לח:
כל שעה פרק
שני פסחים
מסורת הש"ס
רבינו חננאל
זאת
אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר. פ"ה דלא אתי כר"ש דאמר
ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה. כל שימור שאתה
א) [לעיל לו.], ב) תוספתא
ושמרתם את המצות מצה
דחלה פ"א ה"ד, ג) צ"ל
משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה: יצאת כו'. דלאו
בפ"ק דמגילה (דף ט:) לא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע
המשתמרת לשם מצה
דרבה, ד) [דברים כו],
יצתה זו כו', דברי רבה ורב
לשם מצה של מצות פסח עביד לה אלא לשם מצה של זבח: שאינה
להם זמן אבל שאין קבוע להם זמן לא וכפירושו משמע בפרק בתרא
ה) [דברים טז], ו) [מנחות
יוסף פשוטין הן. והתודה
נאכלת לשבעה. דלאחר יום
❖
דזבחים (דף קיז.) דתניא התם כל הנידר
ונידב קרב בבמה ושאין נידר
ולילה הויא נותר כדכתיב (ויקרא ז)
עז.], ז) [שמות יב],
ביום כתיב. זבחכם יאכל,
וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא
ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו
וכן כל הלחם הקרב עמה.
ואמרינן פשיטא דהא אין
קרבו אלא עולות ושלמים בלבד רבי
וגו'. והיכא דלא נשחט עליהן הזבח
ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם
1
נאכלות באנינות. ודחינן
תורה אור השלם
שמעון אומר אף ציבור לא הקריבו
אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה
מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא
מתני' ר' עקיבא היא
1. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת
אלא חובות הקבוע להן זמן משמע
מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה
דאמר עני כתיב למעוטי
לשום זבח רב יוסף אמר אמר קרא שבעת
2
מצה עשירה. ותיפוק ליה
כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
דמודה ר' שמעון לחכמים דלא קרבו
למצוה איתכוון דכי עבדה אדעתא
ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת
דחלות תודה על ידי
הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם
מנחה ונזירות בבמה וקשה דבפ"ק
לאיפסולי ביום ובלילה עבדה ואית ליה
משקה עשויות. ושנינן
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם
ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים
רביעית שמן היא ומתחלק
אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם
לרב יוסף הא דרשה דרבא ג) דבעינן
דמגילה (דף ט:) תנן אין בין במה
חֻקַּת עוֹלָם: שמות יב יז
לכמה חלות. ברית הן הן
אלא ליום ולילה תניא כוותיה דרבה ותניא
גדולה לבמה קטנה אלא פסח זה
שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמיך
2. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת
הדברים שנאמרו למשה
כוותיה דרב יוסף תניא כוותיה דרבה יכול
הכלל כל שנידר ונידב קרב בבמה
ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי
בסיני. כלומר ודאי ברית,
תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן
פי', נשבע לו בשבועה
תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם
שאין נידר וכו' ואמר בגמרא מני ר"ש
לשימור מצת מצוה למיפק בה משום
יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר
הן הן הדברים למשה
כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה
היא א"כ לר' שמעון קרבה מנחה
תודה ומשום מצה לא נפיק דבעי'
תלמוד לומר ושמרתם את המצות מצה
בסיני, אע"פ כן לאו
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל
שימור לשום מצה כל שבעה: ותיפוק
בבמה דנידר ונידב הוא ונזירות נמי
טעמא בעיא. אמר רבא
מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם
המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה
❖
הַשְּׁבִעִי: שמות יב טו
כל לשוק אימלוכי מימלך
ליה. דאינה נאכלת לאונן ולמה לי קרא
קרב לדידיה בבמה דהא ר"מ דקתני
משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח תניא
אי מזדבני מזדבני ואי
בהאי לישנא כל שנידר ונידב קרב
אחרינא דכל קדשים אסורין לאונן
לא אפיק בהו אנא, ש"מ
כוותיה דרב יוסף יכול יצא אדם ידי חובתו
בבמה וסבר רקיקי נזיר איכא בבמה
ביבמות (דף עג:) אתיא לן בק"ו מה
שכל הדברים המפורשים
מוסף רש"י
בחלות תודה ורקיקי נזיר תלמוד לומר שבעת
במשנה הלכה למשה
דאמר התם מאי טעמא דר"מ אמר
מעשר הקל אמרה תורהד) לא אכלתי
מי שנאכל באנינות.
מסיני הן, ואע"פ שהן
ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעה
קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו
באוני בשר קודש חמור לא כל שכן:
שמותר לאוכלו כשהוא
שנויין סתמא. ללישנא
אונן, דרוש ביה לחם אוני
יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום
סבר לה כרבי עקיבא דאמר. לעיל
עושים וגו' אמר להו משה כי עליתון
קמא ר' אליעזר אמר
❖
(לעיל לו.).
לר' אילעאי ברית הן הן
לארץ ישרות אקריבו א חובות לא
(דף לו.) במצה של מעשר שני נפיק
ולילה ותיפוק ליה מלחם עוני מי שנאכל
א)
הדברים. וללישנא בתרא
אקריבו ומנחה ונזירות ישרות נינהו
ואע"ג דאסור לאונן דלא דריש עוניה)
באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא
ר' יהושע עצמו הוא שאמר
לשון אוני אלא עני כמסורת: ותיפוק
דנזירות גופייהו נידר ונידב הוא אע"ג
ברית הן הן הדברים.
מוסף תוספות
בשמחה סבר לה כר' עקיבא דאמר עני כתיב
[נ"א: ללישנא קמא מראין
ליה. כיון דדריש עני הא לאו מצה
דהקרבנות חובה ורבנן מפרש התם
א. נדרים ונדבות. רש"י
ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה אמר
הדברים כי ר' אליעזר אמר
ענייה היא דהא נילושה בשמן: רביעית
דסברי אין מנחה בבמה ונזירות אע"ג
זבחים שם.
לו [ל]ר' אילעאי ברית הן
שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלקת
הן הדברים וכו'. וללישנא
היא. חצי לוג שמן מביא לתודה וחוצהו
דנידר הוא מ"מ הקרבן חובה ונראה
בתרא כי ר' יהושע עצמו
היא לכמה חלות ותיפוק ליה דאינן נאכלות
לר"י דה"פ דמתניתין דמגילה דאין
חציו לעשר חלות ועשר רקיקין וחציו
הוא שאמר ברית הן
בכל מושבות אמר ריש לקיש זאת אומרת
חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה
לרבוכה במסכת מנחות בפרק שתי
הדברים שנאמרו למשה
בסיני. פי' כלומר ודאי
מדות (דף פט.) ובנזירות לא היתה
אלא פסחים זה הכלל כל הנידר ונידב
חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון
ברית בשבועה נשבע לו
רבוכה אלא חלות ורקיקין ולא היה
הקרב בבמה גדולה קרב בבמה קטנה
ב) תניא אמר ר' אילעאי שאלתי את ר' אליעזר
כי הן הן הדברים שנאמרו
מביא אלא רביעית כדאמרינן נמי
וכל שאין נידר וכו' ולא נחית אלא
למשה בסיני. ואע"פ שהן
מהו שיצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר
הלכה למשה בסיני לאו
התם הלכך רביעית שמן לעשרים
לפרש מה ששוה הגדולה לקטנה אבל
אמר לי לא שמעתי באתי ושאלתי לפני ר'
טעמא בעיא. א' דבא
חלות גדולות שנעשות משבע עשרונות
יש נידר ונידב כמו מנחה ונזירות
כל לשוק אימלוכי אימלך
יהושע אמר לי הרי אמרו חלות תודה ורקיקי
פחות שליש עשרון שזה הוא שיעורן
שאינן קריבין לא בזו ולא בזו:
אי מיזדבנא מיזדבנא
נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן
נאכלים
ואי לא איפוק בה
בנוב וגבעון. הקשה
כדאמרינן התם בהתודה ו) אין כאן
אנא. ש"מ שכל הדברים
למכור בשוק יוצא בהן כשבאתי והרציתי
עושר: ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל
רבינו נסים א"כ היכי
המפורשים במשנה הלכה
דברים לפני ר' אליעזר אמר לי ברית הן הן
מושבות. אלא בירושלים דמחיצת קדשים
ממעט ביכורים מבכל מושבות והא
למשה מסיני הן. ואעפ"י
שהן שנויין סתמא לאמר
ביכורים הוו חובה הקבוע להן זמן
קלים לפנים מן החומה כדכתיב
הדברים שנאמרו לו למשה בסיני איכא
פירושו לא יומרו הדברים
ולא יוחלפו]. בזמן שמחה דמעצרת עד החג מביא
(דברים יב) ואכלת לפני ה' וגו' וכל
דאמרי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו
וקורא א"כ קריבים בנוב וגבעון כמו
נדריך אשר תדור ואם יצאו נפסלין
למשה בסיני ולא טעמא בעיא וטעמא מאי
פסחים שהיו קריבים לכ"ע ויש לומר
דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טרפה
אמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך אמר אי
דביכורים הואיל ויש להם זמן גדול כל
וגו' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו
מזדבן מזדבן אי לא מזדבן איפוק בהו אנא:
נאסר: זאת אומרת. מדלא נפקא ליה
כך לא חשיב זמן קבוע ורשב"א מפרש
מתני'
דמשום הכי הוו ביכורים חובה
מבכל מושבותיכםז) קסבר חלות תודה
שאין להן זמן קבוע כיון שאם אין
לו פירות לא יביא ביכורים: ורקיקי נזיר נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר"ש דאמר בפ"ק דמגילה
(דף ט:) דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות
אצוותא
הקבוע להן זמן אבל חובות שאין להן זמן קבוע לא ודלא כמ"ד בפרק בתרא דזבחים (דף קיז.) כאן וכאן במה גדולה דנוב וגבעון ובמה
קטנה שהיה עושה בראש גגו לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים. ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראיה מושמרתם את
המצות וממצות תאכלו וגו' דלא נפקי מבכל מושבותיכם דאית להו היתר בכל מושבות שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן
אכילתן דתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר
שני בכל ערי ישראל. עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן עבודה בכהנים ונאסרו הבמות עברו
את הירדן והוקבעו בגלגל ז' שכיבשו וז' שחילקו היו הבמות מותרות באו לשילה לאחר שחילקו והוקבע משכן שם נאסרו הבמות וכולהו
מפרש מקראי בפרק בתרא דזבחים [קיח:] חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים באו להן לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של
אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחשת אבל ארון לא היה שם שכשהחזירוהו פלשתים עמד בקרית יערים עשרים שנה עד שמלך דוד והביאו
לציון ובציון עמד עד שבנה שלמה בית המקדש כדכתיב (מ"א ח) ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' וגו' ומזבח הנחשת היה בנוב כל ימי
שאול ושמואל כדכתיב (ש"א כא) ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש [וגו'] המוסרים מלפני ה' חרבה נוב על דבר זה שהרגם
שאול מפני שנתנו לחם לדוד ובאו להם לגבעון וניתן שם מזבח הנחשת עד שבנה שלמה הבית כדכתיב בדברי הימים (א כא): ברית.
שבועה: ואיכא דאמרי. בתמיה אמר ליה וכי הן הדברים כו' דלא בעי טעמא כהלכה למשה מסיני: וטעמא מאי. גמרא בעי לה. וטעמא
מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח: איפוק בהו אנא. ידי חובת מצה:
מתני'