כל שעה פרק
שני
פסחים
מ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
ה"ג ר"ח שאילו מניחן על פי אבוב של קלאים והם מתבקעות.
תרתי חיטי. גרעיני חיטין אלא חדא חדא חיטתא: דילמא אתיא חדא
קסז א מיי' פ"ה מהל'
א) [לעיל לה: מנחות נז:],
ב) [לקמן מב.], ג) [לקמן
חו"מ הלכה ד
ויתבה בציריא דחברתה. בסדק של חברתה: דיקולא דמיא. רתיחת
פירוש כלי שבעלי קליות עושין בו קליות והוא מנוקב
מא.], ד) [סנהדרין ה:],
טוש"ע א"ח סי' תסג
המים: ציריא. סדק כמו (א) טייליא חריפא דמצרי זיקי דמסכת ע"ז
כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) מניחין בתוך אבוב של
ה) לעיל לז., ו) לעיל לו.,
סעיף א:
(דף ל.): אי הכי אפילו חדא. שבולתא
נמי לא ליחרוך: דילמא נפקי.
קלאים כדי ח)שתגמור האור בכולו והם מתבקעות מכח האור וכן מצא
קסח ב ג ד מיי' פ"ה
ז) ס"א ירא שמים החרד על
❖
נפשו, ח) צ"ל שתשלוט,
מהלכות מצה הל' ו
ר"י בספר ישן בשם רבינו תם:
מיא מחיטי דברישא חדא ובלעי
תרגומא אקמחים. תימה
ז טוש"ע או"ח סימן תנג
חטים דאידך רישא: ה"ג והדר ביה
תרי חיטי בהדי הדדי דילמא
אזלא חדא
סעיף ה:
אביי דכל אגב מדלייהו לא מחמעי.
השתא אמאי תני
קסט ה מיי' שם הלכה ח
ויתבה בציריא דחברתה ולא
סליק
להו
הגהות הב"ח
ט טוש"ע או"ח
כל דרך נפילתם לא מחמעי: חצבא
סלתות ויש לומר דלצדדין קתני :
א
דיקולא דמיא מארבע רוחתא
ואתי לידי
❖
(א) רש"י ד"ה ציריה סדק
כי מהפכיתו כיפי הפכיתו לשם
סימן תנג סעיף ד:
דאבישונא. כד שמייבשין בתוכו קליות
כמו טיילי"א. נ"ב לשון יון:
חימוץ ואמר אביי לא ליחרוך
איניש תרי
מצה. וא"ת כיון דסבירא ליה
בתנור: סחיפא שרי. אם פיו כפוי
(ב) ד"ה הכי קאמר וכו'
שבולי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהאי
דלאו בעל נפש לא מחמיר:
למטה שיהו המים הנפלטין מן הקלי
דבעי שימור בשעת היפוך אם כן
תורה אור השלם
(ג) ד"ה לאבא וד"ה מאן
ובלע אידך ואתיא לידי חימוץ אמר לי' רבא
על ידי חום האור זבין ויוצאין לחוץ
היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו
הד"א: (ד) ד"ה באחרונה
1. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת
א"ה אפילו חדא נמי דילמא נפיק מהאי
שרי: זקיפא. שיהא זוקף כדרכו אסור
מצוה היא אלא דצריך שימור מתחלתו
מצות כצ"ל ותיבת היא
כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
❖
נמחק:
הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם
ועד סופו ויש לומר דעיקר שימור
רישא ובלע אידך רישא אלא אמר רבא
שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין. ומדאמר
א
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם
כדי שלא תחמיץ וסבר רבא אי לאו
אביי סחיפא שרי משום דדייבי אבראי
מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין
א)
אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם
❖
שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין
שמע מינה הדר ביה ממאי דאמר לעיל
חֻקַּת עוֹלָם: שמות יב יז
והדר ביה אביי מההיא דכל אגב מדלייהו
מוסף רש"י
דגן כגון לתיתה לא היה מצריך שימור
לא ליחרוך איניש תרתי שיבלי דהני נמי
לא מחמצי דאמר אביי האי חצבא דאבישנ'
צומתן. לשון חיבור
בשעת בי דרי מתחילת הדגון :
דייבי מיא ושרקי ונפלי ולא מיבלעי
ב
והידוק (חולין נז.). בעל
לעזי רש"י
סחיפא שרי זקיפא אסור רבא אמר אפילו
נפש. אדם כשר (חולין
באידך: נתבקעו. מחמת הניפוח
לא
זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין ת"ר ב אין לותתין
ו.) המושל ביצרו ומתרחק
אשטריינ"ב
שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות
❖
מן העבירות (האורה ח"א
[אישטריינ"ט]. סוגר.
שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר' יוסי אומר
להחמיץ: שורן בחומץ. אם רואה
ב)
סי' פד). מותר ללתות.
לשרות מעט במים ולכותשן
שורן בחומץ וחומץ צומתן אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי א"ר חסדא אמר
שנופחות שורן בחומץ: וחומץ צומתן.
ג)
במכתשת ולא חיישינן
רבינו חננאל (המשך)
אשטריינ"ב בלע"ז ואינו מניחן להחמיץ:
מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן
ג
לחימוץ הואיל וכותשן
והן מתבקעות מאיליהן. שאינן יכולות
מיד (סנהדרין ה:). ובלבד
לרבה אוכל פת מעופשת.
נתבקעות מאיליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בדורא
שיאכל כזית מצה.
פירוש כגון פת קיבר שאין
לעמוד מפני ריח היין: בדורא דבי בר
דבי בר חשו נתבקעו ממש אמר רבה בעל נפש לא ילתות מאי איריא בעל
אחרת, באחרונה. משום
בה סלת, [נ"א: כי בלא
חשו. בכפר של אותו האיש: נתבקעו
דבמצת מצוה בעינן שמור
לתיתה אין יוצא סולת
נפש אפילו כולי עלמא נמי דהא תניא אין לותתין שעורין בפסח הכי קאמר
❖
ממש. כלומר דאין אסורות אלא
לשם מצוה (קדושין עו.)
.
נקיה] ואמר רב נחמן לותת
בעל נפש אפי' חיטין דשרירי לא ילתות א"ל ר"נ מאן דציית ליה לאבא אכיל
ד
דהא בי רב הונא ובי רבה
נתבקעו ממש ואותן לא מבוקעות ממש
בר אבוה לתתי, ורבא אמר
נהמא דעיפושא דהא בי רב הונא לתתי ובי רבא בר אבין לתתי ורבא אמר
היו והתירן: אמר רבה גרסינן: בעל
אסור ללתות. ומותבינן
מוסף תוספות
אסור ללתות אלא הא דתניא אין לותתין שעורין בפסח שעורין הוא דלא הא
נפש. חסיד : הכי קאמר אפילו חיטי.
עליה אין לותתין את
ז)
השעורים בפסח הא חטין
א. הקמחים של כפרים
שהן קשין משעורין ואין ממהרין
חיטי שרי לא מיבעי' קאמר לא מיבעיא חיטין כיון דאית ביה ציריא עיילי בהו
שרי כו'. פי' צריא (כגון)
טהורים והסלתות של
להחמיץ בעל נפש לא ילתות אבל דלאו
מיא אבל שערי דשיעי אימא שפיר דמי קמ"ל הדר אמר רבא מותר ללתות
נכרים טמאים. תוס' שאנץ.
הסדק שהוא באמצעה של
ד)
ב. נ"א. ותירצו דוודאי
בעל נפש דלא מחמיר על נפשיה
חטה, אבל השעורים שיעי
(ב)
דתניא יוצאין בפת נקיה והדראה ואי אפשר נקיה בלא לתיתה איתיביה רב
ה)
[ו]אין בהן סדק. איכא
עיקר שימור היינו בגוונא
כולי האי: דשרירן. קשים: לאבא (ג).
פפא לרבא הקמחין והסלתות של נכרים של כפרים טהורים ושל כרכין
דאמרי אמר רבא מותר
דצריך שימור, ואי לאו
רבה. הכי קרי ליה לשון רבנות: מאן
ללתות, דתניא יוצאין בפת
לתיתה וליכא עיקר שימור,
טמאין דכפרים מ"ט לאו משום דלא לתתי וקא קרי ליה סולת תרגומא אקמחא
דצאית ליה לאבא יאכל לחם עיפושא.
נקיה והדראה, ואי אפשר
ודאי דלא צריך שימור קמי
בתר דנפיק אמר מ"ט לא אימא ליה מהא דאמר רבי זירא אמר רב ירמיה
לפת נקיה בלא לתיתה,
לישה כלל, אבל כיון
ו)
כלומר לא תהא סולתן נקיה: דהא
כלומר אם אין שורין את
דמצוה ללתות, משום
אמר שמואל חיטין של מנחות אין לותתין אותם וקא קרי להו סולת הדר אמר
בי רב הונא לתתי. כולה רב נחמן
החטים לא תצא מהם סלת
ההוא, דהוי עיקר שימור,
רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה
נקייה. ומותיב רב פפא
צריך ג"כ שימור מתחילת
אמר לה: ורבא אמר אסור ללתות.
1
❖
דגן. חי' הר"ן.
מהא דתאני הקמחין
לכולי עלמא: דשיען. שחלקין הן:
שימור למאי אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב
והסלתות של גוים של
והדראה. קיבר: של כפרים טהורים.
כרכים טמאים ושל כפרים
הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית
טהורים, ש"מ מדקתני
לפי שאין מקפידין על סולתן לעשותן
רבינו חננאל
מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד
טהורין, מכלל דלא
נקיה כל כך ולא לתתי לחיטי דידהו
הוכשרו, וקרי להו סלתות,
והא דאמר אביי לא ניחרוך
בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפייה ואילך אלא לאו שמע מינה
ונמצא שלא הוכשרו וקא קרי להו סולת
הנה הסלת בלא לתיתה.
איניש תרתי שבלי בהדי
שימור מעיקרא בעינן וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית
ודחי רבא האי דקתני של
הדדי, לית הלכתא כותיה.
אלמא אפשר לנקיה בלא לתיתה: בתר
כפרים טהורין אקמחים
אלא כרבא דאמר מי פירות
לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור
דנפק. רבא מבי מדרשא: אמר. רב
בלבד ולא אסלתות. והא
אין מחמיצין. כן פירוש
עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור ואפ"ה לא הדר ביה
פפא נצטער בעצמו מדוע לא נזכרתי
דאמר רבא אי אפשר לפת
דשמועה חצבא דאבישונא
נקיה בלא לתיתה, דחויה
שהן שיבלי דשערי
להשיב לו מהא דאמר ר' ירמיה כו':
רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה
היא, דהא משמא דשמואל
רטיבתא, אמר אביי
ואי לאו. לתיתה דעכשיו בעי שימור
אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן מר בריה דרבינא
אמרו חטים של מנחות אין
כשנותנין זה החצבא
ה
שלא יחמיצו שימור למה לי: לאו שימור
לותתין אותן. וקרי להו
בתנור בימות הפסח ופיה
מנקטא התורה סלת, הנה נמצאת
למטה, כל זיעה שיוצא
הוא. אי לא עבד ליה שימור מקמי
סלת בלא לתיתה. הדר אמר
מאותן השעורים נשפכין
הכי: דאמר רב הונא גרסינן: בצקות של נכרים. שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוי סימן סידוק
רבא מצוה ללתות, דכתיב
בתנור, ואם לאו לא ישארו
ושמרתם את המצות, ואין
אותן המים היוצאין מהן
וסימן שיאור כדלקמן [מח:]: שיאכל כזית מצה באחרונה. דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ואף על פי שאנו
שמור אלא שמור דחטים
מחמיצין. ולית הלכתא
רואין שאין כאן חימוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן: באחרונה. (ד) היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב
בלתיתה, אבל שימור
כאביי, וקיימא לן כל מי
קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע כדתנן (לקמן דף קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן: בראשונה
דלישה ליתיה שימור מדרב
פירות אין מחמיצין. ת"ר
הונא, דאמר הבצקות של
אין לותתין את השעורין
לא. כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק: הכי גרסינן מאי טעמא דלא עבד לה שימור ולא גרסינן אי נימא.
גוים אדם ממלא כריסו
בפסח. ואם לתתן, נתבקעו
דהא ודאי טעמא משום הכי הוא: מאפייה ואילך. משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור: וממאי דילמא.
מהם ובלבד שיאכל כזית
אסורות, לא נתבקעו
לעולם שימור דלישה שימור הוא ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר
מצה באחרונה, ואי הוה
מותרות. ואמרינן לא
שמור דלישה שמור היה
נתבקעו ממש, אלא כל
המחמצת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים: ואפילו הכי. דלא אשכח
עושה שימור לבצק של גוי
שמניחין על פי אבוב של
רבא סייעתא למילתיה לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה: מהפכי כיפי. העמרין וקושרין את העמרים בימות הקציר:
ואינו צריך כזית אחר.
קלאים והן מתבקעות וכן
מנקטא
ודחינן הני בצקות של גוים
הלכתא. ור' יוסי דאמר
משום דלא אתחיל בהו
שורן בחומץ מפני
ישראל בשמור, דגוי לאו בר שימור הוא, אבל ישראל דבר שימור הוא אם התחיל מתחלה להשמר אפילו שימור דלישה
שהחומץ צומתן לית הלכתא כותיה, דהא בהדיא אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. והא דעביד שמואל עובדא נתבקעו ממש
הוי שימור. אפילו הכי לא הדר ביה רבא, דאמר רבא להנהו דהוו מהפכי לגורן, והן העומרין. הפכו לשם מצה, כלומר הזהרו
לא סמכינן עליה. אמר רבה בעל נפש, כלומר המתרחק מריח עבירה ומדקדק הרבה על עצמו. לא ילתות אפילו חטין דשרירן,
מהכשרת המים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת המים שיהיה שימור מתחילה לשמן לשם מצה.
פירוש שרירן שהן חזקים מן השעורים, ולא אתי לידי חימוץ, הא לא ילתות כל שכן שעורים. אמר רב נחמן מאן דצאית