כל שעה פרק
שני
פסחים
לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האוכל
נבילה ביום הכפורים. פ"ה אפילו נתנבלה ביום
האוכל נבילה ביום הכפורים. שוגג: פטור. מחטאת דאין איסור
קכה א מיי' פ"ו מהל' מצה
א) קדושין עז: שבועות כד.
נזיר ד. [כריתות כג.],
הלכה ח:
יום הכפורים חל על איסור נבילה ואם בו ביום נתנבלה אפילו הכי
הכפורים לא חיילא עלה איסור יוה"כ דהרי הוה עלה
קכו ב ג מיי' שם הל' ה
ב) [לקמן לח:], ג) [שם. לט:],
היתה אסורה קודם יום הכפורים משום אבר מן החי: מידי בלבד
איסור אבר מן החי וקשה לר"י דהא כי פקע איסור אבר מן החי
ד) [לעיל לה:], ה) לקמן
[ופ"ה הל"כ] סמג
כתיב. קרא משמע דכל מי שאיסור
חמץ נוהג בו אתה יוצא בו
יחול עלה איסור יום הכפורים ונבילה בבת אחת דמודה רבי שמעון
קטו:, ו) לעיל ל. ב"מ צא.
לאוין עט טוש"ע או"ח סי'
זבחים צה:, ז) מנחות נה.,
תסב סעיף א:
משום מצה: מי שנאכל באנינות.
באיסור בבת אחת ומיהו י"ל אפילו
קכז ד מיי' שם פ"ה הלכה
ח) [צ"ל ומשמרן], ט) [לקמן
נתנבלה ביום הכפורים לא חייל עלה
שמותר לאוכלו כשהוא אונן דרוש
האוכל נבלה ביום הכפורים פטור רבינא
א)
מ. ע"ש], י) [והביאה אל בני
כ שו"ע שם סעיף ד
איסור יום הכפורים דאיסור שאין
ביה לחם אוני ומעשר שני אינו
אהרן הכהנים וקמץ כצ"ל],
בהג"ה:
אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל
כ) מנחות ט. יח:, ל) [צ"ל
ה [מיי' פ"ט מהל' מאכלות
זבוח הוה ביה נמי מעיקרא ואכתי
נאכל באנינות דכתיב (דברים כו)
א
תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום
ולריש לקיש], מ) [מנחות נב:],
אסורות הל' כב טוש"ע י"ד
לא אכלתי באוני ממנו: מי כתיב
לא פקע מינה ב ס):
נ) [עי' תוספתא מנחות פ"ט
סי' צז סעי' א]:
בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל
עוני
קכח ו מיי' פי"ב מהל'
קרינן ביה. והא דגבי לולב
עוני. בוי"ו דתשמע מיניה אוני:
ה"א], ס) [וע"ע תוס' חולין
תאכל טבל $ מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא
לז. ד"ה השתא ותוס' שבועות
מעשה קרבנות הלכה
שעונין עליו דברים. שגומרים עליו
(סוכה דף לב.) כ"ע מודו
כד. ד"ה האוכל ע"ש],
כא:
כדרב ששת ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו
את ההלל ואומרים עליו הגדה: אין
דכפת כתיב ולא אמר כפות קרינן
קכט ז מיי' שם הל"כ:
ע) [וע"ע תוס' סוכה ו: ד"ה
במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני מה
קל ח מיי' שם הל' כג
לשין את העיסה. של מצות ביין ושמן
ויצטרך שני לולבים ליטול אור"י משום
ור"ש ועוד שם לב. ד"ה כפת
(א) ב)
1
שכתבו דצריך טעמא וע"ע
ופי"א מהל' פסולי
ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ
דהתם סמכינן אקרא פרי עץ הדר
שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות
תוס' סנהדרין ד. ד"ה כולהו
המוקדשין הלכה ז:
ואין אדם יכול לשומרה לפיכך אם לש
דלא משמע אלא חד לכך מודו התם
קלא ט מיי' פי"א מהל'
אלא בשמחה דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא
ותוס' זבחים מ. ד"ה לא נצרכה
ג)
ותוס' נדה טו. ד"ה לא],
פסולי המוקדשין הל'
תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביום
כ"ע דדרשינן מסורת :
ג ע)
אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל
א
ד)
פ) [ועי' תוס' סוכה נ. ד"ה
במקום
ו:
זריזים איתא. וא"ת
טוב דהבערה שלא לצורך היא. ל)(ולר'
קלב י מיי' פי"ב מהל'
לחם עוני ב פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן
ואי ותוס' מנחות ט. ד"ה ריש
יוחנן) דאמר לעיל [לה:] מי פירות אין
והא הכא במנחת
לקיש], צ) [עירובין יח:],
מעשה קרבנות הלכה
ודבש מאי טעמא דר' עקיבא מי כתיב לחם
ק) [וע"ע תוס' עירובין יח:
כ:
מחמיצין לא קשיא הך דאיהו אין
מאפה תנור מיירי שהיתה נילושה
ד
❖
קלג כ מיי' פ"ו מהל' מצה
עוני עני כתיב ור' יוסי הגלילי מי קרינן עני
ד"ה מרורין],
חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא
בפושרים ואותה מנלן שנבללת בעזרה
ה
❖
הלכה ח:
עוני קרינן (ב) ור' עקיבא האי דקרינן ביה עוני
הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה
ושאר מנחה שנבללת בעזרה לפי
כדשמואל ה) דאמר שמואל לחם עוני לחם
הוי כלומר רע ואותו חימוץ הן
שהבלילה היתה בכלי שרת ו וי"ל דגם
תורה אור השלם
רבינו חננאל
ממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן:
מאפה תנור היו לשין בעזרה סמוך
שעונין עליו דברים הרבה וסבר ר"ע עיסה
1. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ
וחכמים אומרים תאכל. דקסברי
לתנור של קודש שלא תחמיץ ורבינו
ת"ר יכול יוצא אדם ידי מצה
שנילושה ביין ושמן ודבש לא והתניא אין
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו
בפסח במעשר שני בירושלים
אפשר לשומרה. והכא לא גרסינן מיד
אפרים בר אפרים הגבור מפרש
מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן
לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש
ת"ל לחם עוני, כי בעינן לחם
יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן
דמשנאפה לא תחמיץ: שבתי היתה.
דע"כ היו לשין אותה בעזרה לפי
הנאכל באוני, יצא זה שאינו
רבן גמליאל אומר תשרף מיד וחכמים אומרים
תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ
שביתתי היתה רגל פסח אחד אצל
שהיו מודדין אותה בעשרון של
נאכל באוני אלא בשמחה
מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
יאכל ואמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל
ג
דברים טז ג
דברי ר' יוסי הגלילי, כדתנן
ר' אליעזר ור' יהושע: מקטפין.
קודש כדתנן בפרק שתי מדות (מנחות
2. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן
בסוף מעשר שני במנחה
רבי אליעזר ורבי יהושע ולשתי להם עיסה
טחין פניה לאחר עריכתה: פושרין.
פז.) עשרון מה היה משמש בו מודד
ביום טוב היו מתוודים, כיצד
מִנְחָה לַיְיָ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ
לכל המנחות : מה מרור שאין
ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ואף על פי
ממהרין להחמיץ: יום ראשון.
היה וידוי בערתי הקדש מן
ז פ)
וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ
הבית זה מעשר שני וכו',
ויקרא ב א
לְבֹנָה:
ביכורים. וליכא למימר מרור היינו
לילה הראשון שהמצה חובה בעינן
שאין לשין מקטפין בו אתאן לתנא קמא
3. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ
עד לא אכלתי באוני ממנו.
לחם עוני: אין לשין עיסה בחלב.
זית שהוא מר כדדרשינן צ) (סנהדרין
וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו
הא אם אכלו באנינה לא היה
בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ
❖
כל ימות השנה שלא יאכל בשר עמה:
דף קח:) והנה עלה זית טרף בפיה
יכול להתודות. ר' עקיבא
שמות יב כ
מַצּוֹת:
ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו ושוין
ד
אומר מצות מצות ריבה אם
כעין תורא. מעט כעין של שור
אמרה יונה יהא מזונותי מרורים
שאין לשין את העיסה בפושרין לא קשיא הא
כן מה ת"ל לחם עוני פרט
מותר ללוש בחלב דאכיל ליה מיד
כזית וכו' דלקמן (דף לט.) אמר מרור
למצה עשירה. ואסיקנא לר'
הגהות הב"ח
ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני כדאמר
עקיבא כתיב עני למעוטי
בבת אחת ולא משהי ליה דלינשי
דומיא דמצה מה מצה מין זרעים אף
(א) גמ' לחם עוני מי שנאכל:
להו ר' יהושע (ג) לבניה יומא קמא לא תלושו
מצה עשירה, וקרינן עוני
שנילוש בחלב: ומאי שנא ממנחות.
מרור כן ועוד שזית האילן מר ולא
(ב) שם קרינן ביה ור'
כשמואל דאמר לחם שעונין
לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא
דתנן בהו דבאות מצות ואפילו הכי
הפרי כדמשמע עלה זית ואמרינן
עקיבא: (ג) שם ר' יהושע בן
מ)
ח
אחריו דברים. ואקשינן איני
❖
לוי לבניה:
והתניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש
דר' עקיבא אוסר לאכול
נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו:
נמי (מכילתא פ' בשלח) ויורהו ה' עץ
ו)
ה
בפסח מצה עשירה, והתניא
הכי גרסינן כהנים זריזין הם:
זהו זית שאין מר באילנות כזית ק):
כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה אלא הכי
אין לשין את העיסה ביין
לתיתה. לשורן במים מעט ולכותשן
אוציא
ושמן ודבש ואם לש ר"ג
קאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא
גליון הש"ס
אומר תשרף מיד, פירוש
במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא
מכאן ואילך לושו לי בדובשא ואיבעית אימא לעולם בחלבא כדאמר רבינא
גמ' מידי בלבד כתיב. עיין
אפילו אפאה מיד תשרוף.
סולתן נקיה: לתיתה ליתא בזריזין.
בהר"ש פ"א מ"ג דטהרות
וחכמים אומרים תאכל מיד.
ה כעין תורא שרי הכא נמי כעין תורא: ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין:
❖
כשמביאה הזר כבר היא סולת: לישה.
וצ"ע:
פירוש אם אפאה, אמר ר'
מאי שנא ממנחות דתנן כל המנחות נילושות בפושרין (ומשתמרין) שלא
ז)
ו
ח)
עקיבא שבתי היתה אצל ר'
כגון מנחת מחבת ומרחשת ומנחת
אליעזר ור' יהושע ולשתי
יחמצו אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין אי הכי מילתת נמי לתית אלמה
מאפה תנור שאופין אותה תחילה
להם עיסה ביין ושמן ודבש
מוסף רש"י
אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל חיטין של מנחות אין
עשר חלות ואחר כך פותתין אותן
ולא אמרו לי דבר. ושנינן
ט)
ז
האוכל נבלה ביום
הא דאסר ר"ע מצה עשירה
עד שמחזירן לסלתן כדכתיב (ויקרא
לותתין אותה לישה בזריזין איתא לתיתה ליתא בזריזין ולישה מי איתא
הכפורים פטור. מכרת,
ביום טוב ראשון בלבד, בזמן
ב) פתות אותה פתים ואחר כך נותן
בזריזין והכתיב ויצק עליה שמן וגו' והביאה אל הכהן מקמיצה
דלא אתי איסור יום כפורים
שעונין עליו דברים, והן
י)
כ) ח
2
ומיחל אאיסור נבלה דקדים,
שמן ובוללה ויוצק וקומץ וכשאפאה
ההגדה שאמר בה מצה זו
ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בכל אדם לישה נהי
אם נתנבלה מערב יום כפורים
שאנו אוכלין על שום מה, על
תחילה נילושה בפושרין: לימד על
דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא דאמר מר בלילה כשירה בזר ט חוץ לחומת
הרי קדם איסור נבלה, ואם
שום שלא הספיק בצקת של
יציקה ובלילה כו'. והני במנחת
נתנבלה ביום כפורים אפילו
אבותינו להחמיץ אותו זמן
עזרה פסולה לאפוקי לתיתה דאינה בזריזין ולא במקום זריזין ומאי שנא
הכי אסורה היתה עליו
באנו. אסור אותו זמן לאכול
מאפה תנור לאחר לישה ואפייה
מבערב משום אבר מן החי
ממנחת העומר דתניא י מנחת העומר לותתין אותה וצוברין אותה ציבור
מצה עשירה דבעינן עוני.
ופתיתה נינהו: במקום זריזים איתא.
וזה שאמר לשתי להם עיסה
(קדושין עז: וכעי"ז שבועות
שאני תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים תלמוד לומר בכל
בעזרה שהמחבת והמרחשת כלי שרת
כ
3
כד. וכריתות כג.) דלא אמרינן
ביין ושמן ודבש, בשאר
מיגו דאתי יום הכפורים
הימים. ויש לומר כי דבר
מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבותיכם יצאו בכורים
הן וכן תנור של מקדש וכיון דבעזרה
ואיתוסף איסורא לגבי שאר
מועט לש להם כגון בני ר'
איתא חזו לה כהנים ומלמדין אותו
שאין נאכלין בכל מושבותיכם אלא בירושלים דברי רבי יוסי הגלילי
מילי, אתוסף נמי לגבי נבלה,
יהושע שלשו לו בחלב כעין
להיזהר בה: ומאי שנא. שאר
ור"ש לטעמיה דאמר במסכת
תורא, שהוא דבר מועט.
רבי עקיבא אומר מצה ומרור מה מרור שאינו בכורים אף מצה שאינה
כריתות (כג.) דאפילו איסור
וביום הראשון אסור ובשאר
מנחות דקאמר שמואל אין לותתין
בכורים
אי מה מרור שאין במינו
בכורים אף מצה שאין במינה בכורים
חמור לא אתי וחייל על איסור
הימים מותר. ונתברר למביני
אותם ממנחת העומר דתנן בה
קל (נזיר ד.). ואם לש כל
מדע דסוגיא דברייתא הכי
אוציא
לותתין אותה וצוברין אותה שיזובו
הפת אסורה. ואפילו לאכלה
הוא, אין לשין את העיסה
במלח (ב"מ צא.). מפני
ביין ושמן ודבש, ואע"פ
מימיה: ציבור שאני. מנחת העומר קרבן ציבור
היא וכל עסקין שלה נעשין על
פי בית דין קצירתה והיבהוב שלה ולתיתה הכל
הרגל עבירה. שלא יאכל
שאין לשין בהן מקטפין בהן,
בבית דין ובזריזין הוא. ואיכא דאמרי צבור שאני דהואיל וצוברין אותה מימיה זבין ואין מחמיצין ולאו מילתא היא חדא דבתוספתא נ)
בשר עמה (שם וכעי"ז זבחים
וחכמים אומרים אין לשין
❖
צה:).
קתני לה ולא קתני וצוברין אלא ובוררין ועוד אי איכא תקנתא בצבור (של) חיטים של מנחות נמי לילתתינהו וניצברינהו:
ואף לא מקטפין, ואם לש
או קיטף, ר"ג אומר תשרף
בבכורים. כגון כהן שהביאו לו חיטין בכורים בירושלים: בכורים. אין נאכלין אלא בירושלים שנאמר [דברים יב] לא תוכל לאכול בשעריך
מיד ואפילו אפאה. וחכמים
וגו' ואמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך [דברים שם] אלו בכורים: מצה ומרור. הקישן הכתוב על מצות ומרורים [במדבר ט]: מרור אינו בכורים. דתנן
אומרים תאכל מיד אם אפאה.
מוסף תוספות
ודברי הכל זו הברייתא בשאר
(בכורים פ"א מ"ג) אין מביאין בכורים אלא מז' מינין דכתיב מארצך [דברים כו] משבח ארצך במנחות בפ' כל קרבנות (פד.) ולקמן במקום שנהגו (נג.):
ימות הפסח היא שנויה זולתי
א. דכתיב וזבחת ואכלת מה
הדר יו"ט ראשון. ומראין הדברים
שאתה זובח אתה אוכל אבל
מה שאי אתה זובח לא. תוס' שבועות כד. ב. אף לאחר שנתנבלה איכא עשה דשאינה זבוחה. תוס' חולין לז. ג. ולא מקרא. חי'
שהת"ק שאמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו, כך פירוש דבריו, אע"פ שאין לשין במים ושמן, (ו)אם לשן במים ושמן,
הר"ן. ד. שנקמצין אחר אפיה וטיגון. תוס' הרא"ש. ה. לישה שקודם אפייה וטיגון. שם. ו. ונקמצת סלת. שם. ז. וכיון דהא מקטפין בשמן. מכלל שהלישה שאסר שמן על ידי מים הוא שאסר. ומה שאסר בלישה שמן על ידי מים התיר בקיטוף,
עשרון הוא כלי שרת אם היה מוציאה לחוץ היתה נפסלת ביוצא הלכך בעינא שתהא הלישה בעזרה. שם. ח. [ו]הפרי עצמו
וחכמים אסרו זה וזה הלישה והקיטוף ע"י מים הכל אסור. וקיי"ל כחכמים שאפילו אם לש במים לבדו אסור לו לקטף
מתוק הוא. תוס' שאנץ.
בשמן כלל, וכל שכן שאין לשין במים ושמן כלל. [והלכתא יום ראשון אסור ללוש ולקטף במי פירות כל עיקר בין
בפני עצמן בין כשהן מעורבין במים. קבעינן לחם עוני למצוה. מכאן ואילך בפני עצמן מותרין, ע"י עירוב אסורין בין
ללוש בין לקטף. ואם לש או קטף יאפה ויאכל מיד כחכמים]. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. ואמרינן אמאי לא, והא כל המנחות מצה הן, ותנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. ודחינן אם התירו לכהנים שהן
זריזין מתעסקין בעיסה ומשמרין העיסה שלא תחמיץ ומשום זריזותן התירו להן, יתירו לכל אדם. ואמרינן ואם הכהנים זריזין הם כמו שאמרת, יתירו להם גם לתיתה כי זריזין הן וישמרו החיטין בלתיתה ולא יבואו לידי חימוץ, ולמה אסרו
הלתיתה במנחות. ודחינן לתיתה פעמים שתהיה שלא על ידי כהן. והא לישה נמי יתכן שתהיה שלא על ידי כהן דהא מקמיצה ואילך מצות כהונה ולישה קמי הכי הוא דהויא. ואסיקנא לישה אפילו בזמן שאינן כהנים אינה אלא בעזרה
(במקום שהכהנים רואים אותה, אבל חוץ לחומת העזרה פסולה. לתיתה אינה לא בכהנים ולא בעזרה לפיכך לא התירוה) [דכל מנחה שנילושה חוץ לחומת עזרה פסולה, אבל הלתיתה אינה לא בכהנים ולא בעזרה במקום שהכהנים רואים
אותה חיישינן שמא לא ישמרוה כראוי ולפיכך לא התירוה]. ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים כו'. בא ר"ע למעט הבכורים ממצה וממרור, ואמר בעינן מצה כמרור. מה מרור אין מביאין ממנו בכורים כי ירק הוא ולא פירי. כך מצה
אין מביאים מן הבכורים. ואקשינן אי הכי דמי שהוכשר למרור הוא שהוכשר למצה, אימא או מה מרור אין במינו בכורים כי ירק הוא
ואין בכל מיני ירק בכורים שנאמר מראשית כל פרי האדמה ואף מצה בעינן
דבר שאין במינו בכורים,