3/72

כל

שעה

פרק שני פסחים

לח.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

אתיא

לחם לחם. הקשה הר"י דאורלינ"ש כיון דילפינן לחם לחם

ומצה של מעשר כו' לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה. ואפילו לא דריש

קנא א מיי' פ"ו מהל'

א) [סוכ' כז: וש"נ],

ב) סנהדרין קיב: [סוכה

מצה הלכה ח:

עוני לשון אנינות בעינן מצה שלו ולא של גבוה ולקמן פריך מי כתיב

דבעינן מצה שלכם אמאי איצטריך לעיל למעוטי שלא

י)

קנב ב מיי' פ"ח מהל'

לה:], ג) [לעיל לו.], ד) ב"מ

מצתכם: הכי קאמר לימא. מסייעא

יצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק ליה דבעי' לולב הלכה ב:

הא לכל מילתיה דרב אסי

דף נג: סנהדרין קיג. מ"ש

תרי זימני. אבל התם לכם

שלכם וטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה בלולב הגזול

דמדבהא פליגי באתרוג נמי פליגי:

קנג ג מיי' פ"ו מהל'

פ"ג [מ"י] זבחים מט.,

ה) [הואיל רש"ש], ו) [דף

מצה הל' ז טוש"ע

למעוטי שאול וגזול אבל אתרוג של

(סוכה דף לה:) מפרש התם משום דאי

לו.], ז) [שם:], ח) [לעיל

א"ח סי' תנד סעיף ד:

בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה

מעשר שני האיה) דאתיהיב ליה לאכילה

מצות של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין

קנד ד מיי' פ"ז מהל'

לה.], ט) [דברים יד],

נפיק ביה ואפילו לר"מ: דרבי יוסי

השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע מעשר שני הל' א

י) [דף לה:], כ) צ"ל כבר,

אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמי'

ל) [וע"ע תוס' סוכה לה:

ב:

הגלילי. דאמר לעילו) יצא זה שאינו נאכל

דטבל גמור לא חשיב שלכם ותי' ר"י

יוצא בה ידי חובתו בפסח אתרוג של מעשר

קנה ה ו מיי' פ"ו מהל'

ד"ה דאי בעי], מ) צ"ל

באנינות: בחולין. לאחר שנטלה

אתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון

❖

דושמרתם,

מצה הלכה ט:

שני לדברי ר' מאיר אין יוצא בו ידי חובתו

חלתו לא נפיק בחולין דידיה: כי תיבעי

שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי א ובעינן

ביום טוב לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי

לך לר"ע. דלא דריש אוני ומיהו היתר

שיהא כל האתרוג שלו אבל מצה שאם

חובתו ביום טוב מתקיף לה רב פפא בשלמא

גליון הש"ס

תורה אור השלם

במושבות בעי כדמיעט לעילז) בכורים

אכל כל כך שאם היה נותן ממנו

עיסה דכתיב עריסותיכם משלכם אתרוג

תוס' ד"ה רי"א כו' אלמא

מהאי טעמא ומעשר שני ריבה משום

תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי

1. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם

לקוח לרבנן ג"כ אינו

חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה

דאית ביה היתר מושבות אפי' לאחר

אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ג

נמי דכתיב 2ולקחתם לכם א)לכם משלכם יהא

נפדה. תמוה לי דלמאי צריך

כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ

שנכנס לירושלים אם נטמא כרבי

ורשב"א תירץ דאיצטריך לעיל קרא

אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא

לזה הוכחה. הא מפורש כן

במדבר טו כ

אֹתָהּ:

2. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם

אלעזר: לשריפה אזלא. דתרומה

בהך מתני' עצמה דקתני

להיכא שמה שיפריש יהיה שלו כגון

א]

ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם

בסיפא א"ל לא אם אמרת

הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר

אם הוא כהן או לוי או ישראל עני

טמאה אסורה באכילה ובעודה טהורה

לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם

במעשר שני עצמו שכן

כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ

אין לה היתר במושבות משום דמעשר

ונטל ממנו ככר תרומה ומעשר ראשון

כ)

נפדה בריחוק מקום תאמר

עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל

4 והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן

אבל

לקוח שאינו נפדה בטהור

חלתו

שני הוא ובתר דקלטוה מחיצות לית

דשלכם קרינן ביה ל):

וּשְׂמַחְתֶּם

לִפְנֵי יְיָ

משלכם אף כאן משלכם לימא מסייע ליה

בריחוק מקום ומדהשיב כן

אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

דאי מטמיא. זו הסוגיא כמ"ד (מכות

ליה פדייה: או דילמא הואיל ואילו

לרבנן מוכחא דרבנן מודו

ויקרא כג מ

❖

עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה

לא קרא עליה שם חלה אית לה היתר

דף כ.) מחיצה לקלוט דאורייתא דאי

ב)

3. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ

לו בזה:

דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת לימא מסייע

במושבות. אם נטמא ונפיק השתא נמי

מדרבנן יש לה היתר מושבות דאי יצאה

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו

מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי

חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי

לא פקע תורת מצה מינה משום קריאת

היינו הך הכי קאמר (ליה) לימא מדפליגי

הגהות מהר"ב

בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ

שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא

נמי כיון דמדרבנן אין להם פדייה לא

בעיסה בהנך נמי פליגי או דילמא שאני התם

מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת

רנשבורג

או

חשיב נאכל בכל מושבות: דילמא

מכלל מצה כדתנן מתניתיןח) והכהנים

יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בעי

א] בתוס' ד"ה אתי' לחם

כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

הואיל ואילו לא קרי לה שם. תימה

בחלה אלא הא לחודה משום דאסורה

וכו' ורשב"א תירץ

דברים טז ג

ר' שמעון בן לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו

ליה במושבות ואמרינן הואיל ונפיק:

לר"י אי אמרת הואיל א"כ בכורים

4. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם

דאיצטרך לעיל קרא להיכא

בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דר'

שמה שיפריש יהיה שלו.

ג)

הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה

הלקוח בכסף מעשר שני. בירושלים

נמי נאכלין בכל מושבותיכם הואיל ולא

❖

נ"ב עיין שו"ת שאגת ארי'

במדבר טו יט

לַיְיָ:

יוסי הגלילי לא תיבעי לך השתא בחולין לא

קרי ליה שם וי"ל דלא דמי דשם

כדכתיבט) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה

דף פ"ה עמוד דלי"ת שזהו

נפיק בחלתו מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דר'

נפשך וגו': ואליבא דרבנן. דפליגי

בכורים אינו נאכל בכל מושבותיכם

נגד ש"ס דחולין דף קל"א

ג)

ע"א שאפילו מעני

עליה דרבי יהודה ואמרי לקוח בכסף

אבל הכא שם חלה נאכל בכל

עקיבא בחולין הוא דנפיק דאי מיטמו יש להן

רבינו חננאל (המשך)

שבישראל מוציאין את

מעשר שנטמא יפדה דאלימא למיתפס

מושבותיכם וכן שם מעשר לחודיה

❖

היתר במושבות אבל חלה דאי מטמיא לית

המעשר עני וצ"ע:

אותו ואפילו בירושלים,

פדיונו לא תיבעי לך דאף על גב דהך

נאכל בכל מושבותיכם הלכך בחלת

שנאמר כי לא תוכל שאתו,

לה היתר במושבות ולשריפה אזלא לא נפיק

ואין שאת אלא אכילה

חלה לית לה היתר במושבות דכל זמן

מעשר אמר שפיר הואיל ולא קרי לה

או דילמא אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה

שנאמר וישא משאת מאת

מוסף רש"י

שלא נטמא אין לה פדייה בירושלים

שם ועוד הקשה אי אמרת הואיל

פניו אלהם, אבל חלה דאי

שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק

ר' יהודה אומר יקבר.

מטמיא נשרפה לא נפיק

ומשנטמא שוב אין לה היתר אכילה

מעשר שני נמי נאכל בכל מושבותיכם

בה השתא נמי נפיק איכא דאמרי הא ודאי

דקא סבר לא אלים למתפס

בה, או דלמא הואיל ואילו

דהא חלה היא אפילו הכי אמרינן

הואיל ולא העלהו לירושלים ואמאי

❖

פדיונו (ב"מ נג:).

הוה מטמיא מקמי דנקרי

לא תיבעי לך דודאי אמרינן הואיל כי תיבעי

הואיל ואילו לא קרא עליה שם הוה

איצטריך לאוקמא לעיל (דף לו:) כרבי

עלה שם חלה הוה נפיק בה

לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני ואליבא

השתא נמי נפיק בה. איכא

לה היתר במושבות על ידי טומאה

אלעזר וי"ל דאי לאו משום דר' אלעזר

דאמרי הא נמי לא תבעי

מוסף תוספות

דנפיק בה אף בירושלים השתא נמי

לא חשיב שם מעשר שני נאכל בכל

דרבנן לא תיבעי לך כיון דאמרי יפדה היינו

לך דבודאי אמרינן נפיק

נפיק כדאמרן במעשר גופיה: יקבר.

מושבותיכם משום דהואיל ולא העלהו

בה, דאמרינן הואיל וכי לא

א. ויש לו חלק לכהן או

מעשר כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה דאמר

ללוי באותו אתרוג. תוס'

נטמא נפיק בה כי נטמא

כל לקוח בכסף מעשר שני שנטמא

לירושלים כמו שאין לומר הואיל ולא

יקבר דתנן הלקוח בכסף מעשר שני

ד)

קרא לו שם מעשר ו: רבי יהודה

שאנץ. ב. משום דאינו

נמי נפיק בה, דאמרינן

משום דקלישא קדושתיה ולא אלים

הואיל. כי תיבעי לך

יוצא באתרוג דשותפות,

שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר מי אמרינן

אומר יקבר. טעמיה דר' יהודה משום

למיתפס פדיוניה ואי נמי לא קרא

בחלת לקוח, כלומר קנה

שאם היה נותן תרומה או

הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עלי'

חטים מכסף מעשר שני

מעשר יהיה אתרוג חסר

עליה שם חלה לא הוה ליה היתר

דדריש כסף ראשון ולא כסף שני ולכך

ויהיה פסול. תוס' ר"פ.

ועשה מהן עיסה והוציא

שם ואיטמי יש לו היתר במושבות ונפיק בי'

במושבות: מאי מי אמרינן הואיל ואי

אינו נפדה לקוח טהור ברחוק מקום

חלה, ואליבא דרבנן דאמרי

ג. כיון דיש לו שותפות

השתא נמי נפיק ביה או דילמא חד הואיל

לאו לקוח הוא. כלומר הואיל ומעשר

וה"ה שאין נפדה טמא בקרוב מקום

לקוח שנטמא יפדה לא

מתבואה שלו יוצא בו

משום מצה. שם. ד. ואינה

תיבעי לך דבודאי נפיק

שני גופיה דאתי האי מחמתיה וקיל

דתרוייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל

אמרינן תרי הואיל לא אמרינן אמר רבא

דהיינו מעשר, כי תיבעי לך

נאכלת בכל מושבות אלא

האי מיניה נפקינן במצה דידיה דאית

שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא

מסתברא שם מעשר חד הוא: חלת תודה

ע"י טומאה. תוס' שאנץ.

אליבא דר' יהודה דאמר

ליה היתר במושבות על ידי טומאה

כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה

יקבר, דתנן במעשר שני

ה. דכל מעשר סופו

ורקיקי נזיר וכו': מנה"מ אמר רבה דאמר קרא

לאכול בירושלים. תוס'

פ' שלישי לקוח בכסף

והא דלית ליה היתר להאי לאו חומרא

ברחוק מקום וה"ה טמא בקרוב מקום

ושמרתם

הרא"ש. ו.

מעשר שני שנטמא יפדה,

דשם מעשר

הוא לגביה אלא קולא הוא משום דלא

וקשה לרשב"א דבריש איזהו מקומן

ר' יהודה אומר יקבר. מאי

שני והבאתו לירושלים

מי אמרינן הואיל ואילו

ענין אחד ושם אחד הוא.

אלים למיתפס פדיונו הלכך לא חמיר כדמעיקרא ואי משום דחלה

(זבחים דף מט.) פריך ולא מצינו שטפל חמור מן העיקר והרי מעשר

תוס' שאנץ. ז. דמשולחן

[לא] היה לקוח, והואיל

הוא ובלאו לקוח נמי לית ליה היתר הכא נמי נימא הואיל אחרינא

הוא נפדה ולקוח אינו נפדה דתנן הלקוח שנטמא יפדה נטמא אין

גבוה קא זכו. תוס' הרא"ש.

ולא היה קורא עליהן שם

הואיל ואילו לא קרא עליה שם ולא לקוח הוא: או דילמא חד הואיל

לא נטמא לא והיינו ברחוק מקום דכה"ג מעשר עצמו נפדה ובע"א

חלה הוה נפיק בחולין

ח. דלענין עשייה מיירינן

דמעשר שני, השתא נמי

דבעינן שתהא עשויה לשם

אמרינן. כגון חלת מעשר גופיה דלא נפקי בה אלא ע"י הואיל ואי לא

לא הוי טפל חמור מן העיקר $אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור

אכילה שבעה ימים. תוס'

נפיק דאמרינן הואיל. או

קרא עליה שם אי נמי חולין של לקוח לא נפקי בה אלא ע"י הואיל ואי

ברחוק מקום ותירץ ר"י דהתם מיירי מדרבנן:

❖

ר"פ (לקמן ע"ב).

דלמא חד הואיל אמרינן

חלות תודה ורקיקי נזיר.

נראה לר"י כפ"ה דמיירי שלא נשחט

לאו לקוח הוא התם אמרינן הואיל ושרי אבל חלת לקוח דבעי תרי

תרי הואיל לא אמרינן.

אמר רבא מסתברא שם

הואיל לא אמרי'. וא"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל

עליהם הזבח ולא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק ליה

מעשר, כלומר כיון שאומר

רבינו חננאל

דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם ועוד דקאמר למכור בשוק

ואי לא קרא עליה שם והואיל ואי מיטמא פריק לה ואית ליה היתר

הואיל במעשר לא שנא

במושבות הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה

יוצאין בהן משמע דבלא הוקדשו מיירי וה"פ מצה המשתמרת לשם

חד ולא שנא תרי. וסוגיא

וכן מצה של מעשר שני,

דשמעתין סלקא דאין קרוי

וכן אתרוג של מעשר

מיד ופריק: מסתברא שם מעשר חד הוא. וכי היכי דנפיק במעשר

מצה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח כשיקדישנה וכן שאין נאכלין

לחם אלא האפוי בתנור.

שני אין יוצאין בהן ידי

גופיה נפיק בחלתו הואיל ושם חלה לא נפיק בעלמא מכלל מצה ונפיק

אלא ליום אחד אקרא דמשתמרת סמיך דבעינן שתהא נשמרת

מ)

אבל מעשה אילפס פטור

חובה. ודייק מהא עיסה

נמי בחלת הלקוח דהא מכח מעשר באה ולא מחמרינן ליה מיניה:

לשם שבעה והא דפריך ותיפוק ליה שאין נאכלין באנינות ושאין

מן החלה, ואין מברכין

של מעשר שני פטורה

עליהן המוציא לחם, ואין

מן החלה דברי ר' מאיר,

נאכלין בכל מושבות ה"פ שאין נעשה לאכול בכל מושבותיכם

ושמרתם

אדם יוצא בהן ידי חובתו

וחכמים אומרים חייבת,

ולאכול באנינות והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי:

בפסח. ואשכחן בתלמוד

נימא מדבהא פליגי בהני

ארץ ישראל בחלה אמר ר'

נמי פליגי. ודחינן דלמא

זאת

יוחנן ובלבד מעשה אילפס

לעולם לא פליגי, ושאני

על ידי משקין [פי' שנתבשל במשקין ולא במים]. והא דתאני יוצאין בסופגנין שנעשו על ידי האור, מוקים לה ריש לקיש

הכא דכתיב עריסותיכם תרי זימני, ואמרינן מדכתיב תרי זימני בעינן עיסה שלכם שתהיה שלכם ממש של חולין ולא של מעשר

בשהאור מהלך עליהם מן הצד. ובהאור מהלך תחתיהן, הרתיח ובסוף הדביק שלא על ידי משקה לחם קרי ליה. ירושלמי

שני, דהא מעשר שני אינו שלכם אלא חשוב הוא כשלמים שהן קדשים והותרו לבעלים לאכלן בירושלים [נ"א: אלא של

בתחלת חלה. ר' שמואל בר נחמן שמע להון כלהון מן הדין קרא. ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. חטה

הקדש הוא והותר לו לאוכלו בירושלים, כגון השלמים שהן קדשים ונאכלין לבעלים]. אבל אתרוג אע"ג דכתיב ולקחתם לכם,

כמשמעה, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה, ושעורה כמשמעה, נסמן זה השיפון,

למעוטי שאול וגזול הוא דאתא, ולא למעוטי אתרוג של מעשר שני. מצה נמי לא כתיב מצתכם, ולחם לחם מחלה לא יליף.

וכוסמת אלו כוסמין, גבולתו עד כאן גבולתו של לחם, וכי למדין מדברי קבלה אמר ר' סימן מדכתיב ויסרו למשפט

בעי ריש לקיש מהו שיוצא אדם בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא דאמר אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני

אלהיו יורנו, כמי שהוא של דבר תורה. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן, מנא לן אמר (רבא) [רבה]

בירושלים, מי אמרינן בחולין דמעשר שני נפיק, דאי נטמאו פריק להו כרבי אלעזר דאמר מנין למעשר שני שנטמא שפודין