ו:
אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
שנאמר
ויהי אנשים. והא דאמר בהניזקין (גיטין ד' ס. ושם) שמונה
שהרי משה רבינו עומד בפסח ראשון. ודורש להן בהלכות פסח
לו א מיי' פ"ג מהלכות
א) צ"ל ויעשו את הפסח
בראשון, ב) [ב"ק פה.
חמץ ומצה הלכה ז
השני דהיינו שלשים יום שהוא בארבעה עשר באייר: מה להלן
פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן והיינו בראש
מנחות נה: נדה לג.],
סמג עשין לט טוש"ע או"ח
ראש חדש. דכתיב ביה באחד לחדש השני: וניכתוב ברישא כו'.
חדש ניסן פרשת טמאים לא כפ"ה דפי' פרשת טמאים ויהי אנשים
ג) תוספתא פ"ג דמעשרות
סי' תלד סעיף ב:
דזו הפרשה נאמרה בערב הפסח כדמשמע הכא אלא פרשת טמאים
לא אשמעתין פריך אלא אסדר פרשיות קפריך מכדי פרשת פסח
לז ב מיי' פ"א מהלכות
א
הי"ג, ד) ב"ק כט: [ע"ש],
ה) [הן כן נכון להיות וכ"א
מעשר הלכה יב:
טומאת תרומה וקדשים:
נאמרה תחלה שהרי בחדש הראשון
לח ג מיי' פ"ג מהלכות
ומזהיר על פסח שני. אע"ג
בב"ק וכ"א בשאילתות],
נאמרה כדכתיב בחדש הראשון לאמר
שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על
ו) [שמות יב], ז) [רבא],
חמץ ומצה הלכה ז ח
ופרשת פקודים נאמרה באייר ומאי
שעל ידי שאילתו הוזקק
ח) במדבר א, ט) שור
סמג עשין לט טוש"ע או"ח
הפסח שני שנאמר א) 1 ויעשו בני ישראל את
❖
וחמור דדברות אחרונות
סימן תלד סעיף ב:
טעמא אקדמה להאי בראש הספר
לומר להן מ"מ לא היה צריך להאריך
ב
הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים אשר
2
פרט ומשני בהמתך כצ"ל
ופרשה זו בפרשת בהעלותך: אין
ג אלא אל תעשו פסח ותו לא:
עי' רש"א, י) [שייך לדף
היו טמאים לנפש אדם ור' שמעון בן גמליאל
ממאי
דבריש ירחא קאי. תימה
מוקדם ומאוחר בתורה. לא הקפידה
ז.], כ) [ועי' תוס' חולין
תורה אור השלם
אמר לך איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק
ד': ד"ה מותר מיד וכו'
דבשבת בפ"ר עקיבא
תורה על סדר מוקדם ומאוחר
1. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת
דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן
להו לכל מילי דפסחא מאי טעמא דרשב"ג
ופרשיות דנאמרו תחלה הקדימו
(דף פו: ושם) קאמר ז) (רבה) דכ"ע
דחוששין לקדושין מ"מ
הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על
המאוחרות לה: בתרי ענייני. בשתי
בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא
מקודשת גמורה לא הויא
במדבר ט ב
2. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ
דאם בא אחר וקדשה
פרשיות: בחד עניינא. במקראות
ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב
הפסח שנאמר החדש הזה לכם ראש
3
חוששין לקידושי שניהן
טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא
הסדורות בפרשה אחת: דאי לא
התם החדש הזה וגו' מה להלן ר"ח
חדשים וכתיב דברו אל כל עדת ישראל
וע"ע תוספות קדושין נח.
4
יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם
❖
תימא הכי. דבסדר כתיבתן נאמרו
ד"ה אלמא],
אף כאן ראש חדש אלמא פשיטא
הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה
לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש
וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:
דהחדש הזה נאמר לו בר"ח והיינו
הא דקיימא לן כל כלל ופרט אין
שה לבית אבות וגו' ממאי דבריש ירחא
במדבר ט ו
משום דאמר בהקומץ רבה (מנחות כט.)
בכלל אלא מה שהוא בפרט לפי שבא
3. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם
גליון הש"ס
קאי דילמא בארבעה בירחא או בחמשה
שנתקשה משה רבינו בראיית הלבנה
הפרט ופרט שזהו הכלל היכי סמכינן
רֹאשׁ ח¢ דָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא
גמ' זאת אומרת אין
בירחא קאי אלא אמר רבה בר שימי משמיה
לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
עלה דילמא פרט וכלל הוא: נעשה
עד שאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש
מוקדם. עיין ברש"י בחומש
שמות יב ב
דרבינא מהכא וידבר י"י אל משה במדבר
כלל מוסף על הפרט. שלא תאמר
ותי' ר"ת אע"ג שאמר הקב"ה למשה
5
4. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת
בראשית ו' ג' י"ח ג'.
שמות ד' כ': שם וכי
סיני בשנה השנית בחדש הראשון וכתיב
בריש ירחא דילמא משה לא אמר
אין כאן אלא פרט או כיוצא בו נביא
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר
משכחת ליה לבטליה. עי'
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם
להם לישראל אלא בג' או בד' בירחא ד
בדינו בבנין אב לכן הוסיף הכתוב
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו הכא
1
לקמן כא ע"א תד"ה ואי
אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה
ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההיא
כלל אחריו להביא כל דבר ואפילו
אשמעי': שם וניבטליה
שמות יב ג
נמי ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה
לַבָּיִת:
5. וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
בד'. ברי"ף הגי' תחלה
אינו דומה לפרט: אי הכי. קשיא
דבאחד לחדש השני אמירת הקב"ה
בירחא או בחמשה בירחא קאי אמר רב
ונבטליה בשית ואח"כ
בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה
ואמירת משה הוי בריש ירחא דכתיב
לך אפילו בתרי ענייני תיקשי לך דהא
❖
וניבטלי' בד' וה':
נחמן בר יצחק אתיא מדבר ממדבר כתיב
הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ
באחד לחדש השני ויתילדו וגו' ה
דיינינן כלל ופרט כשנאמר אחד מהן
ח)
מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
הכא במדבר סיני וכתיב התם וידבר י"י
במדבר ט א
6
לֵאמֹר:
ור"י מפרש אע"ג דהחדש הזה הוה
בפרשה זו ואחד מהן בפרשה אחרת:
6. וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד
מוסף תוספות
הא ניחא. דלא קשיא לך: למאן
בריש ירחא מיהו דילמא הא דקאמר
בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד
לחדש השני מה להלן בראש חדש אף
דאמר כלל ופרט המרוחקין אין דנין
דברו אל כל עדת ישראל לא הוה
א. נ"א. דא"כ היה מזהיר
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי
ששה שבתות קודם פסח
בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם
כו'. ופלוגתא היא במנחות בפרק כל
בריש ירחא ו ואם תאמר אמאי לא
כאן בראש חדש וניכתוב ברישא דחדש
שני שהרי משכן הוקם
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
יליף התם מדבר מבמדבר כי הכא
המנחות באות מצה (דף נה:) ובבבא
❖
ראשון והדר ניכתוב דחדש שני אמר רב
בר"ח ניסן. תוס' שאנץ.
במדבר א א
קמא בהחובל (דף פה.): הבודק צריך
וי"ל דמדבר מבמדבר לא ילפינן :
ב. אי אין דורשין ושואלין
ז
מנשיא בר תחליפא משמיה דרב $ זאת
אבל בחד עניינא מאי דמוקדם
בזמן הזה. חי' הר"ן.
שיבטל. בלבו סמוך לבדיקה מיד
אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה אמר רב
לפרש כל דין פסח.
ג.
רבינו חננאל
מוקדם. היינו דוקא היכא
ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין
תוס' הרא"ש. ד. [ולא מצי]
פפא לא אמרן אלא בתרי ענייני אבל בחד
ליבטיל: מאי טעמא. הרי מבער
למילף מינה הא דאמר
שנאמר ויהי אנשים אשר
דליכא דרשה וטעם דהא תנן בפ' נגמר
עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר
רשב"ג שדורשין וכו' שתי
היו טמאים לנפש אדם ולא
כל הנמצא: וכי תימא כיון דמנטר
הדין (סנהדרין מה. ושם) דדחיית הנסקל
שבתות שהרי נביא עומד
יכלו לעשות הפסח. הנה
מאוחר דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין
להו אגב ביתיה. עם שאר ממונו הוא
קודם לסקילתו אע"ג דסקילה כתיב
בר"ח ומזהיר על פסח,
עומד בפסח ראשון ומזהיר
בכלל אלא מה שבפרט דילמא פרט וכלל
[ד]ממאי דנביא בריש
על פסח שני. רשב"ג אמר
ברישא דכתיב כי סקל יסקל או ירה
משמרן שכשהוא נועל ביתו לשומרו
ירחא קאי. תוס' שבת פו:
שתי שבתות, שנאמר
יירה ח היינו משום דכתיב במקום אחר
נמצא משמר כל מה שבתוכו הלכך
הוא ותו פרט וכלל נעשה כלל מוסף על
ה. דבאותו [יום] עצמו
וידבר ה' אל משה במדבר
סקילה בגמר מיתה דכתיב וסקלתם
חשיבי ושימור דלאו אדעתא דידיה
מנאם. תוס' שנאץ. ו. נ"א.
סיני בשנה השנית בצאתם
הפרט דילמא כלל ופרט הוא אי הכי אפילו
דאכתי הו"א דשתי דברות
מארץ מצרים בחדש
הוא מי מחשיב ליה: והתניא סופי
באבנים ומתו :
ט
בתרי ענייני נמי הניחא למאן דאמר כלל
ב)
אבל בתרי ענייני אין דנין.
היו. מהר"ם חלאוה.
הראשון לאמר ויעשו בני
תאנים. סוף לקיטת תאנים נמצאים
ז. [נ"א. וי"ל דטפי ניחא
ישראל את הפסח במועדו,
ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל
והא דפריך בסוף הפרה
בתאנה תאנים שאינן מתבשלות כל
ליה למילף הזה הזה ולא
וגמר במדבר במדבר גזרה
ופרט
שפיר אלא למאן דאמר דנין מאי
מדבר ממדבר. תוס' שבת
שוה שנאמר וידבר ה' אל
צרכן עולמית: ומשמר שדהו מפני
(ב"ק ד' נד: ושם) ואימא בהמתך דדברות
שם.] ח. משמע דסקילה
משה במדבר סיני באהל
איכא למימר אפילו למ"ד דנין הני מילי
ענבים. ובעל הבית זה משמר שדה
ראשונות כלל שור וחמור פרט
קודם ירייה. תוס' ר"פ.
מועד באחד לחדש השני
בחד
עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין:
בהמתך דדברות האחרונות חזר
זו שלא יכנסו בני אדם לתוכה ואין
ט. סמוך למיתה סקילה.
וגו'. מה במדבר הזה אחד
ט)
תוס' הרא"ש. י. נ"א. כתבו
בחדש הזה אף במדבר
וכלל אע"ג דמרוחקין טובא היינו
דעתו מפני התאנים אלא מפני שיש
אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך
א
דזכור ושמור בדיבור אחד
האמור בענין פסח אחד
משום דעשרת הדברות חשיבי
בה ענבים שעדיין לא הגיע עת
שיבטל מאי טעמא אי נימא משום פירורין
נאמרו. תוס' ב"ק נד:
בחדש הזה. קאי באחד
כחד עניינא דבדיבור אחד נאמרו :
הבציר או סופי ענבים שלא יתבשלו
יא. [ו]ה"פ, דעתיה עליה
לחדש ומזהיר על הפסח,
י
הא לא חשיבי וכי תימא כיון דמינטר להו
ודעתיה עילויה. פירוש יא ולא
בתוך השנה וחשיבא ולא
הנה שתי שבתות. ואקשינן
עולמית ובעל הבית משמר שדהו זו
אגב ביתיה חשיבי ג) והתניא ב סופי תאנים
בטלא. מהר"ם חלאוה.
מעשה דניסן הוה ליה
בטל מאיליו כמו
שהן בתוכה ולא בשבילן אלא מפני
יב. [ו]כי משכחת לה נמי
למכתב ברישא, למה פתח
ומשמר שדהו מפני ענבים סופי ענבים
לא יבטלנו לאלתר. תוס'
תחלת הספר בחדש השני
פירורין ועל פ"ה קשה מאי פריך כי
מדלעות ומקשאות שבה. קשואין
ר"פ. יג. כדיליף לה מקרא
ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות
ולאחר כמה ענינים הזכיר
משכחת ליה ניבטלה הא פי' ודעתיה
ודלועין שם הפרי עצמו. מקשאות
דאך חלק, וכן הלשון בכל
מעשה דניסן. ואמר
בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן אסורין
ומדלעות קרי כל האילנות: וחייבין
עילויה שחס עליה לבטלה :
יב
מקום. חי' רבינו דוד.
משמיה דרב אין מוקדם
משש
יד. והכי מייתי ראיה כי
ומאוחר בתורה, והני מילי
משום גזל וחייבין במעשר בזמן שאין בעל
שעות ולמעלה. פ"ה
במעשר. אם ליקטן בעל הבית או
י)
היכי דחמץ דרבנן בשעות
בתרי עניני, כגון האי
נתנן לאחר: ופטורין מן המעשר.
מתחלת שש ולא נהירא
הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל
דאורייתא לא הוי ברשותיה
במדבר סיני באחד לחדש
דהפקר פטור מן המעשר: ודעתו
לר"ת דע"כ הא דאמר לעיל חמץ
ה"נ חמץ דאורייתא
השני הכתוב בתחלת הספר
ופטורין משום מעשר אמר רבא גזירה שמא
❖
בשעות דרבנן. תוס' שאנץ.
שהוא ענין שאו את ראש
עליה. חשובה היא בעיניו וחס עליה
מו' שעות ולמעלה אסור היינו מסוף
ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה $ וכי
כל עדת בני ישראל, וזה
שש יג ופר"ת דמסוף שש קאמר ומייתי
לשורפה ומשהה אפילו רגע אחד
במדבר סיני בשנה השנית
משכחת ליה לבטליה ג דילמא משכחת ליה
ראיה
מחיטי קורדנייתא שהן קשין
ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל
שהוא בחדש הראשון
רבינו חננאל (המשך)
לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי
הכתוב אחרי כמה פרשיות,
והוה
חמץ נוקשה שאינו אסור
ימצא אבל משבטלה אינו עובר דלא
האי גונא דנין אותו בכלל
והוא ענין הפסח, כי האי
מבטיל דא"ר אלעזר שני דברים אינן
ד)
כתב אלא תשביתו : דלאו ברשותיה
נמי אלא
מדרבנן :
כ)
ו)
יד
[ופרט] מאי איכא למימר.
גונא א' אין מוקדם ומאוחר
ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו
הוא. אינו שלו: דאמר ר' אלעזר
ושנינן לבן עזאי נמי דאמר
בתורה, אלא אע"פ שנכתב
לפני
דנין לא אמר אלא בענין
זה אחר זה, באמירה
ב' דברים אינן שלו ועשאן הכתוב
ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ
ה)
אחד, דשתיהן הכויה
ובצואה ענין הפסח שהוא
כאילו הן ברשותו. להתחייב
משש שעות ולמעלה $ וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש כיון דלאו
והחבורה ענין הכאת הגוף
בחדש הראשון הוא נאמר
עליהן: בור ברשות הרבים.
וצער הן, אבל בתרי עניני
תחלה ואחריו נאמר ענין
זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא
הוא דילמא פשע ולא מבטל ליה
לא אמר. וחלוקת ר' ובן
הפקודים, אבל בחד ענינא
הפותחו חייב בניזקין ואין הבור
וניבטליה
עזאי מפורשת בפ' החובל
מאי דמוקדם מוקדם ומאי
שלו אלא של הפקר שהרי ברשות
בחבירו בתחלתו. אמר רב
דמאוחר מאוחר. דאי לא
יהודה הבודק אחר שיבער
תימא הכי המדות שהתורה
הרבים קנויה לו: וניבטליה בארבע. כלומר
הרבים הוא ואף על פי שכרהו אין רשות
למה הוצרכתו לבטל בלילה ליתקנו
הכל צריך שיבטל בלבו מה
נדרשת בהן באות
רבנן לכל אדם שיבטל קודם איסורו: פשע.
ישכח ויבא לידי
פשע שעל ידי מה יזכר
אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו יזכר:
שאינו ידוע לו עכשיו.
להתחלף, כי מה שאתה דן
וניבטליה ודייקינן מאי טעמא אי
אותו בכלל ופרט כגון אדם
משום פרורין אע"פ שלא בטלן כמו בטלין הן דהא לא קפיד עלייהו, ואע"ג דמינטרי אגב בית לא חשיבי מידי, כדתניא
כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה כלל כל הבהמה, מן הבקר ומן הצאן פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, בקר וצאן אין
אסיפת תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים כו', עד בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר,
מידי אחרינא לא, ואם תאמר אין מוקדם ומאוחר, שמא מן הבקר ומן הצאן תקריבו הקדימו בצואה ואחר כן נאמר מן
פירוש אסיפת תאנים שכבר אספו התאנה ונשתיירו בה שתים שלש תאנים והסיח דעתו מהן ואינו שומר אלא הענבים כו'.
הבהמה שנמצא פרט וכלל, וקיימא לן פרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט ואתרבו להו כל מילי, לפיכך אמרנו לעולם
דברי זו הברייתא פשוטין הן. ופירש רבא למה צריך לבטל לאו משום פירורין, אלא גזירה שמא ימצא גלוסקא דדעתיה
בחד ענינא המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. ואקשינן אי הכי דחיישינן כל כי האי גונא אפילו בתרי עניני נמי משכחת לה
עלה. ואקשינן למה צריך לבטל אור ארבעה עשר בשעת הבדיקה, עת שימצאנה יבטלנה, ודחינן שמא ימצאנה אחר זמן
דדין כלל ופרט מתהפך לפרט וכלל כאשר כבר אמרנו בחד ענינא, הניחא לרבי דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין
איסורה, וביטולו אותו העת אינו מועיל כלום, כי אין אדם מבטל אלא דבר שלו, והחמץ בזמן איסורו יוצא מרשותו, ואינו
אותו בכלל ופרט, כגון כויה תחת כויה כלל אפילו כויה שאין בה חבורה, בא חבורה תחת חבורה ופרט שהכויה יש בה
קרוי חמצו אלא להתחייב בו בראייתו ובהיותו מצוי ברשותו בלבד, כדאמר ר' אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן
חבורה, והם כלל ופרט המרוחקין זה מזה, כי פצע תחת פצע הפסיק ביניהם, ונמצאו רחוקים זה מזה, ואמרינן כי האי גונא
ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להתחייב בהן, ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
אין דנין אותו בכלל ופרט, וכל שכן אם רחוקין בשני מקראות ומקרא אחד מפסיק ביניהן, אלא לבן עזאי דאמר אפילו כי