מא:
כל שעה פרק
שני פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אכל
לוקה שתים. משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי
כזית נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש דהוי
קפב א מיי' פ"ח מהל'
א) מנחות נח:, ב) [שם],
ג) [מכות יג: טו.], ד) נזיר
כאילו כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש. הקשה הרר"י
ק"פ הלכה ד ופ'
אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי: מבושל לוקה שתים. משום
לח:, ה) [צ"ל אמר רבא עי'
י"ח מהלכות סנהדרין
מבושל ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש: לאו שבכללות הוא. דכולל
דאורלינ"ש אמאי חשבי' בריש אלו נערות (כתובות דף ל.) בעולה לכהן
תוס' דהכא ד"ה אמר רבא
הלכה ג:
צליה לאסור: איכא דאמרי תרתי הוא
גדול בעשה גרידא דכי אם בתולה מעמיו כתיב הא כי היכי דחשבינן
בו כל מיני בשולים שאינן
קפג ב מיי' פ"ה מהל'
אמנם גי' הכ"מ בפ"ה
נזיר הלכה ח:
מהלכות נזירות אמר אביי
דלא לקי. כיון שהוא לוקה משום נא
הכא כי אם צלי אש בלאו ה"נ ה"ל
קפד ג מיי' פ"ח מהל'
אכל זג וכו' רבא אמר אין
ק"פ הלכה ד: לאיחשובי בעולה לכהן גדול בלאו דהוי
[או] משום מבושל תו לא לקי משום
לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל
לוקין על לאו שבכללות],
❖
כלל דכי אם צלי אש: אבל חדא מיהא
כאילו כתיב לא יקח כי אם בתולה וי"ל
קפה ד ה שם הלכה ה:
ו) ב"מ קטז., ז) מכילתא
לוקה שלש א) אביי אמר אין לוקין על לאו
בא פרשה ו, ח) [לקמן
לקי. כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו
דכי אם בתולה לא חשיב לאו משום
שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא
קכ:], ט) יבמות נד: נו:
ב) א
דסיפא דקרא מוכח עליו דהוי עשה
דאין כאן מלקות דבישול ולא מלקות
סח. עג: זבחים לד. חולין
לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי
רבינו חננאל
דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה:
של נא לוקה משום כי אם צלי אש:
פא., י) [דברים כה],
לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה
איכא דאמרי חדא מיהא לקי. פ"ה
כ) [במדבר ו], ל) [שם],
ג)
לוקה שתים, אחת משום
ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי. משום
מ) [דף לח:], נ) [שמות
נא ואחת משום צלי אש.
ד)רבא ה)אמר ב אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה
בחי וחמי טבריא חייב משום
כי אם צלי אש דלא מיוחד לאויה דידיה
יב], ס) בס"א: בשל,
אכלו מבושל לוקה שתים.
שתים זג וחרצן לוקה שלש אביי אמר אין
ע) [הביאו תוס' מנחות נח:
כי אם צלי אש וקשה לר"ת א"כ בין
כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו
נא ומבשול לוקה שלש.
בפרוטרוט בד"ה ואיכא],
ואביי אמר אין לוקין
לאביי בין לרבא תיקשי להו ברייתא
וסמיכא ליה פרשת מלקות לעיל
לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי
פ) [וע"ע תוס' כתובות
על לאו שבכללות, כלומר
מיניה י): אכל זג לוקה שתים. נזיר
דלעיל דתניא נא ומבושל אמרתי לך
הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי
לט: ד"ה אין ותוס' ב"ק
לאו אחד כולל האוכל נא
סה. ד"ה לכתוב ותוס'
ולא חי אלמא לא לקי על חי ועוד דאמר
שאכלו משום זג לא יאכל ומשום מכל
והאוכל מבושל. שנאמר
כ)
חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו
❖
מנחות יז: ד"ה לכתוב],
אל תאכלו ממנו נא ובשל
בפ' המקבל (ב"מ דף קטו:) אפלוגתא
אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו'ל)
דחסימה ת"ר אכל כזית נא מבעוד יום פטור
מבושל במים וגו'. איכא
דרב הונא ורב יהודה בחובל ריחים
דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה:
דאמרי לאביי אכל נא
כזית נא משחשיכה חייב אכל כזית צלי
לאו שבכללות. אין לוקין על מכל אשר
ורכב דרב יהודה אמר לוקה שתים ורב
ומבושל חדא מיהא לקי.
תורה אור השלם
מבעוד יום לא פסל עצמו מבני חבורה כזית
איכא דאמרי לא לקי כלל
הונא אמר לוקה שלש ומסיק רבא אנא
יעשה דלאו שבכללות הוא שכולל
1. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא
עד דמיחד לאויה כלאו
צלי משחשיכה פסל עצמו מבני החבורה תניא
דאמרי אפילו כרב יהודה עד כאן לא
חרצנים וזגים וענבים לחים ויבשים
דחסימה. אמר רבא נזיר
וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי
אידך יכול אכל כזית נא מבעוד יום יהא חייב
שאכל זג לוקה שתים, אחת
ועלים ולולבין: תרתי לא לקי. היכא
קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש
אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל
משום שנאמר מחרצנים
כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:
הוא חובל לדברים אחרים הוא דאתא
דאכל זג או חרצן ולקי עלייהו לא לקי
ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי
ועד זג לא יאכל. ואחת
שמות יב ט
אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא
תו משום מכל אשר יעשה. ומודה אביי
2. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר
משום שנאמר מכל אשר
ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום
יעשה מגפן היין, חרצן
ולפ"ה הא איצטריך לחי ולחמי טבריא
דאם אכל זג וחרצן לוקה שתים דכיון
בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ
אכול צלי אינו דין שישנו בבל תאכל נא או
לוקה שתים, זג וחרצן
וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים
לכ"נ לר"ת דאחי א לא לקי לכו"ע דכי
דמפורש כל אחד לעצמו קאי נמי
❖
לוקה שלש. אביי אמר
יֹאכְלֻהוּ: שמות יב ח
לא בשעה שאינו בקום אכול צלי ישנו בבל
אם צלי אש לא משמע דאתא למלקות
אלאו דלא יאכל והוי כמאן דכתב לאו
אין לוקין וכו'. ת"ר אכל
תאכל נא בשעה שישנו בקום אכול צלי אינו
כזית נא מבעוד יום פטור.
אלא לעשה דכי אם צלי אש תאכלו ולא
אכל חד וחד והכי מוכח במסכת נזירמ)
מאי טעמא אל תאכלו
בבל תאכל נא ואל תתמה שהרי הותר מכללו
מוסף רש"י
דמי לכי נפש הוא חובל דבההוא מודו
דלא פליג אביי אלא אמלקות דמכל
ממנו נא ובשל מבושל
אצל צלי תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא
אשר יעשה: חדא מיהא לקי. אם אכל
כו"ע דלוקה אשאר דברים כדקתני
אין לוקין על לאו
במים כי אם צלי אש,
1
שבכללות. משום לא
בשעה שישנו בקום אכול
התם בהדיא בברייתא חבל זוג של
עלין ולולבין דאין כאן מלקות דזג
ובשל מבושל במים כי אם צלי אש שאין
תאכלנו כי אם צלי אש,
צלי שהוא בלילה, דכתיב
ספרים וצמד של פרות לוקה שתים דכי
וחרצן לקי משום לאו דמכל אשר
תלמוד לומר כי אם צלי אש ומה תלמוד לומר
דכייל נא ומבושל, ואין
ואכלו את הבשר בלילה
לוקין אלא על נא ומבושל
יעשה: אכל כזית נא מבעוד יום פטור.
נפש הוא חובל משמע שפיר בלשון לאו
הזה, ישנו בבל תאכל
כי אם צלי אש לומר לך בשעה שישנו
ו) ג
שהן מפורשין (ב"מ קטו:).
נא, מבעוד יום שאינו
טעמא מפרש לקמיה מקראי: לא פסל
שהוא נתינת טעם כל שהוא דבר נפש
בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה
זג וחרצן לוקה שלש.
בקום אכול צלי, אינו חייב
את עצמו מבני חבורה. דאמרי' לקמן
לא תחבול ואתא שפיר הא דקאמר
אחת מכל אשר יעשה מגפן
אם אכל נא. אכל כזית
שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא
היין ואחת על חרצנים
נא משחשכה חייב, שהרי
רבא התם דכי נפש הוא חובל אתא
(דף פו.) אין הפסח נאכל לא בשתי
ואחת על זג, דלא יאכל
רבי אומר אקרא אני בשל מה ת"ל מבושל
ישנו בקום אכול צלי. אכל
ז)
לשאר דברים אבל כי אם צלי אש לא
חבורות כאחד ואין האוכל אוכל בשני
אכולהו קאי (נזיר לח:).
כזית צלי מבעוד יום, לא
שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה בשלו
אתא אלא לעשה ובנא ומבושל דווקא
מקומות ונפקא לן מבבית אחד יאכל
נ)
ב
בשעה שאינו בקום
פסל עצמו מבני חבורה
אכול צלי אינו בבל
מבעוד יום מנין תלמוד לומר בשל מבושל
שאינה אכילת כזית צלי,
פליגי דרבא סבר להכי סמכיה לאלו
ומתרגמינן בחבורא חדא יתאכל
תאכל נא. שאינו עובר
משחשכה פסל עצמו מבני
ללקות עליו על נא ומבושל שהם בני
ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא
מכל מקום והאי בשל מבושל אפקיה רבי
בנא ומבושל אלא בלילה
חבורה. וסוגיא דשמעתא
❖
מילקא ואביי אמר אין לוקין על לאו
ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה
(ב"מ קטז.).
ג
כולה כענין הזה. ואקשינן
לצלי קדר ולשאר משקין אם כן לימא קרא או
אהא דתניא אכל כזית צלי
שנמנה עמהן: כזית צלי משחשיכה.
שבכללות והא דקאמר חדא מיהת
בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל
מבעוד יום חייב, אמאי
מפסח שנמנה עליו: פסל עצמו מבני
מילקא לקי הכי פי' אם התרו בו
לאו הבא מכלל עשה עשה
מבושל שמעת מינה תרתי תנו רבנן אכל
מוסף תוספות
ד
חבורה. כדפרישית שאין האוכל מותר
משום כי אם צלי אש לבדו אבל על
הוא, האיך שנאמר ואכלו
צלי מבעוד יום חייב וכזית נא משחשיכה
א. [ו]חמי טבריא. תוס'
את הבשר בלילה הזה צלי
לאכול הימנו בשני מקומות: בשעה
מלקות נא ומבושל לא ילקה דלהכי
ד
שאנץ. ב. [ו]אינו מזכיר
אש, בלילה אכול אותו
חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף
שאינו בקום אכול צלי. דאין לו היתר
מהני מה שכתבו בלשון כלל ומיהו
ולא ביום, זהו לאו הבא
שם איסור דשייך למימר
צלי בלאו בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו
לבדו מיהא לקי שסמכו לאלו שהם בני
אכילת צלי אינו דין שישנו בלאו דלא
מכלל עשה, דמאכילתו
ביה דאתא להלקות בשאר
מלקות ה: אמר רבא אכל זג לוקה
בלילה שהוא עשה הבאתה
דברים כגון חי וחמי
תאכל נא: או לא. או לא נאמר כן
נא אלא צלי מנלן דכתיב ואכלו את הבשר
2
טבריא. שם. ג.
לא תאכל ביום שהוא לאו,
שאנו רואין
שתים. הא פלוגתא דאביי ורבא איתמר
אלא בענין אחר בשעה שישנו בקום
בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו
בהן כבר לאו. שם.
וכל כי האי גונא עשה
ח)
ה
שם.
איפכא בפ' שלשה מינין (נזיר דף לח:)
אכול צלי דהיינו בלילה דכתיב ואכלו
הוא ואין לוקין על עשה.
ד. לעולם.
הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא
ט)
אמר רב חסדא זו הברייתא
ה. לאשמועי' פי' דהאי
וכהנה רבות בגמרא ע):
את הבשר בלילה הזהנ) אינו בבל תאכל
מכלל עשה עשה אמר רב חסדא הא מני
לא תאכלו אכי אם צלי אש
שאין
ת"ל כי אם צלי אש. אע"ג
נא: ואל תתמה שהרי הותר מכללו
נמי. שם. ו. נ"א. אפילו הכי
רבי
הכא סמיכותא קא דרשינן.
אצל צלי. דהא אפילו צלי היה אסור
דאיצטריך להלקות עליו משום
כי אם צלי אש היינו נמי משום דסמכיה לנא ומבושל ו: אם כן לימא
חי' הר"ן. ז. ואמאי אכתי
לאכול ביום כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום וכשחשכה
הוה מופנה מדהוה ליה
קרא בשל בשל או מבושל מבושל. הכא משמע דאורחיה דקרא לכפול
הותר מכלל איסור עשה דצלי ונימא נמי נהי דלא הותר לכתחלה
למיכתב או דרוש דרוש או
תחקור תחקור. תוס' ב"ק
אצל נא מיהו לא לחייב עליה אם אכלו: שאין תלמוד לומר כי אם
תיבה אחת בענין אחד טפי מבשני עניינים וכן במרובה (ב"ק דף סה.)
סה. ח. וניחא ליה למינקט
צלי אש. דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות וגו': אקרא אני
גבי המצא תמצא ובהחובל (שם דף פה:) גבי ורפא ירפא וקשה דבריש
כפל לשון השגור בכמה
בשל. דייך הוה ליה בקריאת בשל: אין לי. שיתחייב על אכילת מקומות. שם.
היו בודקין (סנהדרין ד"מ:) קאמר מדהוי ליה למיכתב דרוש תדרוש או חקור
בשר ס) אלא אם כן בישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו: בישלו מבעוד
תחקור וכתב היטב שמע מינה לאפנויי משמע דאי הוה כתב הכי לא
יום. ואכלו משתחשך מנין: והא אפקיה. רבי גופיה דרשיה לעיל
הוה מופנה ז ושמא התם לא חש לדקדק בלשון רק להוכיח דמופנה חפ):
[ע"א] לשאר משקין ולצלי קדר: בשל מבושל. מדשני בדבוריה דריש
לאמר
נמי: כזית צלי מבעוד יום חייב. מפרש ליה לקמיה: קתני. חיובא דצלי דמבעוד יום דומיא דחיובא דנא משחשיכה:
ביה דרשה אחריתי
רבי