לד:
כל שעה
פרק
שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל שפסולו בגופו. פסול ודאי ובבשר עצמו ישרף מיד: בדם. כגון נשפך הדם: ובבעלים. כגון נטמאו בעלים והפסח קיים ואין כאן מי
קח א מיי' פ"ד מהל'
א) לקמן עג: פב:, ב) ג"ז
שם מנחות נ:, ג) לקמן
ק"פ הלכה ג:
שיאכלנו. ודם אע"פ שפסול גמור הוא אפילו הכי הואיל ואינו כבשר עצמו בעי עיבור צורה: תנא דבי רבה בר אבוה. עיקר מילתא לא ידענא
קט ב מיי' פ"א מהל'
עז: [זבחים קד.], ד) ל"ג,
היכא וטעמא דמילתיה בכיצד צוליןח): אפילו פיגול. שפסול הגוף הוא טעון עיבור צורה והכא לא מצי לשנויי כדמשני לקמיה מאי פסולי חטאת
ה) יומא נז. זבחים ס:
פסולי המוקדשין
העוף שנפסלו בטבול יום דהיינו טומאה וצורה למה לי: רבי אליעזר אומר יזרוק. את הדם. ר' אליעזר לטעמיה דאמר בכיצד צוליןט) דם אף
מנחות נב., ו) [לעיל לג:],
הלכה לא:
קי ג מיי' פ"ו מהלכות
ז) סוטה טז:, ח) [לקמן
על פי שאין בשר: רבי יהושע אומר
פב:], ט) [לקמן עז.],
איסורי מזבח הל' ו:
שאם
לא יזרוק. ר' יהושע לטעמיה דאמרי)
כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים
זרק הורצה. אף על גב
קיא ד שם הלכה ח:
א)א
י) [שם], כ) [ויקרא ו],
אם אין בשר אין דם ויצא חוץ
קיב [ה מיי' פי"ב מהל'
ל) [לקמן פב.], מ) [ויקרא
דאין ציץ מרצה על היוצא
תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה א"ל האי
❖
י], נ) [דף יב.], ס) [זבחים
תרומות הלכה יא]:
לקלעים בבשר קדשי הקדשים קאמר
רבי יהושע סבר זריקה מועלת ליוצא
תנא תנא דבי רבה בר אבוה הוא דאמר
❖
ב)
פג:],
שמחיצה שלהן חומת עזרה כדכתיב
כרבי עקיבא דריש מעילה (דף ו:)
אפילו פיגול טעון עיבור צורה ג) איתיביה
בכולהוכ) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם
דאמר זריקה מועלת להוציא בשר מידי
מוסף רש"י
נטמא או שנפסל הבשר או שיצא חוץ
יצאת נפסלת כדילפינן בכיצד צולין ל)
תורה אור השלם
מעילה וכל שכן להרצאה דהא רבי
כל שפסולו בגופו.
לקלעים רבי אליעזר אומר יזרוק רבי יהושע
מאל הקודש פנימהמ): מאי נפסל לאו
אליעזר דאמר הכא יזרוק קאמר
1. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר
כגון פיגול נותר טמא
אומר לא יזרוק ומודה רבי יהושע שאם זרק
בהיסח הדעת. בתמיה. דכיון דתנא
ויוצא, ישרף מיד. ואין
ב
התם דלהוצאה ממעילה לא מהניא :
שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן
א
צריך להמתין (לקמן
ונתן
עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:
נטמא ויצא מאי פסול איכא תו אי
הורצה מאי נפסל לאו בהיסח הדעת אי אמרת
אלמא תלושין והא מחוברין
❖
עג:). בדם ובבעלים.
במדבר יט יז
נפסל בעבודת דם כגון במחשבת חוץ
נינהו. פירוש דונתן משמע
בשלמא פסולי טומאה הוי היינו דמשכחת
כגון נשפך הדם וכגון
פסח שמתו בעלים או
למקומו וחוץ לזמנו לא קרי נפסל בשר
דחשיב להו תלושין והיינו לענין קבלת
לה דמרצי ציץ אלא אי אמרת פסול הגוף הוי
נטמאו אחר זריקה, דעכשיו
שהרי אף הדם נפסל ובהא לא נימא
גליון הש"ס
טומאה אף על פי שהן מחוברין
ב
אמאי הורצה (ציץ) מאי נפסל נפסל בטבול
פסח כשר הוא אלא
ד)
ר' אליעזר יזרוק: אי אמרת בשלמא
והשתא מייתי ראיה דאין השקה
תוס' ד"ה ונתן וכו' ופ"ה
שאין לו אוכלין (שם).
יום אי הכי היינו טמא תרי גווני טמא כי
תעובר צורתן. ימתינו
דחוק. עיין בר"ש פ"ט מ"ג
פסול. חשש טומאה הוא משום הכי
להקדש מן התורה וכן בתרומה נמי
❖
סליק רבין אמרה לשמעתיה קמיה דר' ירמיה
לו עד שתעובר ממנו
דפרה:
מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה
עבוד רבנן מעלה $ ופ"ה דחוק:
צורת בשר, דכיון דאין
ואמר בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא
דאפילו נטמא ודאי ואע"ג דטומאה
ה)
פסולו חמור לא שרפינן
כוסמין
הגהות מהר"ב
קדשים בבזיון, ועיבור צורה
דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו לא
פסול הגוף הוי מרצה ציץ ולכתחלה
הוא פסול לינה, דהוה
לא יזרוק דקא סבר ריצוי ציץ בדיעבד רנשבורג
שמיע לכו הא דרבי שמעון בן
לקיש משמיה דר' אושעיא ג מי החג שנטמאו
ליה פסולו בגופו .
(שם)
הוא ויוצא אע"ג דלא מהני ליה ציץ
א] גמרא אמר רבא אף
אפילו פיגול. דפסול
השיקן ואחר כך הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ השיקן טמאים מכדי זריעה
חמור הוא ופסול דאורייתא
אנן נמי תנינא וכו'. נ"ב
הורצה בדיעבד דאע"ג דרבי יהושע
נינהו מה לי השיקן ואח"כ הקדישן מה לי הקדישן ואחר כך השיקן אלמא
הוא (מנחות נ:). בארעא
צ"ע דעל זה לא שייך אף
בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל
דחשוכא. בבבל שהיא
אנן נמי תנינא כיון דאינו
ד אין זריעה להקדש הכא נמי אין זריעה לתרומה יתיב רב דימי וקאמר לה
והבשר בעין ופסול יוצא פסול מחמת
מצולה (יומא נז.)
דבכל
בלשון הברייתא אלא סתמא
להא שמעתא אמר ליה אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן
עמוקה היא דכתיב (ישעיה
דש"ס אמרו אבל בתמורה
דבר אחר הוא חשבינן ליה פסול
מד) האומר לצולה חרבי
י"ב ע"ב איתא כך וכמ"ש
מעלה או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה אמר ליה זו לא שמעתי כיוצא בה
חסרון מחיצות בפרק קמא דמנחות
(מנחות נב.). דורכן פחות
שם בגליון יעוש"ה כי
שמעתי דאמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן
בסופו איכא למימר בדיעבד הורצה:
פחות מכביצה. פחות
בש"ס שלנו איננו אבל
נ)
מצאתי כן בילקוט רמז
מכביצה אוכל טמא אין
אלא אי. היסח הדעת פסול הגוף הוא
טהורים הקדישן ואח"כ דרכן טמאין והא ענבים דקדושת פה נינהו ואפילו הכי
❖
תשס"ב:
מטמא אחרים (לעיל לג:)
.
וציץ נמי לא מרצי עליה אמאי הורצה:
עבוד רבנן מעלה אמר רב יוסף ענבים קאמרת הכא בענבים של תרומה
שתהא חיותן בכלי.
ה
שלא יטול מן המעין בכלי
ה"ג אלא אי אמרת פסול הגוף הוי
עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא אבל הני דבעי כלי בפה לא
אחר ויתן לתוך זה, אלא
אמאי הורצה ולא גרסינן פסול הגוף
מוסף תוספות
עבוד רבנן מעלה דרכן ואפילו טובא ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן
בכלי זה ישאבם מן המעין
מי קא מרצי ציץ. דהא פסול יוצא נמי
❖
(סוטה טז:).
א. וכיון דקסבר דזריקה
ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה איבעית אימא הכא נמי פחות
ו)
מועלת בפסול יוצא ודאי
לא מרצי ציץ כדאמרינן בפרק קמא
פחות מכביצה ואבע"א התם
דנגעו להו בראשון דהוו להו אינהו שני הכא
מרצה הציץ. תוס' ר"פ.
(דף טז:) הא אינו נושא אלא עון
ב. אפי' חיברן למים
רבינו חננאל
דנגעו בשני דהוו להו שלישי אמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים
טומאה: נפסל בטבול יום. וטעמא
א]
1
חשיבי כתלושין ואין
זריעתן מטהרתן. תוס'
חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו
כל שפסולו בגופו ישרף
משום ציץ: אמרה קמיה דר' ירמיה.
ז)
❖
הרא"ש.
מיד בדם ובבעלים תעובר
הא דרב ששת לעיל דאסורין מלאכול
אלא
צורתו, כלומר כל זמן
משום היסח הדעת הוא: שמעתתא
שיתכן שיאכל מניחין אותו
שמא יבוא אליהו ויתירנו
דמחשכן. כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו: אתרא דמחשכא. בבל עמוקה: לא שמיע לכו כו'. ומכאן יכולין ללמוד
רבינו חננאל (המשך)
באכילה עד שיסריח
טעמה של משנה דאסורין מלאכול משום מעלה דאף על גב דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה
הקדש, אבל אם הקדישו
וישתנה מצורת בשר שאי
גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה: מי החג. כגון של ניסוך המים דשבת שבתוך החג היו ממלאין אותן מערב
קדושה בפה שאמר זה
אפשר להאכל כלל ויצא
קדש ועדיין לא בא בכלי
לשרפה, קתני מיהא כל
שבת וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות מן השילוח בשבת וטורח הוא למלאות מבור הגדול בגלגל והלך והשיקם באמת המים שבעזרה
קדש הא מיבעי לי, [אי] יש
שפסולו בגופו ישרף מיד.
ומים סלקא להו השקה דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו: ואח"כ הקדישן. שעדיין לא קרא עליהן שם או
לו זו המעלה שהרי כבר
פירוש לול ארובה כמו
לא קידשו בכלי שרת טהורין: אין זריעה להקדש. לטהרו בכך דמעלה עשו בקדשים הכא נמי אין זריעה לתרומה דמעלה עשו: להא
נקדש או לא. אמר לו זו
ובלולין יעלו. ושנינן האי
בהדיא לא שמעתי כיוצא
תנא סבר אפילו פגול שאינו
שמעתא. דרבי אושעיא: הקדישן בכלי שרת קאמרת. דכיון דקדושין הן קדושת הגוף עבדינהו להו רבנן מעלה אבל משום קדושת פה
בה שמעתי, דאמר רבא בר
מרצה לעולם והוא ודאי
דמלאן בכלי חול לשם חג לא עבדי להו מעלה ומהניא להו השקה: זו לא שמעתי. במעלה זו דזריעה לא שמעתי אם בפה אם בכלי אבל
בר חנה אמר ר' יוחנן ענבים
פסול הגוף טעון עיבור
במעלה אחרת שמעתי דאף בקדושת פה עבדוה רבנן ואיכא למילף מינה דהוא הדין לכל מעלות שבקודש: דרכן ואחר כך הקדישן טהורות.
שנטמאו דרכן ואח"כ
צורה דיליף עון עון מנותר.
הקדישן טהורין, הקדישן
ותוב מותיב עליה מהא,
לנסכים. ור' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל [לג:] משקין מיפקד פקידי ולא קבילי טומאה עם האוכל. ולקמיה מפרש היכי דריך להו: הקדישן ואח"כ דרכן
ואח"כ דרכן טמאין, הרי
נטמא הבשר או נפסל או
טמאות. קא ס"ד הקדיש יינו לנסכים: טמאות. דעבוד רבנן מעלה בקדשים דמיטמא משקה עם האוכל ולא אמרינן בהו משקין מיפקד פקידי.
ענבים הללו קדושת פה
יצא חוץ לקלעים כו'. קתני
נינהו שעדיין לא באו בכלי,
מיהא אם זרק הורצה וכי
והא ענבים קדושת פה הן דאי נמי נתנן לכלי אין כלי מקדשן דאין כלי שרת מקדשין אלא דבר הראוי לו כדילפינן בשחיטת קדשיםס) גבי מזבח
כי עדיין אינם יין להנסך,
פסול הגוף בר הרצאה
שנאמר [שמות כט] כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי תלמוד לומר עולה וכלי שרת דומיא דמזבח נפקא לן התם: בענבים
ואפילו הכי עבוד להו
הוא. ומשני רבי שמעון
של תרומה. והאי הקדישן קדושת תרומה קאמר דבתרומה לא שייכא קדושת כלי לא ביין ולא בענבים: אבל הני. מי החג: דרכן
מעלה. ודחי רב יוסף ואמר,
בן לקיש מאי נפסל דקתני
הני ענבים דאמר רבי יוחנן
נפסל בטבול יום, דלא מסח
ואפילו טובא. לעיל קמהדר. אמרת דרכן ואחר כך הקדישן טהורות ואפילו טובא בבת אחת בתמיה והא אמרת לעיל פחות פחות
ענבים דתרומה הן דקדושת
דעתיה ותרי גוני טומאה
מכביצה דאי יותר הא איטמו משקין בכביצה מיציאת טיפה ראשונה טומאת האוכל שהרי יש בה כשיעור: הכי גרסינן אי בעית אימא
הפה דידהו קדושה גמורה
הוי. ר' ירמיה פשיט ליה
הכא נמי בפחות מכביצה ואי בעית אימא התם דבעינן פחות מכביצה שנגעו ענבים בראשון. כגון טמא שרץ או טמא נבילה וכל
היא, וכיון שאמר הרי אלו
לבעיא דרבה בר מתנה
תרומה כקדושת כלי דמיא
מהא דאמר ריש לקיש מי
שכן טמא מת דכיון דהוו ענבים שני טימאו את המשקין בכביצה משיצאת טיפה ראשונה ואף על פי שהן חולין דכל הפוסל את התרומה
קדושתן, אבל קדש דבעו
החג שנטמאו השיקן במים
מטמא משקין להיות תחלה. ושני עושה שלישי בתרומה לא גרסינן דהא בחולין עסקינן דאי בתרומה הא אמרן דעבוד מעלה שמטמא
כלי כגון ניסוך המים וניסוך
ואחר כך הקדישן טהורין,
משקה עם האוכל: הכא דנגעו. ענבים בשני דהוו להו שלישי ענבים שנעשו על טהרת תרומה משכחת בהו שלישי הלכך דרכן ואחר
היין וכיוצא בו, בפה בלא
הקדישן ונטמאו ואחר כך
קדושת כלי לא עשו בהן
השיקן טמאין. פירוש כיצד
כך הקדישן שקרא להן שם תרומה טהורין ואפילו דרך הרבה יחד שהאוכל שלישי לא עשה למשקה כלום ומתחלה לא נטמאו עם האוכל
מעלה. ואקשינן אהא ומי
משיקן נותנה בכלי גללים
דקודם קריאת שם לא עבוד מעלה הקדישן לתרומה ואח"כ דרכן טמאין דמקריאת שם חלה המעלה עליהן ונעשה המשקין כאוכל הכל אחד:
אמר ר' יוחנן הכי ענבים
או בכלי אבנים או בכלי
אף אנן נמי תנינא. דעבוד רבנן מעלה בקדשים ואפילו בקדושת פה: שתהא חיותן בכלי. באותו כלי עצמו שהוא מקדש בו מי חטאת
שנטמאו דורכן דרכן דקתני
אדמה. וממלא אותו הכלי
נמי פחות פחות מכביצה.
מן המים ומטבילן במי
באפרן צריך למלאותו מן המעין ולא ימלאם בכלי אחר ויערם לתוך זה וכתב ונתן דמשמע תלושין דמותר למלאותו בכלי אחר ויערם לתוך זה:
איבעית אימא התם דאמר
מקוה כדי שיהיו מי מקוה
אלא רבי יוחנן פחות פחות
צפין עליו, ועלתה להם
מכביצה, דנטמאו בוולד ראשון דהוו ענבים שני, ושני עושה שלישי בתרומה, לפיכך דורכן פחות פחות מכביצה, והני
טהרה, והיינו השקתן וכבר פירשנוה ביום טוב. פירוש הקדיש מים, לנסך אותם בחג ונטמאו והשיקן, פירוש ושיקען במי מקוה
דורכן כולן כאחד כגון שנטמאו בוולד שני, דהוו להו ענבים שלישי, ואין שלישי עושה רביעי בתרומה. אמר רבא
לטהרן, ואע"פ שנכנסו תחת המים שנמצאו כאלו זרועים הם במקוה לא עלתה להם טהרה. שאין הזריעה מטהרת בהקדש, כך
אף אנן נמי תנינא, דבקדושת כלי עבדו בהו מעלה, דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי, מדקאמר
שתילי תרומה אע"פ ששיקען וזרען בקרקע לא עלתה להם התרה. ומאי אסורה אסורה לכהנים. א"ל אביי לרב דימי בקדושת כלי
ונתן אלמא (עיקרן) [דעקורין] מן המעין הן ותלושין נינהו, והדר קרי להו מים חיים אל כלי אלמא מחוברים נינהו.
קאמרת, כגון אילו מי החג וכיוצא בהן שנקדשו בכלי הקדש, עבדו בהן רבנן מעלה שאין זריעה מטהרת בהקדש שנקדש בכלי