מו:
אלו עוברין פרק
שלישי
פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הואיל
ואי בעי מיתשיל עליה. הקשה בקונטרס א"כ יקרא לה
לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. כדמפרש בגמ' [מח.] דלאו דידיה הוא
ל א מיי' פ"א מהלכות
א) קדושין נח. נדרים
י"ט הלכה טו סמג
פד: ב"מ יא: חולין קלא.,
שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה
לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה [ה:] וזה אינו
ב) ביצה כא. לקמן סב.,
לאוין עה טוש"ע או"ח סי'
שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן: גמ' טובת הנאה.
(ג) ואור"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל
ג) ביצה כה. [ע"ש אבל
תקג סעיף א:
דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך
וא"ת א"כ אמאי שרי ר' אליעזר לאפות משום הואיל דכל חדא וחדא
לא ב מיי' פ"ו מהלכות
נראה דהכא ברייתא היא
דמייתי], ד) [צ"ל אחר
י"ט הלכה א:
סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי כהן
חזיא ליה כדלקמן בלא הואיל יכול
לב ג מיי' פ"א שם הלכה
ד"ה כדי], ה) [דף מח:],
והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל
לעשות ע"י הטלה לצונן ואור"י דהכי
לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה
❖
ו) [קדש עיין קדושין נג.],
יב סמג שם טוש"ע
❖
בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן
עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא
או"ח סי' תצח סעיף ו:
ובבל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד
הערב ואם החמיצה החמיצה: גמ' א)לימא
שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו
למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי
הגהות הב"ח
של כהן בשביל שיתנה לו. ר' אליעזר
חימוץ ועוד י"ל הואיל ואי בעי מיתשיל
א
בטובת הנאה קמיפלגי דר' אליעזר סבר
רבינו חננאל
סבר טובת הנאה ממון והויא הך
עלה לא שכיח לא אמר להתיר
(א) רש"י ד"ה לא דכ"ע
ב
טובת הנאה ממון ור' יהושע סבר טובת
וכו' דאכל חדא וחדא כו'
נימא בטובת הנאה קא
חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה
כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי
דאית ליה לר' אליעזר:
מפלגי. פירוש אותה הנאה
הנאה אינה ממון לא דכולי עלמא סברי טובת
גביה הלכך אפי לה ברישא ור'
הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג
(ב) ד"ה משום הפסד
שיש לו לישראל לתת
הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי
ממונו דיודע: (ג) תוס'
יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון
דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק
חלתו לאיזה כהן שירצה,
ד"ה הואיל וכו' ואי בעי
אע"פ שעיקר חלה חייב
ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה
ליה שאין התנור מקדשם שאם היה
א] דר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ואי
מיתשיל עלה ותירץ כיון
ליתנה לכהן, אבל יש
ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא
מקדשם א"כ יפסלו בלינה כיון
בעי איתשיל עלה ממוניה הוא ור' יהושע
שיכול כצ"ל ותיבת ואור"י
לו לבחור כהן לתתה לו
נמחק: (ד) בא"ד במס'
מטא לידא דכהן: לא דכולי עלמא
דאופין אותן קודם יו"ט וכן מוכח
שיחזיק לו טובה, אותה
סבר לא אמרינן הואיל איתמר האופה מיום
ב)
חלה כו' עיסתו קבין קבין
הנאה ממון היא. ור'
טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא
במנחות (דף עב:) דמ"ד אין אפייתן
טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר
נגעו זה בזה פטורין מן
אליעזר אומר דממונו הוא
מיפלגי ר' אליעזר סבר. עבר עליה
דוחה י"ט קסבר דאין התנור מקדשן
החלה: (ה) ד"ה רבה וכו'
וחייב עליה בבל יראה ובל
❖
אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן
א
המכבד והמרבץ והרודה:
ג ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י
משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה
ימצא, ור' יהושע אומר
הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה רבה
אינו ממונו, דאי מקדש
כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת
והדרה לטיבלא ודידיה היא דעל כל
בה אשה אינה מקודשת,
אמר אינו לוקה אמרינן הואיל אמר ליה
על כולן נמצא שטרח בדבר שאין
נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת
הגהות מהר"ב
לפיכך אינו חייב עליה
רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן
כלל. ודחינן לא כולי
פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו רנשבורג
ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי
עלמא טובת הנאה אינה
דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא
הלכך ממוניה הוא ועבר עליה.
הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת א"ל
א] בגמ' דר"א סבר
ממון, ובהואיל פליגי, ר'
בצע פורתא מכל חדא וחדא וכל חדא
ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא
אמרינן הואיל ואי בעי
אליעזר סבר הואיל אי
משום עירובי תבשילין ומשום עירובי
מיתשל עלה ממוניה הוא.
בעי מתשיל עליה ומפריש
וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא
קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא
תבשילין שרינן איסורא דאורייתא אמר ליה
נ"ב ואע"ג דר"א כב"ש
אחריתי. כלומר הולך אצל
תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי
דלא חזיא משתריא דכל (א) חדא וחדא
ס"ל דטעות הקדש הקדש
חכם ואומר טעיתי וקריתי
ב מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט ורבנן
אלא על ידי הואיל ואם יקרא לה שם
איכא למימר הא לאו חלה היא ואי
ואין נשאלין עליו עיין
עליה שם חלה, ומתירה
הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין
מ"ש בזה הרמ"ע מפאנו
לו החכם ויוצאת לחולין,
קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי
נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה
סי' ס"ב וצ"ע בלשון
ונמצאת ממונו, לפיכך
מי"ט אף לחול וכיון דאצרכוה רבנן עירובי
הואיל לא אמרינן ד וקשה לרשב"א
הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו
רש"י כאן בד"ה לא
עכשיו חייב עליה. ור'
תבשילין אית ליה היכירא איתיביה בהמה
לפירושו כיון דאם יבצע מכל חדא
כיון דאית לר"א הסל מצרפן לחלה
דכ"ע וכו' שאין תירוצו
יהושע סבר לא אמרינן
ג) ג
דהרמ"ע מספיק לדבריו
הואיל השתא מיהא לא
[מח:] הכי שפיר טפי שתאפה תחלה
וחדא יהא מותר בלא הואיל היאך שרו
המסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול
ועיין בתי"ט במשנתנו
איתשל עלה ומי יימר
משום רווחא דמילתא וכל כמה
רבנן למיעבד ע"י הואיל כיון דאפשר
הימנה כזית צלי מבעוד יום יכול לאכול
בד"ה ר"א וכו' עי' תוס'
דמיתשיל עלה. והילכתא
חדשים סוף הסדר מועד:
דאפשר למיעבד שפיר בלא שום
בלא הואיל ותירץ שלא הטריחו
כר' אליעזר. והמנהג בבני
אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי
ב] בתוס' ד"ה הואיל
ישראל להפריש בצק
הואיל ניחא למיעבד: לא אמרינן
חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ור"י
הואיל הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל
תימה לרשב"א וכו' ותירץ
מראשית העיסה לשום
הואיל. הלכך על חימוצה אינו עובר
מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא
ר"י דשאני הנהו דכתיב
חלה ומברך עליו ושורפו.
משום הכי ישחוט אלא לדידך דאמרת לא
בהו לה'. נ"ב ר"ל דכתיב
ומפריש חלה אחרת ונותנה
אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא
וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב
בהו קודש לה' בסוף פ'
אמרינן הואיל אמאי ישחוט אמר ליה משום
לכהן. וכיון שאסור לשרוף
דלא חזיא ליה: האופה מי"ט לחול.
דביצה (דף כא.) דאמר עיסה של
בחקתי אבל חלה דאמר
קדשים [ביו"ט] אופין בצק
הפסד ממונו ומשום הפסד ממונו שרינן
נכרי ושל ישראל אסור לאפות בי"ט
לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא
הש"ס הכא הואיל ואי
ההוא ונותנו לכהן קטן
בעי מיתשל עלה שאני
איסורא דאורייתא אמר ליה אין משום הפסד
ואוכלו. ואם אין כהן
כיון דאפשר למיפלגה בלישה ונראה
לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד
ה
דל"כ בה קודש כדמשני
קטן מניחו אפוי לשורפו
אורתא שהוא חול: לוקה. משום לא
לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי
ממונו גמר בלבו לאכול כזית ואי אפשר
הש"ס בקדושין דף נ"ג
במוצאי יום טוב. ומסקנא
תעשה כל מלאכה: הואיל ואי מיקלעי
אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו
ע"א יעוש"ה ודוק. אחרי
כר' אליעזר. וכולהו הני
לכזית בשר בלא שחיטה איתיביה לחם הפנים
שנים רבות שכתבתי זה יצא
בחלת ארץ ישראל. אבל
ליה אורחין. שיהו צריכין לפת זה
משום תיקון חלה ואין נראה לריב"א
נאכל
לאורה ס' מעין החכמה
בחלת חוצה לארץ שאין
היום: היאך אופין מי"ט לשבת.
מה שמשמע מתוך פ"ה דאע"פ שהיה
להגאון מוהרח"ה וראיתי
אוכלין חוליהן בטהרה,
בהן כדי חיוב חלה מתחלה בעינן צירוף סל להפריש אחת על
אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום
לו שם דף פ"ז ע"א
כהן קטן שלא ראה קרי,
בד"ה ומתורתו של הרמב"ן
ובת כהן קטנה שלא פירסה
טוב: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט. דכתיב (שמות יב) אך
כולן וכן משמע בפסק שלו לקמן דלא בעינן צירוף סל לר' אליעזר
וכו' ישוב אחר בזה על
נידה מותרין לאכול חלה
אלא כשלא היה בתחלה שיעור חלה דאהכי מייתי לה לקמן ה)בשמעתין
אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת
התוס' והנלענ"ד כתבתי
טמאה כשמואל, דאמר אין
❖
איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר: ורבנן
והוא אמת נכון יותר:
גבי הני נשי דאפיין קפיזי לפסחא והכי תניא בהדיא במס' חלה (פ"ב
תרומת חוצה לארץ אסורה
אלא במי שטומאה יוצאה
הוא דגזור. כי לא אותיב עירוב תבשילין כדי שלא יאמרו אופין אף
משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין קבין (ד) פטור מן החלה עד
מגופו. ואמרינן אמר רבינא
לחול: בהמה מסוכנת. ורוצה לשוחטה ביום טוב שלא תמות
שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' משמע בהדיא
הילכך נידה קוצה חלה
מוסף רש"י
ויפסידנה: ד) כזית צלי. זהו קל בבישולים: כדי שיכול לאכול. שיהא
דמיירי היכא דלא היה שיעור חלה אבל היכא דיש שיעור חלה לא
ואכיל לה כהן קטן, ואי
האופה מיום טוב
ליכא כהן קטן, שקלא
בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום
שהות ביום כדי להפשיט ולחתוך כזית ולצלות ולאכול ואי איכא שהות
לחול. לאחר שסעד אפה,
בריש מסא ושדיא לתנורא.
כי האי שרי ואע"ג דלא אכיל מינה: אמאי שחיט. הא לא צריך
מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה
דהא ודאי לחול הוא (ביצה
והדר מפריש חלה אחרת
כא.). הואיל ומיקלעי
כדי שלא תשתכח תורת
למיכל שכבר אכל: משום הפסד ממונו. (ב) ויודע הוא שאינו מותר
על זה אלא הקפה מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי
ליה אורחים. ואע"ג
חלה ואכיל לה אפילו גדול
נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר
בלא אכילה גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול
דאיהו השתא לא סעד ליה
טמא, וקיימא לן כרבינא.
גופיה בפ' כשם (סוטה ל.) שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה
כזית והוה ליה כצריך לזית בי"ט ומשום ההוא זית בעיא למישחטיה
ולא צריך למידי (לקמן סא:).
איתמר האופה מיום טוב
בהמה המסוכנת. שהוא
לחול, רב חסדא אמר לוקה
נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי על
לכולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל הכא דליכא למימר
ירא שתמות ואינו צריך לה
דהא לא חזי ליה האידנא,
ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה:
גמר בלבו לאנס עצמו משום הואיל לא שרינן איסורא
שכבר סעד סעודתו אלא
רבה אומר אינו לוקה
הואיל אי בעי מיתשיל עלה.
לחם הפנים. כל שבת ושבת:
תימה לרשב"א אמאי אמר בפרק
דאורייתא כיון דלא צריך למידי:
מחמת הפסדו הוא שוחט
הואיל ואי מקלעי ליה
❖
(ביצה כה.).
אורחים חזי ליה השתא
כל שעה (לעיל דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה
נאכל
נמי לא לקי. אמר ליה
בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו ועוד
רבה לרב חסדא בשלמא
דאמר לעיל (דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר"י דשאני
לדידי דאית לי הואיל
מוסף תוספות
לפיכך אופין מיום טוב
הנהו דכתיב בהו ו)לה' ב] אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל
לשבת, כיון דלא אפשר
א. דמהאי טעמא דהואיל
אי בעי מיתשיל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי
שרינן ליה. אלא לדידך
ואי בעי מתשיל עלה, לא
בעי קני ליה ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה (ג"ז שם) הואיל ולא קרא לה שם:
דלית לך הואיל איך אופין
היה שרי לאפות אחר
רבה
קריאת שם [משום ד]. תוס'
מיום טוב לשבת, אמר ליה
אמר אינו לוקה. וא"ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד (ה) והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את
שאנץ. ב. וכיון דלא שכיח
משום עירובי תבשילין,
הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים
למיעבד. שם. ג. ורש"י פי'
אמר ליה משום עירובי
תבשילין שרינן איסורא
אע"ג דאי נמי קרא עליה
ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי
דאורייתא שלוקין עליה,
שם מצי למיפא וכו' מיהו
ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו ובהאי שינויא א"ש מה
אמר ליה מדאורייתא יום
כיון דאית ליה לר"א הסל
שהקשה ריב"א דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה בריש מסכת
ביצה (דף ב:) ובריש בכל מערבין (עירובין לח:) דאמר אין יום טוב
טוב מכין לשבת. ורבנן
מצרפן לחלה וכו', ולא
הוא דגזרו כדי שיאמרו
יכולתי להבין מה שתולה
מכין לשבת אי אמרת הואיל היכא משכחת לה דאין יום טוב מכין
לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ואם
ו
ז
מיום טוב לשבת אסור
הטעם בסל מצרף לחלה.
תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי
לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל:
שם. ד. אבל אם היה סובר
וקל וחומר מיום טוב
נאכל ר"א אין הסל מצפרן אז
לחול, וכיון דמנח עירובי
היה מותר לקרות שם תחילה דליכא אלא חד הואיל ההוא דאי בעי מתשיל עלה ותו לא. שם. ה. וא"כ הכא נמי אפשר למיפלגה
תבשילין אית ליה הכירא. ומותבינן עליה (דרבה) [דרב חסדא]. הא דתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט שתמות נבלה, ואי אפשר
בלישה. שם. ו. הא
שרי לה מדאורייתא ע"י הואיל. תוס'
הרא"ש. ז. דבכה"ג אין
יו"ט מכין לשבת. שם.
לכזית בשר בלא שחיטה, וכי קא שחיט לאכילה קא שחיט.