מ:
כל שעה פרק
שני
פסחים
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
לא
יעשנו מרדעת לחמור. אומר ר"י דדוקא בכלאים אבודים
מנקטא ליה אימיה. חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו
קע א מיי' פ"י מהלכות
א) ע"ז סה: נדה סא:,
ב) [עי' תוספות חולין צה.
כלאים הלכה כז טור
שימור מעיקרא: בארבי. מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן
אסור לעשות מהן מרדעת שמא יעשנו טלאי על בגדו ולא
סד"ה ובנמצא], ג) [עמ"ש
שו"ע יו"ד סימן שא סעיף
לבדם לצורך הפסח: חישתא. שם הנהר. טבעה קודם הפסח והיו
יזהר נמי שלא יגע בבשרו א אבל בכלאים ידועים שרי כדאמרי' במסכת
תוס' ב"ב צג: ד"ה מאן],
ח:
בה חיטין: שאבד בו כלאים.
כלאים (פ"ט מ"ד) מרדעת החמור אין בה משום כלאים ומותר
שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:
קעא ב מיי' פ"ה מהל'
ד) שבת מב., ה) [צ"ל
דתניא], ו) [שבת יג. ב"מ
חמץ הלכה ט
הרי זה לא ימכרנו לנכרי. דהואיל
לעשות מהן כר וכסת ובלבד שלא יגע
צב. ע"ז יז. נח: נט.], ז) [גי'
טוש"ע או"ח סימן תסז
בבשר אע"ג דאמרינן בפ"ק דביצה
ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה
מנקטא ליה אימיה בארבי: ההוא ארבא
הערוך למרדקי], ח) [עי'
סעיף א:
האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל
(דף יד:)י) אפי' עשר מצעות זו על גב
קעב ג מיי' פכ"ב מהל'
תוספות לקמן מא. ד"ה אין
דחיטי דטבעא בחישתא שריא רבא
לזבוני
מבשלין], ט) [תהלים פח],
שבת הלכה ו טור
ולאו אדעתיה: ולא יעשנו מרדעת
זו אסור שמא תכרך לו נימא על בשרו
לנכרים איתיביה רבה בר ליואי לרבא
י) [וביומא סט.], כ) [צ"ל
שו"ע או"ח סימן שיח
לחמור. דילמא הדר שקיל ליה מהתם
שמא כר וכסת ומרדעת אין רגילין
קברו אותי], ל) [עי' תוס'
סעיף ט:
א)אבגד שאבד בו כלאים הרי זה ב) לא ימכרנו
קעג ד ה מיי' פרק ה
ותופרו באחד מבגדיו: אבל עושה
ליכרך כל כך:
מגילה לא: ד"ה ר"ח אב
לנכרי ולא יעשה בו מרדעת לחמור אבל
אבל עושהו תכריכין למת. וא"ת
מהלכות מצה הלכה
וכו' וקצ"ע ועי' תרומת
(א)
אותו תכריכין למת. דמהתם תו לא
הדשן סי' יט], מ) [וע"ע
ה טוש"ע או"ח סימן תסג
עושין אותו תכריכין למת לנכרי מאי
והא איכא לועג לרש ב וגו'
שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה
סעיף ג:
תוס' ברכות יח. ד"ה למחר
טעמא לא לאו משום דהדר מזבין לישראל
קעד ו מיי' פ"ח מהל'
ובפרק התכלת (מנחות דף מא.) אמר
ומת אין מצות נוהגות בו דכתי' במתים
ובב"ב עד. ד"ה פסקי
ק"פ הלכה ז סמג
ובע"ז סה: ד"ה אבל ובנדה
רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי
חפשיט) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן
הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל
ב
סא: ד"ה אבל], נ) צ"ל
לאוין שנ:
המצות (שבת ל.). והני חיטי כיון דלא
קופסא חייבין בציצית (אמר רב) ומודה
❖
קעה ז שם הלכה ח:
כי היכי דכליא קמי פיסחא תנו רבנן אין
רב עקביה,
קעו ח ט מיי' פ"ה
שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה
מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי
ג
מוללין את הקדירה בפסח והרוצה שימלול
מהלכות מצה הל' יט
והדר מזבין להו לישראל: קבא קבא.
וההיא שעתא ודאי רמינן ליה ד משום
❖
נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ
טוש"ע או"ח סימן תסד:
הגהות הב"ח
לועג לרש ומהאי טעמא נמי לא יעשה
קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש א':
ויש אומרים אף נותן את החומץ ואח"כ
(א) גמ' בר ליואי לרבא בגד
מוללן. בקמח קרי מלילה כשנותנין
כלאים למת ואומר ר"ת דציצית שקולה
נותן את הקמח מאן י"א א"ר חסדא רבי
שאבד וכו' לא יעשנו
ג)
מוסף רש"י
קמח לתבשיל: ואחר כך נותן את
כנגד כל המצות לכך איכא לועג לרש
מרדעת לחמור כצ"ל:
יהודה היא דתנן האילפס והקדירה
החומץ. דאין החומץ מניחו להחמיץ
טפי כדאמרינן בהתכלת (שם דף מג:)
ד)
ג
(ב) תוס' ד"ה אילפס וכו'
בגד שאבד בו כלאים.
שלא יערה בקערה כצ"ל
שארוג בו כלאים חוט אחד
שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין
לפי שמבשלו: ויש אומרים אף נותן
וזכרתם את כל מצות ה' מלמד ששקולה
❖
ואין מקומו ניכר (ע"ז סה:)
ותיבת על נמחק:
חומץ. תחלה דאף על גב דחומץ כבר
ציצית כנגד כל המצות והא דאמר בפ'
אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי
שאם היה מכיר חוט הצמר
מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא
מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן
בבגד הפשתן נותקו וכשר
רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר
(נדה סא:). שהעבירן.
בתוכו: שהעבירן. מעל האור מרותחין
ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית
לעזי רש"י
שיש בו חומץ וציר ונוקמה כר' יוסי (דתנן)
ה)
מן האור, מרותחין. בין
ערב שבת עם חשיכה: לא יתן לתוכן
הקברות הוי שדיא תכלת דרבי יונתן
השמשות, לא יתן לתוכן
אייגרו"ס [איגרו"ם].
ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן כי
❖
תבלין. דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל
אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו
תבלין. משתחשך, דכלי
חומציות (במאכל).
אשמעינן ליה לרבי יוסי הני מילי דאיתיה
ראשון כל זמן שרותח מבשל
תבלין בשבת: לתוך הקערה. דכלי
למחר באים אצלנו והיום מלעיגים
(שבת מב.). התמחוי.
בעיניה אבל על ידי תערובת לא עולא אמר
שני אינו מבשל: לכל הוא נותן. לכל
אותנו ואף על גב דמתים נמי יש להם
כעין קערה גדולה שמערה
מוסף תוספות
אחד זה ואחד זה אסור משום לך לך
מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני
ציצית אומר ר"ת דמכל מקום שייך בהן
כל האילפס לתוכה ומשם
ד
ו)
מערה לקערות (שבת מב:).
א. כיון שאין הכלאים
חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ
אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב
ליעוג לפי שמראין עצמן כמצווין במצות
חוץ מדבר שיש בו
ידוע בו. תוס' הרא"ש.
מבשלן ואע"ג שקדם: הני מילי
והן אינן מצווין ואינו דומה מצווה
ה
רב פפי שרי ליה ז) לבורדיקי דבי ריש גלותא
חומץ וציר. שהן מבשלין
ב. שמלבישו
בדבר
את התבלין כשהן רותחין
בעיניה. כשהחומץ בעין אבל כשהוא
ועושה למי שאין מצווה ועושה ומה
האסור ומראה לו שאין לו
לממחה קדירה בחסיסי אמר רבא איכא
ה
(שם). ציר. הנוטף מן
עוד חלק במצות. תוס' נדה
מעורב בתבשיל אין כחו חזק: אחד זה
שמסירים בזמן הזה מטליתות של מתים
דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי
הדגים כשכובשים אותן
סא: ג.
פי' לתכריכים.
ואחד זה. בין חומץ תחלה בין חומץ
סומכין אהא דתניא במסכת שמחות
במכבש (שם). בחסיסי.
תוס' ב"ב עד. ד. פי'
א"ד רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי:
מצה אפויה שטוחנין אותה
בסוף אסור: לבורדקאי. נחתומין:
באותה שעה שיקברוהו
(פי"ב) אבא שאול בן בטנית צוה לבניו
מתני' אין נותנין קמח לתוך חרוסת או
ומבשלים אותה במים
יטילו בו ציצית. תוס' ע"ז
בחסיסי. קמחא דאבשונא: בדוכתא
כ) קברוהו תחת מרגלותיו של אבא
ומוללין בה את הקדירה
סה: ה. כלומר אנו
לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ורבי מאיר
דשכיחי עבדי. כגון בי ריש גלותא
והתירו תכלת מפליוני ובכמה דברים
ו
(האורה ח"א סי' פו). מי
מחויבים ועושים מה שהם
תשמישו של נחתום.
אינם יכולים לעשות. תוס'
אוסר אין מבשלין את הפסח לא במשקין
אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין
שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר
ח) ו
כלומר מותר כלי לישה
הרא"ש. ו. [ו]תניא במסכת
ויותר: מתני' חרוסת. אייגרו"ס ויש
גמרא שלנו דבפרק בתרא דמגילה (דף
ולא במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו
❖
ז
(שם).
ציצית וכו' אמר אבא שאול
לא:) אמרי' ראש חודש אב שחל להיות
בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילים
אבא אמר לי כשאמות התר
בהן מי תשמישו של נחתום ישפכו
לי ציצית לפי שיש בו
מפני שהן מחמיצין: גמ' אמר רב כהנא
בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם
לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את
משום קדושה, וחכמים
רבינו חננאל
דהיינו חזון ישעיה ל) ואנו מפטירין
טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה
אומרים אין בו משום
מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך חרוסת
את הטעם: אין מבשלין. דכתיב
השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא ובפר'
קדושה. חי' הר"ן.
מר בריה דרבינא מנקטא
דברי הכל ישרף מיד ותניא נמי הכי אין
ח
ז. דמשמע שהתבשיל כבר
ליה אימיה בארבי.
ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע"ג
(שמות יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל
בתוכם דומיא דאילפס
פירוש היתה זהירה
נותנין קמח לתוך החרוסת ואם נתן
ישרף
מבושל וגו': לא במשקין. אע"ג דכתיב
דתנן במגילה (גם זה שם) שקורין
וקדירה. תוס' הרא"ש.
הרבה ומעיקריהן היתה
מיד לתוך החרדל ר' מאיר אומר ישרף
בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין
במים וטעמא מפרש בגמרא [מא.]: סכין.
ח. מפני שהוא מבשל הדם
משמרת אותן לשם מצה
שעל פניה. חי' הר"ן.
(מתחילה). ההיא ארבא
בשעת צלייתו: ומטבילין. בשעת
על מס' סופרים (פי"ז ה"ז) מ):
מיד וחכמים אומרים יאכל מיד
אמר
ט
ט. בולעו ע"י ניצוצות
דטבעא בחישתא. כלומר
האילפס
והקדירה שהעבירן
אכילתו: מי תשמישו של נחתום.
רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב
נחמן
שניתז הרתיחות שם. רש"י
טבעא ספינה בנהר.
מרותחין לא יתן
ע"ז שם. י. ולא אמרינן זהו
שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך
התיר רבא למכור החטים
אמר שמואל הלכה כדברי חכמים א"ל רב
בישולו, אבל לא שורין.
שבספינה לגוים. ומותבינן
לתוכן תבלין. מכאן אין להוכיח דעירוי
ומקטף את המצה ישפכו:
נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהודה
רש"י שבת שם.
עליה הבגד שאבד בו
גמ'
מחלוקת. דשרי ליה תנא
ככלי שני מדלא אשמעינן רבותא שלא
יא. ומדהדר
מייתי
כלאים הרי זה לא ימכרנו
אחרוסת
סייעתא לר' יונה דקאסר
לגוי, חיישינן שמא יחזור
יערה (ב) על הקערה שהתבלין בתוכה
קמא לאוכלו מיד בנותן
ש"מ דהלכתא כוותיה
הגוי וימכרם לישראל אחר.
דאדרבה דוק מסיפא איפכא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ז ולא לתוך החרדל לפי שהוא
חזק ואין מניחה מהר להחמיץ:
עירוי ככלי ראשון. תוס'
ולא יעשנו מרדעת לחמור,
קתני אבל מערה על הקערה שיש בה תבלין ונראה דאפילו שמואל
אחרוסת
שאנץ. יב. משום דילמא
אבל עושין אותו תכריכין
לא בשיל שפיר. חי' הר"ן.
למת. הדר ביה רבא
דאית ליה תתאה גבר ותניא בכיצד צולין (לקמן דף עו.) כוותיה אפ"ה מבשל העירוי כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך
יג. דהיינו מיני קטניות.
ושרנהו לזבונינהו קבא
צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ואם עירו רותחין על התרנגולת צריך קליפה ח וכלי שנשתמשו בכלי ראשון לא יוכל להגעילו ע"י עירוי דאין מבשל
❖
תוס' ר"פ.
קבא לישראל כי היכי
אלא כדי קליפה והוא בלע יותר מכדי קליפה והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מב.) דשרי חם לתוך צונן יש לומר כיון שאינו מבשל אלא כדי
דניכלו קמי פסחא. ת"ר
אין מוללין את הקדרה
קליפה הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב אינו יכול להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא ובשילהי ע"ז (דף
בפסח. פירוש מלילת
רבינו חננאל (המשך)
עו.) אמר מר עוקבא זבן יורה מנכרי ואהדר ליה גדנפא וכו' ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי
נ)
ט
הקמח בקדרה, והרוצה
ראשון הוא מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פליט בניצוצות דהיינו עירוי אלא ודאי לא בשיל אלא כדי קליפה והא
רבא מייחי ליה בחסיסי
שימלול נותן הקמח ואח"כ
כעין ותיקא. ולא מיחה על
החומץ, ויש אומרים נותן
דתנן בפרק חבית (שבת דף קמה:) כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת י וכו' צריך לאוקמא בכלי שני דבכלי ראשון אפילו
רב פפי דשרי לדבי ריש
החומץ ואח"כ נותן הקמח.
הדחה אסורה וקשה דקתני דוקא מדיחין אבל שורין לא והכא גבי תבלין קתני אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהיינו אפילו שורין
גלותא אלא משום דעבדי
ואוקימנא יש אומרים ר'
ואומר ר"י דהתם מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל
דלא מעלי ועבדי איסורא.
יהודה הוא, דתאני בענין
[מתני'] אין נותנין קמח
נתינת תבלין בשבת, ר'
ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אומר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה מן
לתוך החרוסת, ולא לתוך
יהודה אומר לכל הוא
הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח ודחי ר' אסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל התיב ר' אסי
החרדל, ואם נתן לתוך
נותן חוץ מדבר שיש בו
בר בון והתניא אף בכלי נחשת כך אית לך למימר כלי נחשת בלע בתמיה : רבא מחו ליה קידרא בחסיסי. פ"ה קימחא דאבישונא וקשה דהא
החרדל יאכל מיד, ור"מ
חומץ וציר, כלומר החומץ
יא
אוסר, אבל לתוך חרוסת
והציר מבשל, ומדלענין
לעיל (דף לט:) אסרינן יב וליכא מאן דפליג ונראה לר"י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים יג דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך:
דברי הכל ישרף מיד. תניא
שבת מבשל ואסור לענין
לא
נמי הכי אין נותנין קמח
חמץ בפסח שרי, דקדים
לתוך חרוסת, ואם נתן ישרף מיד, לתוך החרדל ר' מאיר אומר ישרף מיד, וחכמים אומרים יאכל מיד. ואמר
ומבשיל ליה ולא אתי לידי חימועא. ונוקמה מאן יש אומרים ר' יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן. ודחינן אימור
רב
נחמן אמר
שמואל
הלכה כחכמים. אין מבשלין הפסח במשקין ולא במי פירות,
אבל סכין אותו
ומטבילין
דאמר ר' יוסי בחומץ לבדו שצומת, אבל על ידי תערובת מים וחומץ מי קאמר. עולא אמר בין החומץ מקודם בין
אותו בהם.
אחרי כן
הכל אסור למלול משום הרחקת איסור,
כמו שאומרים לנזיר התרחק מן הכרם שלא תאכל מן הענבים.