מד:
אלו עוברין פרק
שלישי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והוא
הדין לערלה בשתים. וכן אמרינן בפ"ק דקדושין (דף לח.)
ליתן טעם כעיקר. לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו: ויש
יג א ב מיי' פ"ה מהל'
א) נזיר [לד:] לז. שבועות
❖
כא:, ב) חולין קח., ג) ע"ז
נזיר הל' ה:
בהן. במים טעם יין: חייב. בכזית מהן והא לאו משום היתר מצטרף
גבי חדש ופ"ה דערלה אין איסורו איסור עולם דאחר שלש
א
סז: ע"ש איפכא רב הונא
מותר וקשה מה שמותר אחר שלש היינו האילן והאילן לא נאסר מעולם
לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור אבל היתר מצטרף
ברי' דרב חייא, ד) [ע"ז
לאיסור לא ילפינן מינה: לכל
התורה כולה. שיהא טעמו של איסורין
רק הפרי והפרי אין לו היתר ור"ת פי' הוא הדין לערלה בשתים היינו
עה: נזיר לז: ע"ש], ה) [צ"ל
רבינו חננאל
התרת], ו) [פ"ד ה"א],
כממשו: שאין איסורן איסור עולם.
בשנת ארבע דיש היתר לאיסורו על
ז) בס"א נוסף: טעם,
ליתן טעם כעיקר, שאם
ידי פדייה או להביא לירושלים ור"י
אלא כמה שפירש ואם סתם שלשים
ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים
א
ח) [ע"ז סז:], ט) [מנחות
שרה ענבים במים ויש
מפרש דנזיר וחדש אין איסורן איסור
יום וענבים ויין מותרין לו בהנאה:
סח.], י) [ועי' תוס' חולין
ויש בהן טעם יין חייב מכאן אתה דן לכל
בהן טעם יין אסור, ומכאן
קח. ד"ה מבשר וכו' כתבו
אתה דן לכל התורה כולה,
ויש לו היתר לאיסורו. אף תוך זמן
עולם שהגדל מן הגפן אחר השלמת
התורה כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור
❖
דאביי חזר בו],
ומה נזיר שאין איסורו
על ידי הפרת ה) חכם: כלאים. כלאי
נזרו לא חל עליו איסור וכן חדש
איסור לעולם אלא עד
עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר
הכרם: איסור עולם. זרע חטה
היוצא מקנה השיבולת אחר הבאת
מלאת ימי נזרו בלבד, ואין
לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאיסורו
הנאת היין עליו אסורה
וחרצן הכל אסור לעולם: והוא הדין
העומר לא חל עליו איסור כיון
הגהות הב"ח
אלא שתייתו בלבד, ויש
איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר
לערלה בשתים. ק"ו זה אתה דן
שהשריש קודם העומר וכן ערלה
(א) רש"י ד"ה חידוש הוא
היתר לאיסורו שאפילו זה
לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר והוא
אחר ג' שנים היוצא ממנו אין איסור
לערלה בשתי דרכים דאיסורו איסור
וכו' שאינו מצוי כה"ג
היין בעצמו שנאסר עליו
❖
בשאר:
עכשיו בשתיה אחר מלאת
חל עליו ויש היתר לאיסורו יש לפרש
הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש
הדין לערלה בשתים הא מני רבנן היא ורבי
ימי נזרו מותר הוא בו
כפ"ה שנזיר תוך זמנו יש לו היתר על
מה שאין כן בנזיר ואיסור עולם ליכא
יוחנן דאמר כרבי עקיבא הי ר"ע אילימא ר"ע
היין עצמו. שנאמר ואחר
למימר בה דלאחר שלש מותרות: הא
ידי שאלה וחדש נמי לר' יהודה דאמר
ישתה הנזיר יין, עשה בו
דמתני' דתנן רבי עקיבא אומר נזיר ששרה
מוסף רש"י
א)
ב
משרת ענבים שאין בו אלא
מני. דאפיקתיה להאי קרא לטעם
ט)יום הנף כולו אסור יש לו היתר תוך
פתו ביין ויש בו לצרף כדי כזית חייב וממאי
ויש בו לצרף כדי
טעם יין כענבים עצמן,
זמנו על ידי עומר וערלה אין לה
כעיקר רבנן דפליגי אדר"ע בהיתר
כזית. בין פת ויין, חייב.
כלאים שאיסורן איסור
דמפת ומיין דילמא מיין לחודיה וכי תימא
דהיתר מצטרף לאיסור
היתר תוך זמנה וילדה בזקינה דבטלה
מצטרף לאיסור ולקמיה מפרש מאי
עולם שנאמר את חקותי
מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ"ל דאע"ג
באיסורי נזיר, דילפינן
תשמרו חקים שחקקתי
היא: הי ר"ע. מהי מילתא דר"ע
אין זה אילן דערלה דפנים חדשות
ליה ממשרת וכל משרת
לך כבר, תשמרם באיסורן
דתערובת אלא ר"ע דברייתא דתניא ר"ע
באו לכאן ועוד מפר"י שהפרי של
שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור:
(שבועות כא:). לא אסרה
לעולם. ואיסורן איסור
תורה אלא בקדירה בת
אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת
הנאה, דכתיב פן תקדש
דילמא מיין לחודיה. וצירוף שייך
חדש שנאסר כבר וכן היוצא מן הגפן
יומא. שבישל בה עובד
המלאה הזרע, ודרשינן
קודם השלמת נזירות יש להן היתר
למיתני בה משום דנבלע בתוך הפת.
ומיין חייב ור"ע טעם כעיקר מנא ליה יליף
כוכבים היום, אבל בישל
לה תוקדש תוקד אש,
בהשלמת זמן האיסור אבל ערלה
והיאך משערין כזית יין ממלא כלי
בה אתמול כבר הפיג בה
ואין היתר לאיסורו לעולם
מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור
טעמו בלינת לילה ושוב
דלשריפה הוא הולך. אינו
וכלאים הפרי שנאסר אין לו היתר
מפה לפה ומביא זית ונותן לתוכו והיין
הכא נמי לא שנא ורבנן מבשר בחלב לא
ב)
כשפולטו בתבשיל אחר אינו
דין שיהיה בו טעם כעיקר.
ופירוש זה נראה עיקר דאין צריך
היוצא הוא כזית יין וכן הוא בתוספתא
אלא לפגם (ע"ז עו.) ולאו
והוא הדין לערלה בשתים,
גמרינן דחידוש הוא ומאי חידוש אילימא
דנזיר ו): תערובת. שאינו בעין שנבלע
להעמיד כר' יהודה ואין להקשות לפי'
חידוש הוא, והואיל ולאו
שאיסורן איסור הנאה,
דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי
חידוש הוא ומיתסר ביה
שנאמר ערלים לא יאכל,
בפת: מפת ומיין חייב. ופליגי רבנן
זה אמאי לא חשיב יש היתר לאיסור
טעם כעיקר גמרינן לשאר
ודרשינן ביה אחד איסור
אסור כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה
בשאלה ובעומר ויהא ג' בערלה דיש
עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור
איסורין שבתורה (נזיר לז:).
הנאה ואחד איסור אכילה,
שרי ובהדדי אסור אלא דאי תרו ליה כולי
ואילו פשט היין בכל הפת לא הוו
לומר דלא סבר כר' יהודה אלא האיר
ורבנן. דלא ילפי מיניה
ואין היתר לזה האילן
ז)
סברי (שם) לא אפשר
באלו שני ערלה כלל, לא
פליגי רבנן עליה דהא אית להו טעם
המזרח מתיר ונזיר נמי אי מתשיל
יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור ור"ע
דלא פגמה פורתא.
בו ולא בפירותיו, אבל
אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם
כעיקר ואיתעביד ליה פת גופיה איסור
נמי בשר בחלב ודאי חידוש הוא אלא יליף
בתבשיל הבא אחריו ואפ"ה
אחר כן מותר הפירות
אסר רחמנא (ע"ז סז:)
ובהא מיהא פליגי עליה דטעמא דר"ע
עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר
והאילן, והרי משרת להכי
מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא
❖
וחידוש הוא (נזיר שם).
הוא דאתא. ומשני רבי
משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל
מעולם אבל לפי' קמא ה"מ לאחשובי
בעלמא הוא ואסור הכא נמי ל"ש ורבנן
יוחנן זו הברייתא לרבנן
הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור
מה שהפרי עצמו נאסר לעולם והיה
היא, ואני לא אמרתי
גיעולי נכרים נמי חידוש הוא דהא כל נותן
לחיובא: ור"ע. כיון דמפיק ליה להאי
אלא אליבא דרבי עקיבא,
מוצא בערלה שלש:
מוסף תוספות
טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא
ודילמא
דתניא רבי עקיבא אומר
מיין לחודיה. ולשון
משרת להיתר מצטרף לאיסור: טעם
אפילו שרה פתו ביין ואכל
א. [ד]עביד נמי ק"ו כי
אסור ורבי עקיבא כדרב חייא בריה דרב
כעיקר. היכא דליכא מידי עיקר אלא
לצרף אתי שפיר כלומר
ג)
כזית מפת ומיין חייב.
האי גוונא מחדש לכלאים
הונא דאמר לא אסרה תורה אלא בקדירה
אבל הא דתנן ר' עקיבא
שנוהגין בחו"ל ומסיק נמי
טעם כגון שרה ענבים במים מנא
לצרף היין הבלוע בתוכו:
ד)
ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן
וה"ה לערלה בשתים. תוס'
אומר אפילו שרה פתו ביין
ליה: בשר בחלב. בשר שנתבשל
בת יומא הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא
שאנץ. ב. נ"א. דבכולהו
ויש בו כדי לצרף כזית
דחידוש הוא. תימה לרשב"א
בחלב והבשר בעיניה אלא שטעם
אסור דחויה היא. ודחינן
כלי מדין הצריך הכתוב
ורבנן קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא
ממאי דחצי זית פת וחצי
הגעלה, אף לאותן
החלב נבלע בו: חידוש הוא. כל איסורו
התינח לרבא אלא לאביי דאית ליה
פגמה פורתא א"ל רב אחא בריה דרב אויא
זית יין עלייהו דמצטרפי
שנבלעין מיין, דנאסרו
בפרק כל הבשר (חולין דף קח.) דבשר
תימה הוא ודבר חידוש שאינו מצוי
ואסור, דלמא כזית מיין
נזירי ישראל להשתמש
לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא מי
בחלב לאו חידוש הוא אמאי איצטריך
בינינו (א) בשאר איסורין לא גמרינן
לחודיה קאמר, וקמ"ל
בהן, דקרא בכולהו כלים
לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר
אע"ג דליתיה היין לחודיה
כתיב ואותן כלים
למילף מנזיר לטעם כעיקר י):
חומרא דידיה אשאר איסורין דכי היכי
אלא יליף מגיעולי נכרים. הקשה
במקום אחד, כיון דאית
שהמדינים בשלו בהן יין
מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לרבי
דשאר חידושין דידיה לא הוו בשאר
ביה שיעור לאיצטרופי
הוי אסירי לנזירי ישראל
עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור
ה"ר יוסף היכי יליף רבי
איסורין האי דטעם כעיקר נמי לא
כזית אסור. ואמרינן ורבי
דאכולם אמר רחמנא
תעבירו באש. תוס' נזיר לז:
עקיבא דמפיק כל משרת
תיגמר מיניה: ומאי חידושיה. משאר
עקיבא טעם כעיקר בנזיר מגיעולי
מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה א"ל
להיתר מצטרף לאיסור,
[ו]מצינן למימר דרבנן
ג.
מילי: אילימא. היינו חידושיה דשני
נכרים הא נזיר קל מכל איסור
משום
ליתן טעם כעיקר שאסור
נמי סברי דלא אסרה תורה
שבתורה שאין איסורו איסור עולם
דברים המותרים הם וכשנתערבו
מנא ליה. ואמר מבשר
אלא קדרה בת יומא ומ"מ
וחלב, שאין בחלב אלא
חידוש הוא דבעלמא
נאסרין מה שאין כן בשאר דברים: הא כלאים נמי. דוגמתן: תרי
ויש היתר לאיסורו ותי' דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים
טעם בשר, וכן בבשר
אפילו פגם מועט שרי
לנזיר : ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא.
ליה. שורהו בחלב כל היום שרי כלומר מותר לשרותו בתוכו ואינו
ב
והכא אסור וכו'. תוס'
טעם חלב ואסירי, כך כל
שאנץ. ד. ור"ש סרוח
התורה טעם כעיקר אסור.
ואפ"ה אסר הכתוב אם כן ליכא לאיפלוגי בין בת יומא לשאין בת יומא
עובר עליו אפילו על אכילתו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפילו
ורבנן האי בשר בחלב
מעיקרא לא בעי קרא
יהיב ביה טעמא ומיהו מדרבנן אסור: בשיל ליה בשולי אסור.
וכולהו אסורים ג ור"ע סבר קדירה בת יומא לא פגמה כלל אבל שאין
❖
דעפרא בעלמא הוא. שם.
חדוש הוא, דאי תרו לבשר
עובר על בישולו ועובר על אכילתו: גיעולי נכרים. קדירה שבישל
בת יומא דפגמא שרי דנ"ט לפגם מותר דגמר מנבילה וה"נ סבר ר"ש
כולי יומא בחלב שרי, ואי
מבשל להו בהדי הדדי
בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז:) ור"מ פליג עליה התם וסבר
בה הנכרי וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעתה לתוך
אסירי, ומאי שנא בישול
רבינו חננאל (המשך)
נ"ט לפגם אסור דגמר מגיעולי נכרים דאסר הכתוב אע"ג דנ"ט
של ישראל. גיעול לשון מקיא ופולט. והתורה אסרתו במעשה מדין
משריה, אלא חידוש הוא.
כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא) דהיינו יורות וקומקמוסין וכיוצא
לפגם הוא דאפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא
ור' עקיבא מחידוש היכי
תשליכון אותו. ודייקינן
מינה אם נפגמה ונפסלה
גמר, ואמרינן אלא רבי
בהן שמרתיחין אותן על האור: דגמרינן מנבילה. דכתיב לא תאכלו
וגיעולי נכרים לאו חידוש הוא ומה שהתיר הכתוב נבילה מוקי לה
מלאכל הכלב פרחה ממנה
עקיבא מגיעולי גוים גמר
בסרוח מעיקרא ד ולרבי מאיר מצי למילף נמי מגיעולי נכרים לטעם
כל נבילה לגר וגו' (דברים יד) הראויה לגר קרויה נבילה שאינה
לכל התורה כולה, דהא
תורת טומאת נבלה וגיעולי
ראויה לגר אינה קרויה נבילה : והכא אסור. דהאי נמי לפגם הוא
כעיקר כיון דלאו חידוש הוא ואיכא השתא שלש מחלוקות בדבר:
ח)
גוים, כיון דנותן טעם לפגם
גיעולי גוים טעמא בעלמא
מותר, והכא כתיב אסור,
הוא, וכתיב כל דבר אשר
דאותה בליעה מששהתה בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו
משום
יבא באש תעבירו באש,
חידוש הוא, ומחידוש לא
ונתקלקל ותו לא משבחת לאוכל שהיא נפלטת לתוכו: בת יומא. שבישל בה הנכרי בו ביום: דלא פגמה פורתא. מטעם הכלי
גמרינן. ורבי עקיבא אומר
ותניא דברים שנשתמש
נפגמה הבליעה: מדרבנן נשמע לר"ע. לרבי יוחנן פריך דאמר לעיל כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר
אינו חידוש, כדרב חייא
בהן על ידי חמין כגון
יורות וקומקמוסין ומחמי
בריה דרב הונא דאמר
ואוקימנא כר"ע מכדי לר"ע שמעינן ליה דאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור ובשאר איסורי לא איירי מידי ור' יוחנן אמאי לא אמר
לא אסרה תורה אלא
חמין מגעילן ומטבילן
דכי היכי דאית ליה באיסורי נזיר אית ליה נמי בשאר איסורי הא ממאי דשמעינן להו לרבנן בטעם כעיקר מצינן למשמע מינה נמי דעתיה
קדרה בת יומה דנותן טעם
כו', וקתני בסיפא וכלן
דר"ע בהיתר מצטרף לאיסור: לאו אמרי רבנן כו'. וקא אמרי נמי הכי בשאר איסורי לר"ע נמי דמפיק לה להיתר מצטרף לאיסור איכא
לשבח הוא. ורבנן אפילו
שנשתמש בהן עד שלא
קדרה בת יומה אי אפשר
הטביל ולא הגעיל ולא
למימר נמי דאית ליה מכאן אתה דן לכל התורה כולה: אמר ליה. כיון דמוקי ליה ר"ע להיתר מצטרף לאיסור לא מצינן למימר מכאן אתה דן:
דלא פגמה פורתא ומפורש
ליבן אסור, ואוקימנא
משום בע"ז. ותוב אקשינן, ורבי
למאן דתאני נותן טעם
עקיבא למה לא למד לתורה כולה מיהא נמי הכי משרת להיתר מצטרף לאיסור, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה.
לפגם אסור. ורבנן בכל התורה כולה נותן טעם לפגם שרי, דילפינן מנבלה דכתיב בה תתננה ואכלה, וכתיב בטריפה לכלב