כל שעה
פרק
שני פסחים
לז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכמה פת עבה טפח. ואפי' הכי שרו
בית הלל אבל טפי מטפח לא: שכן מצינו בלחם הפנים. שהוא אסור לבא חמץ כדאמרינן במנחות
קמ א ש"ע או"ח סי' תס
א) מלת אמר חסר עי'
ביצה כב:, ב) [בביצה
סעיף ה:
(כז.) כל המנחה אשר תקריבו וגו' [ויקרא ב] לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח דהיינו לחם
קמא ב ג מיי' פ"ג מהל'
אי' מרובה], ג) לקמן
שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח י): אם אמרו. והתירו עובי טפח: לזריזין. כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ יתירו לכל
מ., ד) [גי' הערוך בע'
י"ט הל' ח טוש"ע
אדם שאינן זריזין: בפת עמילה. שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה. עמילה ברייר"א כדתנן (מנחות דף עו.) כל המנחות
רד הרדאה פי' לחם עב
או"ח סי תקז סעיף ו:
קמב ד מיי' פ"ו מהל'
ובלשון לע"ז הוא ארד"ו],
טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות
ה) [מ"ק יד.] חולין קז:,
מצה הל' ה סמג
ובית הלל מתירין. טעמא דבית
בעיטה: בתנור חם. בכל יום תמיד
ובית הלל מתירין וכמה פת עבה א"ר הונא
ו) [גי' הערוך ע' סרק ג'
לאוין עט טוש"ע או"ח סי'
היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית
מן], ז) חלה פ"א [מ"ד],
תנד סעיף א:
הלל כדאמרינן (ביצה דף יז.)
טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח מתקיף
קמג ה מיי' פ"ה מהל'
ח) מנחות עח: [ע"ש],
מנחות ולחמי תודה ושל מתכת היה
מערמת אשה ואופה תנור מלא
לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן
ט) [שם], י) [סוכה ה.],
א
מצה הל' טו סמג
כדאמר בזבחים בפ' דם חטאת (דף
ככרות אע"פ שאין צריכה רק לככר
כ) [צ"ל אחר ד"ה ביחוד],
שם טוש"ע או"ח סי' תס
זריזין אם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת
צה:): בעצים יבשים. שהיו מביאים
ל) בס"א ליתא דהואיל,
סעיף ד:
אחד אבל למלאות התנור פעם
א
שאינו עמילה אם אמרו בעצים יבשין יאמרו
קמד ו מיי' פ"ו מהל'
מ) [ועי' תוס' ביצה כב:
אותן מימות החמה כדאמרינן
אחרת ליכא מאן דשרי מ):
ד"ה דנפישי], נ) [וע"ע
בכורים הלכה יב
תנא בפסח קאי. תימה דלא
בעצים לחים אם אמרו בתנור חם יאמרו
בתענית (דף לא.) מחמשה עשר באב
❖
סמג עשין קמא טוש"ע
תוס' לקמן צט: ד"ה מאי],
בתנור צונן אם אמרו בתנור של מתכת
ואילך תשש כחה של חמה ולא היו
י"ד סי' שכט סעיף ח:
משני הכי בריש ערבי
קמה ז מיי' פ"ו מהל'
כורתין עצים למערכה: כ)פת מרובה.
יאמרו בתנור של חרס אמר ר' ירמיה בר
פסחים (לקמן צט:) דפריך מאי
מצה הלכה ו
הגהות הב"ח
הרבה חררין ביחד ולאו משום חימוץ
אבא שאילית את רבי ביחוד ומנו רב איכא
איריא ערבי פסחים וכו' וי"ל דהתם
טוש"ע או"ח סי' תסא
(א) גמ' כמין גלוסקאות
סעיף ג:
נקט לה ובחררין דקים קאמר ומשום
פריך משבת דהוי בכל שבוע ולא
דאמרי רב ירמיה בר אבא אמר רב שאילית
א)
קמו ח מיי' שם טוש"ע
תנן התם הסופגנין
דקא טרח טירחא דלא צריך הוא:
שייך לשנויי דנקט ערבי פסחים שם סעיף ב:
❖
את רבי ביחוד ומנו רבינו הקדוש מאי פת
והדובשנין וכן גי' הר"ן:
ביחוד. בינו לביני. רביה דר' ירמיה
קמז ט מיי' פי"ב מהל'
משום דתנא בפסח קאי :
ב נ)
עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה
ב
פסולי המוקדשין
רב רביה דרב רבינו הקדוש. לישנא
ותנא
❖
משום דנפישא בלישה ואי בעית אימא
הלכה יז:
גליון הש"ס
אחרינא בייחוד בברור כמו וידעו
באתריה דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה מאי טעמא אי משום
ביחוד ששם ארון נגנז (יומא דף נד.):
גמ' ויקבענה כיון. וכן
במתני' פ"ז דתמיד מ"א
דקא טרח טירחא דלא צריך מאי איריא בפסח אפילו בי"ט נמי אין הכי
בלישה. כשלשין אותה עבה היא
תורה אור השלם
פותח כיון. וכן במס' כלה
העיסה כשהיא כולה ביחד: הכי
נמי והאי תנא ביום טוב של פסח קאי תניא נמי הכי בית שמאי אומרים
1. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד
עמד ונפל על פניו וכיון
❖
גרסינן תניא נמי הכי ב"ש אומרים
אבד:
אין אופין פת עבה ביום טוב ובית הלל מתירין ת"ר יוצאין בפת נקיה
מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיְיָ
ב)
ג
ג)
ד
אין אופין פת עבה בי"ט ולא גרסינן
לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם
ובהדראה ובסריקין המצויירין בפסח אע"פ שאמרו אין עושין סריקין
ד)
הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:
בפסח: תניא נמי הכי. דלאו משום
❖
ויקרא ז יד
המצויירין בפסח אמר רב יהודה דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים
מוסף רש"י
חמץ נקט אלא משום טירחא דהא
מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמרו לו מפני שהאשה
וכמה פת עבה. שהתירו
הכא לא תנא פסח: ובסריקין
בית הלל (ביצה כב:). שכן
שוהה עליה ומחמצתה אמר להם אפשר יעשנה בדפוס $ויקבענה כיון אמרו
לעזי רש"י
ה)
המצויירים. מצות המצויירות ואע"פ
מצינו בלחם הפנים.
לו יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין אמר רבי אלעזר בר
שאמרו לכתחלה אסור דיעבד שפיר
שהיא מצה כדאמרינן בכל
ברייר"א [בריי"ד]. (לחם)
❖
המנחות באות מצה (מנחות
חבוט, נלוש היטב.
דמי: שוהה עליהן. לציירן ואין נותנין
צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל והביאו לפניו סריקין
נז.) ועביו טפח כשמו
מהר לתנור ומחמיצין: אפשר יעשה.
המצויירין בפסח אמרתי אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין
לחם הפנים, יש לו פנים
ה
ואין פנים פחותין מטפח
הצורה בדפוס ויקבענה בסריק:
מוסף תוספות
בפסח אמר לי בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין אמרו איכא
(ביצה כב:). בזריזין. של
כיון. כלומר מהר בדחיפה אחת:
דאמרי הכי קאמר ליה לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם א"ר יוסי
בית גרמו שהיו אומנים
מפני שהפת יפה בזמן
א.
יאמרו כל הסריקין אסורין ושל
וזריזים בדבר (שם). בפת
שהתנור מלא. תוס'
עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות ת"ר הסופגנין
ו)
ו)
(א) ז)
עמילה. בריי"א בלע"ז,
הרא"ש. ב. [ד]אין לו
בייתוס מותרין. שהרי רוב נחתומין
והדובשנין ואיסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורים מן החלה מאי
שהיה טעון ג' מאות
להניח ערבי שבתות
אין להן אותו דפוס: לא של כל אדם
שיפה, שפשוף בידו, וחמש
דתדירי בכל שבוע. תוס'
חלת המסרת אמר רבי יהושע בן לוי זה חלוט של בעלי בתים אמר ריש
❖
אמרו. לאסור דבעל הבית העושה
מאות בעיטה, באגרוף,
לקמן צט:
שף אחת בועט שתים,
לקיש הללו מעשה אילפס הן ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו
אותן לעצמו אינו
חושש לייפותן כל
ו
שף שתים בועט שלש
עליהן: אלא של
כך ואינו שוהה
שעשאן בחמה מיתיבי הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין עשאן באילפס
(שם). בעצים יבשין.
רבינו חננאל
נחתומין. העושין למכור ומקפידין
מט"ו באב היו פוסקין
חייבין בחמה פטורין תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש אמר עולא אמר לך
מלכרות עצים למערכה
וטרחינן לאוקמה במצה
על ציורן: איכא
על נויין ושוהין
רבי שמעון בן
לקיש הכא במאי עסקינן שהרתיח ולבסוף הדביק אבל
במס' תענית (לא.) ומעצי
בפסח, וכמה עבה טפח
דאמרי לא של נחתומין אמרו.
לשכת העצים היו אופין
כעובי לחם הפנים שהיה
הדביק ולבסוף
הרתיח מאי הכי נמי דפטורין אדתני סיפא עשאן בחמה
לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש
ומבשלים כל צרכי הקדש
מצה והיה עביו טפח.
פטורין ליפלוג
וליתני בדידה בד"א כגון שהרתיח ולבסוף הדביק אבל
(ביצה כב:). בתנור חם.
ודחינן ואסקינן האי פת
להן דפוסין: עושין סריקין. מצויירין
שמסיקין אותו בכל יום
עבה פת מרובה היא,
הדביק ולבסוף
הרתיח פטורין חסורי מחסרא והכי קתני בד"א שהרתיח
כמין רקיקין ובלבד שיהו דקין
הן למנחות הן לצלי (שם).
ומשום טירחא ובכל יום
ולבסוף הדביק
אבל הדביק ולבסוף הרתיח נעשה כמי שעשאן בחמה
בתנור של מתכת. במס'
וקלושין דאין ממהרין להחמיץ אבל
טוב הוא, ואמאי תנא
זבחים (צה:) אמרינן תנור
בפסח משום דבענינא
לא מציירין את העבים כגלוסקאות
ופטורין ת"ש יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באילפס הכא נמי
ח)
ז
ח
של מקדש של מתכת היה
דפסח הוה קאי. תניא נמי
דמתוך עוביין מחמיצין בשהייה
שהרתיח ולבסוף הדביק מאי מצה הינא אמר רב יהודה אמר שמואל כל
משום שתי הלחם ולחם
הכי ב"ש אומר אין אופין
הפנים, שאפייתן וקדושתן
מועטת: הסופגנין. עשויין כספוג:
פת עבה ביום טוב וב"ה
שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה אמר רבא וכן לחמי תודה פשיטא
ט) ט
בתנור, הוה ליה כלי
מתירין. ת"ר יוצאין בפת
והדובשנין. מטוגנין בדבש וכולן מין
הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב מהו דתימא הואיל וכתיב 1 והקריב ממנו
שרת וכלי שרת דחרס לא
נקיה והדראה ובסריקין
לחם: והאיסקריטין. עשויין כצפיחית
עבדינן (ביצה שם). איכא
המצויירין ואף על פי
אחד
דאמרי. רב גופיה אמר
שאמרו אין עושין סריקין
דמתרגמינן איסקריטון (שמות טז)
שאלית את רבי ביחוד (שם).
המצויירין בפסח. ואמרינן
שלשין עיסתן רכה מאד: המסרת. תרגום של מחבת [יחזקאל ד]: פטורין מן החלה. דכתיב (במדבר טו) באכלכם מלחם הארץ והני לאו לחם
פת מרובה. ולאו משום
מאי טעמא מפני שהאשה
נינהו. ולקמיה [ע"ב] מפרש טעמא: והמדומע. חולין שנפלה תרומה לתוכן פטור דתרימו תרומה כתיב [במדבר טו] ולא שכבר היה תרומה: חלוט
חמוץ הוא אלא משום
שוהה עליהן ומחמצתן.
דטרח טרחא יתירא למחר
ויעשו בדפוס, ודחו ואמרו
של בעלי בתים. אינו נעשה כתקון לחם: ריש לקיש אכולהו קאי ולאו לאפלוגי אדר' יהושע בן לוי אתא: מעשה אילפס הן.
וליום אחר (שם). תניא
אפילו בדפוס אין עושין.
לפיכך לאו לחם הוא דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחד (ויקרא כו): והללו. להכי פטורין לפי
נמי הכי. דבשאר יו"ט
וסריקי רבן גמליאל אמר
שעשאן בחמה ולא באור: שהרתיח. האילפס ואחר כך הדביק בה הלחם דהוה ליה כעין מעשה תנור הלכך חייבין: הינא.
נמי נחלקו (שם). ובית
ר' צדוק לר' אלעזר בנו
הלל מתירין. שהפת
לא של כל אדם אמרו אין
אינה אפויה כל צורכה. לשון אל תאכלו ממנו נא (שמות יב): העשויה באילפס. ואע"ג דלחם בעינן כדכתיב לחם עוני (דברים טז):
נאפה יפה כשהתנור מלא
עושין אלא של נחתומין
מאי מצה הינא. כלומר כמה תאפה ויהא יוצא בה: שפורסה. שמשברה. לשון פרוסה: וכן לענין לחמי תודה. אם שחט
(שם). ובהדראה. קיבר
דבעו מסקו ליה טפי שהו
הזבח עליהן מאחר שנאפת כענין הזה קידש הלחם והתודה כשירה דהואיל וקרמו פניה דתנן במנחות [עח:] כי האי גוונא בעינן:
(לקמן מ.). שאל בייתוס
ל)
עלייהו. איכא דאמרי הכי
בן זונין. נחתום אחד
אמר ליה לא של נחתומין
אחד
ובייתוס שמו היה לו דפוס
אמרו דפקיעי ועבדו לעגל.
אחד מצוייר והיה מושיב לתוכו את הסריק והוא מצוייר מיד, אמר להם אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה מיד (חולין קח.). כיון.
אלא של כל אדם אמרו דלא בקיעי והני דבי ר"ג פקיעי. ר' יוסי אומר עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין סריקין ככרות
מהר בלא טורח. (ב"מ לג.). יאמרו כל הסריקין אסורין. כלומר דבייתוס היה יכול לסרוק חלותיו בלי שהות לפי שהיה
כמין גלוסקאות. תנן התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה. מאי חלת המשרת
לו דפוס, ואעפ"כ אסרו משום דאמרי כל הסריקין כו' (מו"ק יד.). ובמצה העשויה. האפויה (מנחות עח:). ואין חוטין
זה חלוט של בעלי בתים שאמרנו למעלה. פירוש חלות שאינן אפויות בתנור אלא על המשרת. שהיא כמו טיגן, ואופין
נמשכין הימנה. דכבר אפויה כל דהו (שם). וכן לחמי תודה. שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין
אותן החלות במשרת על ידי שמן, לפיכך נקראות חלות המשרת. כלומר חלות האפויות במשרת. פירוש מדומע, פירות
נמשכין ממנה קדש הלחם (שם). פשיטא. דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה, דהכא והכא כתיב לחם (שם).
שנתקנו ונפלה בהן תרומה נקרא דמוע. מאי טעמא הללו פטורין מן החלה, ריש לקיש אמר מפני שהן מעשה אלפס,
ואינו קרוי לחם אלא האפוי בתנור. ור' יוחנן אמר אפילו מעשה אלפס חייבין בחלה, והללו לא עשאן באלפס על ידי
האור אלא בחמה. ומותבינן לריש לקיש הסופגנין והדובשנין והאסקריטין עשאן באלפס חייבין בחמה פטורין. ומשני כגון שהרתיח האלפס ובסוף הדביק הסופגנין הללו באלפס חייבין. והכי קתני בד"א בשהרתיח ולבסוף הדביק, שנמצאת אפייתן.
אבל הדביק ולבסוף הרתיח נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין. והא נמי דתני יוצאים במצה נא ובמצה העשויה באלפס, אוקמ' בשהרתיח ולבסוף הדביק. ומצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה, ואילו נגדי מינה חוטי, בצק הוא עדיין
ואסירא. דבעינן לחם וליכא. וכן לענין לחמי תודה.