים לא
פסול הגוף הוי שאפילו
למה
ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה: לי עיבור
וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף. ועל כרחך מדבעינן
יבוא אליהו ויטהר אין
צורה. קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור
העברת צורה לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלקה שלא כמצותה
שומעין לו. ומותיב עליה
ר' יוחנן מהא דתניא בסוף
קמיירי דהא פסול מעליא הוא ולמה לן לאהדורי אפסול לינה ואין לנו
צורה וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ב הר"ר אלחנן:
תמורה ר' ישמעאל בנו של
שאם ר' יוחנן בן ברוקא אומר
דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת וא"א פסול חשש טומאה הוא
לול קטן היה בין כבש
איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבור צורה דלא מצינן למשרפה להדיא
למזבח למערבו של כבש
שמא יבוא אליהו אחרי כן ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין אלא אם שם פסול הוא לעצמו אפי' לא נטמא למה לי עיבור צורה:
ששם היו זורקין פסולי
כל חטאת העוף כדי שתעובר
צורתן ויצאו לבית השרפה, כיון שנפסל הסיח דעתו ממנו. הניחא לדידי דאמינא פסול טומאה הוא משום הכי בעי עיבור צורה, אלא לדידך דאמרת פסול הגוף הוא למה ליה עיבור צורה, התנן זה הכלל
א) גי' אחרת הי' לו לרבינו ז"ל כאן דמייתי מתרומה גופא שם במשנה ד' והיא יותר מחוורת מגי' דידן.