אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
התם
דמצי מסלק ליה. הק' ר"י דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף ע: ושם)
להכי איצטריך לא ימצא. משום דבעלמא לאו כממון דמי איצטריך
כח א מיי' פ"ד מהל'
א) [תוספתא פ"ב ה"ו],
ב) ע"ז כא. [וטו.], ג) [צ"ל
בכורות הלכה א
קרא למימר דגבי חמץ מיהא מתסר: הואיל וכי איתיה הדר. הוא
אמר דהמקבל צאן ברזל מן הנכרי הוולדות פטורים מן
שמכניס], ד) [עי' תוספות
סמג עשין מא טוש"ע יו"ד
גופיה למריה בעיניה וזה עדיין לא
נאבד וכי אמרה ר' שמעון
הבכורה אף על גב דמצי מסלק ליה לנכרי בזוזי כדאמר התם כיון
כתובות ז. ד"ה מתוך],
סי' שכ סעיף ה:
לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי
גונב קדשים שהיו הבעלים
דאלו בעי נכרי זוזי ולא משכח שקול בהמה ותי' ר"י דשאני התם
כט ב מיי' פ"ו מהלכות
ה) [תוספתא פ"א ה"ד],
ו) מגילה כט: סנהדרין יב:
ביכורים הל' ט סמג
חייבין באחריותן אמר רבי שמעון
$ שמתחלה היתה הבהמה של נכרי
ע"ז ה: [ר"ה ז. בכורות נח.
עשין קמא טוש"ע יו"ד סי'
אף על פי שאין כפל להקדש דכתיב
וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל
היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למאן דאמר
תוספתא מגילה פ"ג ה"ב],
של סעיף ג:
בהמה לא נפקא מרשותיה אבל
לרעהו ולא להקדש הכא חייב דכיון
ל ג ד מיי' פ"ד מהל'
ז) [שמות כב], ח) [בכורות
ז)
א
כממון דמי לא ימצא למה לי איצטריך סלקא
ב.], ט) [במדבר טו], י) [דף
חמץ ומצה הלכה ב
דזה חייב באחריותן רעהו קרינא
כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה
דעתך אמינא הואיל וכי איתיה הדר בעיניה
ח.], כ) [בכורות פ"ב ה"ב],
טוש"ע או"ח סימן תמ
ביה דהא גרם לו להתחייב ממון:
לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו ב:
ל) תוספתא דחלה פ"א
סעיף ג:
לאו ברשותיה קאי קמשמע לן בעו מיניה
בהמת
לא ה מיי' פ"י מהלכות
ארנונא פטורה מן
ארנונא. המלך נוטל עישור מן
ה"ג, מ) [ועי' תוס' ב"מ
מרבא בהמת ארנונא חייבת בבכורה או
❖
פא: ד"ה והא],
ע"ז הל' ד סמג לאוין
הבכורה אע"ג דמצי
הבהמה ומן התבואה: חייבת
מח טוש"ע יו"ד סי' קנא
אין חייבת בבכורה כל היכא דמצי מסלק
מסלק ליה. והא דתניא חייבת פ"ה
בבכורה. דקיימא לן ח) כל שיד נכרי
סעיף י:
ליה בזוזי לא קא מיבעיא לן דחייב כי קא
לב ו מיי' פ"ג מהלכות
באמצע פטורה מן הבכורה שנאמר
דגבי עיסה תניא וק' לרשב"א דהא
גליון הש"ס
חמץ ומצה הלכה ח
(במדבר ג) לי כל בכור בישראל אבל
גבי בהמה תניא בהדיא בתוספתא
מיבעיא לן היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי
גמ' בהמת ארנונא. עיין
סמג לאוין עט טוש"ע
לא באחרים ועדר זה שעישורו של
כ) דחייבת בבכורה וכן גבי עיסה
מאי אמר להו פטורה והתניא חייבת התם
או"ח סי' תמו סעיף א:
נדרים סב ע"ב בר"ן ד"ה
לג ז מיי' פ"ד שם הל' ב
והלך זו ארנונא:
מלך בתוכו חייבת בבכורה לתת
תניא עיסת ארנונא חייבת בחלה
ל)
דמצי מסלק ליה איכא דאמרי אמר רבא
תוס' ד"ה התם שמתחלה
סמג שם טוש"ע א"ח
לכהן הבכורות שלהם או לא: דמצי
אע"ג דלא מצי מסלק ליה ואית
$ א בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג
היתה הבהמה. עי' ב"ב נ
סי' תמ סעיף ב:
מסלק ליה. לנכרי במעות: לא
ספרים דגרסי בהמת ארנונא פטורה
❖
לד ח ט י מיי' פ"ב שם
ע"א תוד"ה קסבר:
דמצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת
ב
הלכה יט סמג שם
תיבעי לן. כיון דאכתי לא זכה נכרי
והוא דלא מצי מסלק ליה ולפי זה
מתיישבות שתי הברייתות : יחד לו
בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה מאי
טוש"ע או"ח סימן תלו
בהן ודינו אינו קבוע בהן יותר
ג
סעיף א ב:
מוסף רש"י
טעמא בהמה אית לה קלא עיסה לית לה
בית. פ"ה דלא קיבל עליו אחריות
ממעות איכא למימר לא יתן לו
לה כ טור ש"ע א"ח סי'
❖
לא לבית דירה
תכט סעיף א:
קלא: תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של
בהמות אלא מעות: ואע"ג דמצי
אלא אמר ליה הרי הבית לפניך וק'
א) ג
אמרו. שידור בה העובד
מסלק ליה. דכל כמה דלא סלקיה
לר"י מאי איריא יחד אפילו לא יחד
ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו
כוכבים, אלא לבית העצים
ידו שייכא בבהמות: עיסת ארנונא
נמי והכי נמי מסיק בסמוך למימר
ד
לבית האוצרות (ע"ז טו.)
אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק
רבינו חננאל (המשך)
לאשתמושי בהו בציבי
חייבת. ואע"ג דעיסת נכרי פטורה
דשכירות קניא ופר"ת דאפילו
ה
לבער שנא' לא ימצא מאי קאמר אמר רב פפא
❖
ותבנא (שם כא.).
לגוי מינה חייבת בחלה.
ואוכל ישראל בלא חלה דהא
באחריות מיירי ומשום הכי מפיק
דהא לית לה קלא. ת"ר
ארישא קאי והכי קאמר הפקידו אצלו זקוק
עריסותיכם כתיבט) זו חייבת דלית לה
מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון שיחד
גוי שנכנס לחצרו של
לבער שנאמר לא ימצא רב אשי אמר
ישראל ובצק בידו אין
קלא והרואה אומר שלו היא ואוכלה
לו בית ורב פפא אית ליה מסברא
מוסף תוספות
ו
זקוק ישראל להוציאו מידו
לעולם אסיפא קאי והכי קאמר ד יחד לו בית
בלא חלה אבל בבהמה אית לה קלא
כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו
של גוי ולבערו. הפקידו
א. ומ"ה פטורה מן
אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם
והדתניא חייבת בעיסה הוא דתניא:
אחריות על חמצו של נכרי בביתו של
הבכורה. תוס' ר"פ.
אצלו חייב לבער, אלא אם
נכרי ז מ): כופה עליו כלי. אע"ג
ב. ומ"ה חייבת. שם.
כן ייחד לו בית שאין זקוק
אין זקוק לבער. לא הזקיקוהו להוציא
והא לאו דידיה הוא דנכרי כי קא מעייל
לבער, דהא יחד לו בית
והא דקתני חייבת היינו
ג.
את הנכרי מן הבית כדאמרן [ה:] אבל
דאיכא למ"ד בפ' כירה (שבת מג.) אין
לביתא דנפשיה קא מעייל למימרא דשכירות
ולאו ברשותיה דישראל
הכיא דמצי מסלק ליה.
אתה רואה של אחרים: הפקידו
תוס' ר"פ. ד. דהא אמרי'
כלי ניטל אלא לדבר הניטל איכא
קאי. למימרא דשכירות
קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר
ב)
ה
קניא, והתנן בע"ז סוף
לעיל שלך אי אתה רואה
אצלו. וקביל עליה אחריות כדמפרש
לאוקמי בצריך למקומו ח אי נמי הכא
לא לבית דירה אמרו מפני ג) שמכניסין
פ"ק אף במקום שאמרו
אבל אתה רואה של
ואזיל זקוק לבער: יחד לו בית.
שרי משום דילמא אתי למיכליה :
ט
אחרים. שם. ה. [ואי] לא
להשכיר לא לבית דירה
לתוכו ע"ג ואי סלקא דעתך דשכירות קניא
אמרו מפני שמכניס לתוכו
קיבל עליו אחריות אפי' לא
כלומר לא קיבלו עליו אלא אמר ליה
שנאמר
כי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל
ע"ז וכתיב לא תביא
קנה הנכרי המקום, שרי.
הרי הבית לפניך הנח באחת מן
רא"ש סי' ו'. ו. ולרב אשי
תועבה אל ביתך, ואי
שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה
הזויות אין זקוק לבער: מאי קאמר.
פשטינן הכי מקרא. חי'
ס"ד דשכירות קניא לאו
הר"ן. וקס"ד מעיקרא
שאינו מצוי בידך אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב
ביתך הוא. ושנינן לעולם
היכי יליף מלא ימצא: לעולם אסיפא.
ו
שכירות לא קניא. ושאני
דשכירות קניא והו"ל ביתו
ולא ימצא משמע המצוי בידך לכל
כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מאי טעמא
ד)
הכא דכתיב לא ימצא, כל
של גוי לגמרי ובתר הכי
חפצך היינו דקביל עליה אחריות
חמץ שמצוי בידך אסרה
אמרינן שאע"פ שאין
מיבדל בדילי מיניה ואמר רב יהודה אמר רב ז חמצו של נכרי עושה לו
תורה והאי כיון דיחד לו
השכירות קונה, מכיון
דהוי כדידיה: אף במקום שאמרו
מחיצה עשרה טפחים משום
היכר ואם של הקדש הוא אינו צריך מאי טעמא
בית יצא מידו זה החמץ
שאינו מצוי בידו של
להשכיר. בפ"ק דע"א [כ:] תנן אין
ישראל אינו עובר עליו. חי'
ואינו מצוי בידו. אמר
מיבדל בדילי אינשי מיניה ואמר רב יהודה אמר רב ה) ח המפרש והיוצא
משכירין בתים לנכרים בארץ ישראל
רבינו דוד. ז. דדוקא
רב המוצא חמץ ביו"ט
בשיירא קודם שלשים יום
אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער
שאינו יכול לבערו כופה
כשהחמץ שלו אז הוא
אבל בסוריא משכירין וכל שכן בחוצה
עליו את הכלי דחיישינן
עובר משום בל ימצא אע"ג
אמר אביי הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו
לארץ ואף במקום שהתירו להשכיר
שאינו בביתו. תוס' ר"פ.
שמא יאכלוהו בניו ואם
לחזור אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער אמר ליה רבא ואי דעתו
לא לבית דירה התירו אלא להעמיד
של הקדש אינו צריך.
ח. דכיון שניטל לצורך
מאי טעמא מיבדל בדילי
מקומו אינו מחויב להניחו
בו בהמות ועצים ולא שידור הוא בה:
לחזור אפילו מראש השנה נמי אלא אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים
ט
אינשי מיניה מקמי הכי
מיד אלא מוליכו עד מקום
שאין מצוי בידך. שהרי אותה זוית
יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור
החמץ וכופה עליו. חי'
ולא אתו למיכליה דחמיר
הר"ן. ט. דשרינן טלטול
מסורה לנכרי: כופה עליו את הכלי.
עלייהו איסוריה. וחמץ של
אפילו מראש השנה זקוק לבער ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא
גוי צריך מחיצה עשרה
דרבנן כדי שלא יבוא לידי
דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו
❖
י העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק
איסור תורה. ריטב"א.
טפחים כדי שיצא מרשות
בבל יראה לא עבר דהא בטליה
ישראל לגמרי. וכן המפרש
לבער וקודם שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו אבל דעתו
בים או היוצא בשיירא
בליביה מאתמול כדאמרינן לקמן [ע"ב]
לפנותו אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער הני שלשים יום מאי
תוך שלשים יום זקוק
רבינו חננאל
הבודק צריך שיבטל בלבו אלא משום
לבער ואחרי כן יפרש.
עבידתייהו כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים
שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי:
ו)
כ
קודם שלשים יום אין
בהמת ארנונא. פירוש
זקוק לבער, בד"א בשאין
בהמה שיש בה שותפות
יום ר' שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות מאי טעמא דתנא קמא
מיבדל בדילי מיניה. אפילו בחול
דעתו לחזור קודם הפסח.
לגוי פטורה מן הבכורה,
למוד הוא לפרוש ממנו: חמצו של
שהרי
אבל כשדעתו לחזור אפילו
דבהדיא קימא לן כל
נכרי. המופקד אצלו ולא קיבל עליו
אחריות דמותר לשהותו: עושה לו מחיצה. בארבעה עשר משום היכר שלא ישכח ויאכלנו ולא
מתחלת השנה חייב לבער.
יד גוי באמצע פטורה
וכן דין העושה את ביתו
מן הבכורה, ואע"ג דמצי
סגי ליה בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך ומיהו ההוא דלעיל לא אפשר ליה במחיצה ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי
אוצר תוך שלשים יום
מסלק ליה לגוי בדמי.
ובלילה יבערנו: המפרש. מן היבשה לים: בשיירא. למקום רחוק: קודם שלשים יום. לפסח ולקמן מפרש כנגד ששואלין בהלכות
זקוק לבער, קודם שלשים
מאי טעמא בהמה אית לה
הפסח קודם הפסח שלשים יום ומאז חל עליו להיזהר בצרכי הפסח: דעתו לחזור. בימי הפסח: אפילו מראש השנה נמי. דכי
יום אין זקוק לבער. במה
קלא, כלומר דהאי בהמה
דברים אמורים בשאין
דגוי היא ולא אתו למימר
הדר ביה בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה הוא דליבטליה שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשראהו עובר
דעתו לפנותו קודם הפסח,
דישראל היא וקא אכיל
עליה: אוצר. שהכניס שם
תבואה ותחתיה חמץ ואמרינן לקמן י) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער: תוך שלשים זקוק לבער.
אבל אם דעתו לפנותו
בוכרי, אבל עיסת ארנונא
קודם שלשים. לא חלה חובת ביעור עליו
דלכתחלה לא זהו
ביעורו:
וכי
מטי
ההיא שעתא לא מחוייב כדאמרן דהא
נפלה
עליו מפולת:
חייב לבער. והני שלשים
אע"ג דלא מצי מסלק ליה
יום מאי עבידתייהו דתניא
שהרי
שואלין בהלכות הפסח
קודם לפסח שלשים יום,