לט:
כל שעה פרק
שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ערוגה
בת ו' טפחים זורעין לתוכה ה' זרעים. וא"ת הואיל
אבל בירקות לא. דירקות ינקי טפי: למימרא דירקות אלימא.
קנח א מיי' פ"ד מהל'
א) כלאים פ"ג [מ"א]
כלאים הלכה ט
שבת דף פד: [קידושין
ורחוק ג' טפחים לא ינקי מהדדי דהא אמצעית אינה
לינק טפי מזרעים דאיצטריך ליה למימר דאף ירקות נזרעין חמשה
לט:], ב) כלאים שם [מ"ב],
טוש"ע י"ד סי' רצז סעיף
מינין בערוגה של ששה: כל מיני זרעים אין נזרעין בערוגה אחת.
רחוקה מן האחרות אלא ג' טפחים דבפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.)
ג) [ברכות לח:], ד) [לעיל
לד:
משמע דד' מארבע רוחות הערוגה
לא בקרנות אלא באמצע
אפילו בשיעור הזה משום
דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה
קנט ב מיי' שם הלכה יג
לו.], ה) [שם], ו) [לעיל ל:
וש"נ], ז) כתובות דף קג.,
טוש"ע שם סעיף
הרוחות א"כ יזרע לתוכה ט' זרעים
חמשה זרעונין בירקות קאמר דנזרעים
ח) ס"א בפסח, ט) [ע"ז
לז:
כהלכתן: מהו דתימא הני דמרור
ג' שורות של ג' ג' ויהא רחוקים זה
ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים
קס ג מיי' פ"ז מהלכות
א) א
ל:], י) [עדיות פ"ח מ"ו],
מין זרעים נינהו. ולא יזרעו בערוגה
מזה ג' טפחים ואומר ר"י דהכא
כ) [ועי' תוס' זבחים צ:
מצה הלכה יג סמג
זורעין בתוכה חמשה זרעונין ארבע על
ד"ה צלויין ועי' ברש"י
עשין מא טוש"ע א"ח סי'
אינה משום יניקה אלא משום עירבוב
אחת קמשמע לן רב דמין ירקות
ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע מהו
ור"ן ורא"ש נדרים מט.
תעג סעיף ה:
❖
נינהו ונזרעים: זרעים סלקא דעתך. ד"ה הנודר]:,
לאחר שיהיו גדולים ולא רצו חכמים
קסא ד מיי' פ"ה מהל'
דתימא הני מילי בזרעין אבל בירקות לא
להתיר יותר ותדע דאפי' חמשה לא
היכי תיסק אדעתין דזרעים נינהו
חמץ הלכה יז סמג
קמ"ל למימרא דירקות אלימא מזרעים
לאוין עט טוש"ע א"ח סי'
היו מתירים אי לאו דנפקא לן בשבת
והא כולהו תנאי ירקות קרי להו:
הגהות מהר"י
תנד סעיף ג וסי' תסה
ב) והתנן ב כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה
חזרת איצטריכא ליה. לאשמועינן
בפרק ר' עקיבא (ג"ז שם) בהדיא
סעיף א:
לנדא
אחת כל מיני ירקות זורעין בערוגה אחת
קסב ה מיי' שם הל' יט
מקרא אע"ג דקים להו לרבנן דחמשה
דנזרעת כשאר ירקות בערוגה עם
[א] גמ' אמר רב פפא
טוש"ע א"ח סי'
ארבעה זרעונין: להקשות. קלח שלה
תסה סעי' ב: בשיתא לא ינקי והיינו משום דאיכא
מהו דתימא הני מרור מין זרעים נינהו קמ"ל
האפוי שבישלו וכו'. חסר
נעשה עב: מרחיבין לו. מקום עד
למיחש לערבוביא ואם תאמר ואיך
קסג ו מיי' וסמג שם
זרעים סלקא דעתך והא תנן ירקות ותני
בציוני עין משפט מיי' פ"ה
❖
מהלכות חמץ הלכה ג:
טוש"ע א"ח סי'
זורעים בתוכה חמשה זרעונים והא
בית רובע שלא יזרעו אצלו מין אחר:
בר קפרא ירקות ותני דבי שמואל ירקות
תסו סעיף א:
בית רובע. מקום זריעת רובע הקב. חצר
אין רחוק זה מזה שלשה טפחים
קסד ז ח מיי' שם הל' י
חזרת איצטריכא ליה ס"ד אמינא הואיל וסופה
דהא איכא מקום זריעה ותירץ ר"ת
המשכן היה שיעור לבית סאתים וכל בית
טוש"ע שם סעיף ו:
לעזי רש"י
להקשות ניתיב לה רווחא טפי לאו א"ר יוסי
קסה ט מיי' שם הלכה ד
דטפחים של כלאים שוחקות כדמוכח
כור ובית סאה ובית רובע שבגמרא לפי
בר' חנינא קלח של כרוב שהוקשה מרחיבין לו
טוש"ע א"ח סי'
פלצדא"ו [פלצידי"ש].
אותו חשבון: לא שנו. דיבש יש לו טעם
בריש עירובין (דף ד.) ור"י אומר
❖
תסג סעיף ב:
נובלים.
בית רובע אלמא כיון דסופו להקשות
דגמירי דבהכי לא ינקי אע"פ שיש
מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו
קסו י מיי' שם הל' ה
❖
טוש"ע שם סעי' ג:
יהבינן ליה רווחא טפי ה"נ ניתיב לה רווחא
מקום זרעים:
מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין
לא שלוקין ולא מבושלין. משמע
מוסף רש"י
הרי הן כעפר בעלמא: מכלל דרישא
טפי קמ"ל: יוצאין בהן בין לחין בין יבשין
בעלין. קא פסיק ותנא בהו בין לחים
דשליקה הוי טפי מבישול דאי
זורעין בתוכה חמשה
כו': א"ר חסדא ג לא שנו אלא בקלח אבל
רבינו חננאל
זרעונין. ולא הוי ערבוב
בין יבשים: כמושין. פלצדא"ו: כללו
לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו
בעלין לחין אין יבשין לא והא מדקתני סיפא
שיש בה כדי להפריש
ואמרינן הא פשיטא מתני'
של דבר כו'. קתני מיה' בדר' מאיר
וכן משמע בכמה דוכתין והא דתנן
ביניהם הפרש הראוי
היא מנין לערוגה שהיא
בקלח שלהן מכלל דרישא עלין פרושי קא
בפרק ג' מינים (נזיר דף מה:)
היה
יוצאין בהן ובקלחין שלהן בין לחין
. ארבע על
ששה על ששה טפחים
(שבת פד:)
מפרש כי קתני בין לחין בין יבשין אקלח
ארבע רוחות הערוגה.
שזורעין בתוכה חמשה
בין יבשין ומתני' נמי מדמכשר ביבשים
מבשל השלמים או שולקן אע"ג דשליקה
ממלא את כל הרוח
זרעונין כו', ודחינן מהו
מיתיבי ג) יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין
הוי טפי מבישול לא הוי התם זו
רבי מאיר היא ושמע מינה בעלין
עד סמוך לקרן (שם).
דתימא הני מילי זרעים
בין יבשין דברי ר' מאיר וחכ"א לחין יוצאין
נמי אכשר: תרגומא. להא דקתני
ואין צ"ל זו דקמ"ל דבשליקה אינו
ואחת באמצע. גרעין
אבל ירקות בעו טפי.
אחד. ואע"פ שכל אצל
ואקשינן וכי ירקות אלימי
בדר' מאיר יבשין אקלח קאמר:
יוצא מתורת בישול כ):
בהן יבשין אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין
הקרנות סמוכין זה לזה
מזרעים דבעו טפי. והא
השתא מצה. דמעשר דידה דאורייתא
ה"ג
בהן כמושין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא
ואין ביניהם הרחקה ג'
איפכא תנן כל מיני זרעים
טפחים ויונקים זה מזה,
ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר
אין זורעין בערוגה, וזורעין
מבושלין כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שאין בו טעם
אין כאן בית מיחוש, דגבי
כל מיני ירקות בערוגה,
במושבות קאמר ר"ע דנפיק הואיל
מרור אין יוצאין בו תרגומא אקלח ת"ר אין יוצאין בהן כמושין משום ר"א בר'
כלאים היכרא הוא דבעינן
מהו דתימא הני מרורים
ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר:
דלא להוי ערבוב, דהא
כולן ששנינו מיני זרעים
צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו
אכלאים קפיד קרא, אבל
מרור. דמעשר ירק מדרבנן הוא
נינהו ואין זורעין אותן
ליניקה לא חיישינן אפילו
במרור של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא
בערוגה, בא רב להודיענו
ד)
ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות
בכלאי הכרם דאורייתא
כי ירקות הן ונזרעין
במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי' כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי
מיבעיא: כעין דאורייתא תקון. ואין
כדתנן (ב"ב כו.) זה סומך
בערוגה אחת. ואקשינן
לגדר מכאן וזה סומך לגדר
הגלילי מאי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק או דילמא
והא מתני' ירקות קתני,
לו היתר במושבות ומרור איתקש
ה)
מכאן ואע"ג דינקי מתתאי
דתנן אילו ירקות שאדם
למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל
כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון אמר רבא מסתברא מצה ומרור:
ו)
וכ"ש כלאי זרעים דרבנן
יוצא בהן ידי חובתו
מתני' דאין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין ההאשה לא תשרה את
מושבות אף מרור נמי בעינן יש לו
דלא חיישינן ליניקה, כדתנן
בפסח, ותוב כל תנא ברא
(שבת פה:) גבי ראש תור
נמי ירקות קתני, וליכא תנא
היתר. לישנא אחרינא מצה בזמן
המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא בבשרה יבש לא ילעוס אדם
ז) ו
וגבי שתי שורות, והרי
דתני זרעים. ושנינן חזרת
הזה דאורייתא ומרור מדרבנן בפרק
חיטין ויניח על מכתוח) מפני שהן מחמיצות: גמ' תנו רבנן אלו דברים שאין
יש כאן היכר גדול רוח
שסופה
להקשות
בתרא (דף קטו.)
וזה שמעתי וקשיא
זו זרועה צפון ודרום וזו
איצטריכא ליה, סד"א
באין לידי חימוץ האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין מבושל אדמבשל
זרועה מזרח ומערב, אבל
ניתיב ליה רווחא טפי
לי בזמן הזה מי מסקי מעשר שני
בין זרע האמצעי לזרעוני
משאר ירקות כמו קלח של
ליה מחמע אמר רב פפא [א] האפוי שבישלו קאמר תניא רבי יוסי ברבי יהודה
לירושלים ואי למאן דאמר קדושה
י)
הרוחות צריך הרחקה
כרוב שהוקשה, כלומר
אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ
כדי יניקה דאין שם
ראשונה קידשה לשעתה וקידשה
שגדל ונעשה קשה
ז
היכר, ואי הוו מקרבי
שמרחיבין לו בית רובע
לעתיד לבוא בהדיא איבעי ליה לפרושי
אמר רב פפא והוא דעביד טיף להדי טיף אמרי דבי ר' שילא ותיקא
ח
ט)
הוי ערבוב. והמפרש ד'
מכל צדדיו, פירוש אין
בזמן הזה: מצה ומרור. הוקשו יחד
שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא דעבדיה במישחא ומילחא הא דעבדיה
גרעינין בד' הרוחות טועה,
מניחין שם סביבותיו
ט
דאי ההרחקה משום יניקה
וכי היכי דמצה יש עליה שם מעשר
זרעים כדי שישלח שרשיו
במיא ומילחא אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא
י
ט' זרעונין יש לזרוע בו,
לכל צד מפני שגדול הוא,
שני ולא נפיק ביה אף מרור נמי שיש
דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ אמר רב יוסף לא ליחלוט איניש
ד' בד' הקרנות ואחד בכל
נעשה גם כך לחזרת, קמ"ל
עליה שם מעשר שני לא נפיק ביה:
רוח ורוח באמצעו ואחד
דלא. יוצאין בהן באלו
תרי
מתני' חולטין. ברותחין שאין
באמצע הערוגה ויש בין
הירקות בין לחין בין
כל אחד ואחד ג' טפחים
יבשין. אמר רב חסדא לא
מניחין אותו להחמיץ: לא תשרה המורסן. לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן יבש בבשרה ואע"פ שמים טופחין
כשיעור יניקה, טפח ומחצה
שנו יבשין אלא קלח, אבל
גמ'
על בשרה: לא ילעוס. לא יכוס: האפוי. לחם משנאפה כל מה ששוריהו במים אינו מחמיץ: אדמבשל ליה מחמע. בעוד שהמים פושרים
לכל אחד, הלכך לכל הרוח
עלין לחין יוצאין בהן
הוא ממלא עד סמוך לקרן
יבשין אין יוצאין בהן.
קודם שירתיחו הוא מחמיץ. ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקומה דהא בהדיא תני לה וחלוט שחלטו ברותחין: אפוי שבשלו. כלומר אפוי
ואפילו אין בין זרע שברוח
מיתיבי יוצאין בהן ובקלח
אפילו הוא מבשלו לאחר אפייה אינו מחמיץ: דלף. מן הגג: אינו בא לידי חימוץ. שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ:
זו לזרע שברוח זו ג'
שלהן וכו' ודברים פשוטין
טיף להדי טיף. שנופלין טיפה אחר טיפה סמוך ותכף ואין שהות בינתים: ותיקא. מאכל קמח: מישחא ומילחא. בקימחא שרי דמי
טפחים לא איכפת לן,
הן, ורב חסדא פירק
דלענין כלאים היכר בעלמא
תרגומה אקלח, אבל עלין
פירות אין מחמיצין: לא לימחי איניש קדרא. שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה
הוא דבעינן כדפרישית
אין יוצאין בהן אלא לחין,
וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפילו הכי לא ליעביד: דילמא לא בשיל שפיר. לא נעשית קלי
(שבת פד:). ויניח על גבי
ושוין שיוצאין בהן
כל צורכה בתנור ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת (ועוד) שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח: לא ליחלוט. ברותחין:
מכתו. שהחטים הלעוסין
כמושין, אבל לא כבושין
יפה למכה (כתובות קג.).
ולא שלוקין ולא מבושלין,
תרתי דעביד טיף להדי טיף.
זה הכלל כל שיש בו טעם
מרור יוצאין בו. בעי רמי מהו שיצא אדם במרור של מעשר שני אליבא דר' עקיבא. ופשטה רבה כשם שיוצאין במצה שהיא שמטפטף תדיר והטיפים רודפות זו את זו ותכופות (ע"ז ל:) דכיון שהטיפות תוכפות זו
את זו אין מניחות להחמיץ
(האורה ח"ב סי' לד).
מדאורייתא, כך יוצאין במרור שהוא מדרבנן. מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין. ת"ר דברים שאין באין
לידי חימוץ, אסיקנא כגון אפוי שבשלו וחלוט שחלטו ברותחין. תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף,
דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף, אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. ותיקא דהוא כגון שתיתא דעביד במישחא ומילחא בקמחא שרי, פירוש כי השמן מי פירות הוא ומי פירות אין מחמיצין. אבל במיא ומלחא וקמחא אסור. לא נימחי איניש
קדירה בקמחא דאבשונא, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימועא. סנבוסך נמי אסורה דהא לוותיקא דמי, דאמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי והא איתמר ותיקא אסור, לא קשיא הא דחליט ליה במיא ומילתאוהא דחליט ליה במישחא ומילחא, במיא
אסיר במישחא שרי. וכן מי שעורין שמרתיחין ומטילין לתוכן שעורין בין בהמעסה בין בהחלטה הכל אסור בזמן הזה, כך אמר רבינו גאון צז"ל. הא דאמר רב יוסף לא נחלוט אינש תרתי חיטי בהדי הדדי כו' אילו הן כגון קליות.