אלו עוברין
פרק
שלישי פסחים
מז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נאכל
לאחד עשר יום. כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה
נאכל לתשעה. ליום תשיעי לאפייתו: נאפה בערב שבת. זו מסדרין
לג א מיי' פ"ה מהל'
א) מנחות ק: ערכין ח:,
ב) [שבת קיד:], ג) [מנחות
תמידין הלכה י סמג
אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה
ביום חמישי דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כי היכי
א
ק:], ד) ג"ז שם ערכין ח:,
עשין קצ:
ליום תשיעי לאפייתו: חל י"ט בערב שבת. ולא היו יכולין לאפות דבר
דלא לזלזלו ביה לשנה הבאה כשיבאו העדים קודם המנחה כדמוכח
לד ב מיי' פ"ח שם הל'
ה) [ביצה כ:], ו) [שם: כא.
❖
בריש ביצה (דף ה:) ובתרא עיקר ומיניה מנינן יוה"כ ויהא יוה"כ ביום
שלא לצורך י"ט ואפאוהו מערב י"ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת
כח: מגילה ז:], ז) מכות
ח סמג עשין רא:
כא:, ח) [לקמן סה.],
שניה דהיינו בעשרה: שני ימים של
א' ואז נאכל לי"א אבל אם באו עדים
ט) [דברים כב], י) [שם
ר"ה. חלו בחמישי וששי כגון שבאו
קודם המנחה א"כ למחר ביום ו' חול
נאכל לתשעה לעשרה ולאחד עשר לא פחות
❖
א)
טו],
מוסף תוספות
גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר
עדים מן המנחה ולמעלה דתנן
ולא יותר כיצד כדרכו לתשעה נאפה בערב
א. וקמא לאו יו"ט מן
(ר"ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש
ביום ו' ולחם הראשון יפדה דאין
ב
שבת נאכל בשבת לתשעה חל יום טוב
התורה אלא. תוס' שאנץ.
גליון הש"ס
ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת
התנור מקדשם כיון דקסבר דאינו
כדי לקיים מצות לחם
להיות בע"ש נאכל לשבת לעשרה שני ימים
ב.
ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא
דוחה לא שבת וי"ט כדפרישית לעיל:
תוס' ד"ה ומוקדשין.
חם. תוס' הרא"ש.
ואי אמרת צורכי שבת נעשים
טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד
ונראה לר"י. עיין בטורי
ג. דה"ק קרא אך אשר
שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים
אבן ר"ה דף ד ד"ה
יאכל לכל נפש דבר שהוא
עשר א לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא
בי"ט. תימה לר"י מאי פריך
עדים לאחר המנחה היו עושין אלול
❖
צדקות:
צריך לנפשו, ואם לא
את הי"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין בי"ט
מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן
והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה
יעשנו היום שוב לא יוכל
[שם]
לעשותו, הוא לבדו יעשה
שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו
אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו
אמאי לא דחי י"ט א"ל שבות קרובה התירו
ב)
לכם. שם. ד. דאמרי
מוסף רש"י
ביום אא"כ באים קודם המנחה
שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת
שבות רחוקה לא התירו ולרשב"ג דאמר
הואיל. שם. ה.
כגון
שני ימים טובים של
וא"נ הוי יום צום מצי אכיל ליה
היא כדפ"ה אבל בכה"ג דמייתי אפי'
דמקלעי ליה אורחים. שם.
משום רבי שמעון בן הסגן דוחה את י"ט
ג)
ראש השנה. חלו שני
ו. נ"א. היאך לשין עיסה
לאורתא דהוי נאכל ליום ולילה
לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי
ואינו דוחה את יום צום מאי איכא למימר
ימים טובים של ר"ה להיות
כיון דאכתי לא חזי. שם.
ובקדשים לילה הולכת אחר היום. ושני
שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא
חמישי בשבת וששי בשבת,
ז. דכל תיקון שתלוי בגוף
בהא פליגי מר סבר שבות קרובה התירו
נאפה לחם הפנים ברביעי
ימים טובים של ר"ה דוקא נקט
שיעשו בי"ט יותר מרבה ונראה לר"י
הדבר אינו קרוי חסרון
שבות רחוקה לא התירו ומר סבר שבות
בשבת ונסדר בשבת ונאכל
אבל תיקון שתי הלחם
דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים
דה"פ לעיל צרכי שבת נעשים בי"ט
בשבת שניה שהוא אחד
תלוי בדבר אחר. שם.
רחוקה נמי התירו מתיב רב מרי שתי
טובים של גליות: שאינו דוחה.
לאו משום דקדושה אחת היא אלא
ד)
עשר לאפייתו (ערכין ח:)
ח. ומשני אה"נ בהא
ואי קשיא י"ב נינהו, דהא
הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים ולא
פליגי דרשב"ג לא חשיב
באפייתו: לחם הפנים צרכי שבת
כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם
אין נאכלות עד מוצאי
ליה שבות רחוקה לפי
הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת
לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב
יותר על שלשה כיצד נאפות ערב יום טוב
שבת, דאותו שבת הוי יום
שצריך לסדרו על השולחן
ואי מדאורייתא נעשין בי"ט בגבולין
כמו אוכל נפש די"ט והשתא פריך
ג
הכפורים, הא לא קשיא,
בשבת זו ואם לא יסדרנו
נאכלות ליום טוב לשנים חל י"ט להיות אחר
דלענין אכילת קדשים לילה
עכשיו לא יהיה נאכל
ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש
שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי"ט
ד
השבת נאכלות לי"ט לשלשה לפי שאינה
ב
הולך אחר היום שעבר,
לשבת אחרת וחשיב ליה
קיימא לן ח) דלא גזרו על השבות
לשמחת י"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו
כדאמר באותו ואת בנו
שבות קרובה. שם.
דוחה לא את השבת ולא את הי"ט ואי אמרת
ואמאי אינו דוחה: לעולם צרכי
משום שמחת י"ט ה והכא ליכא שמחת
(חולין פג.) הילכך מיתקרי
[והיינו] בקדשי בדק
ט.
צורכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט
י"א (מנחות ק:). שבות
הבית דאיתיה בשאלה. חי'
שבת בי"ט אין בהן אלא משום
י"ט וגבי שתיה לחם נמי אין עיקרו
❖
קרובה התירו. כלומר
הר"ן.
שרי דיום טוב ביום טוב מיבעיא שאני התם
שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי
לשמחת י"ט אלא עיקרו משום זבח
דחיוב שבות התירו לצורך
דאמר קרא לכם לכם ולא לגבוה ולרשב"ג
דאין שבות במקדש: שבות קרובה.
אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים
דבר קרוב ולא לצורך דבר
ה)
רחוק (שבת קיד:). ואינו
של י"ט עצמו או של אותה שבת
בי"ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך
דאמר משום ר"ש בן הסגן דוחה את יום טוב
רבינו חננאל
דוחה. אפייתן, את יום
עצמה שצריכה לבו ביום במקדש
לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר הכא
מאי איכא למימר סבר לה כאבא שאול
צום. חל יום הכפורים
ואקשינן אהא דאמרינן
בערב שבת אין לחם הפנים
התירו: שבות רחוקה. לדחות שבות
אמאי לא דחי י"ט וכן נראה לקמן
מדאורייתא יום טוב מכין
דאמר לכם לכם ולא לנכרים שלח ליה רב
ו)
נאפה בו (מנחות ק:). לא
לשבת, איני והתנן במנחות
י"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו
גבי שתי הלחם ורש"י פי' גבי שתי
חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא מי
פחות משנים. משני ימים
פי"א לחם הפנים נאכל
במקדש: ואינו דוחה את יום צום
הלחם דלרבה א"ש דלא שייכא הואיל
משנאפו (שם). יש חורש
לתשעה לעשרה לאחד
אמרינן הואיל והא תנן יש חורש תלם אחד
ז)
תלם אחד. יש עובר
הכפורים. באפייתו דאיסורא
עשר לא פחות ולא יותר
משום דההיא שעתא לא חזו עד
בלא תחרוש בשור ובחמור
וחייבין עליה משום שמונה לאוין החורש
כו'. וקתני סיפא לפי
דאורייתא הוא דלא הותר בו אוכל
שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן
ונלקטים עליו איסורים
שאינה דוחה לא את השבת
בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם
נפש אבל יו"ט הותר בו אוכל נפש
וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא
הרבה עם אותו לאו
ולא את יום טוב. ואי
בלבד, ובהא לא עסיק
ושביעית
אמרת יום טוב מכין לשבת
והאי אוכל נפש הוא ואע"ג דאינו
אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט
שיהא חורש בכמה שוורים
ליפייה ביו"ט. ושנינן שבת
צורך לי"ט הרי צורך לשבת דהוא נמי י"ט הלכך בעלמא איסור
וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור
וכמה חמורים והרי נלקטים
קרובה התירו, שבת רחוקה
שבות הוא ובמקדש לא גזור ואע"ג דרחוקה היא: שתי הלחם.
הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה
איסורין הרבה עליו, דלכל
ו
לא התירו, כלומר יום
הפחות קאמר ואלאו
טוב מכין לשבת שהוא
הבאין בעצרת: לשלשה. לפי שאפאום מערב שבת: ביום טוב
שמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי
דכלאים קאי ללקוט עליו כל
אחריו, אבל בלחם הפנים
מיבעיא. אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי
בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו
איסורין שהוא יכול (מכות
אינו מותר באכילה אלא
שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו
חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י"ל לפ"ה דשתי הלחם אין
כא:). והן מוקדשים.
לשבת הבאה שהיא שבת
בגמ' מוקי ליה בבכור,
רחוקה לא התירה תורה.
שמע מינה אין מותר בי"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה
להם שום חסרון בגופו ז:
ובכור שור ופטר חמור
ולרשב"ג דאמר משום ר'
ולר"ש
ב"ג דאמר דוחה י"ט. בשלמא לדידי דאמינא דסבירא
וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל
קאמר, וקעבר בהן משום
שמעון בן הסגן לחם
לא תעבוד בבכור שורך,
משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון
ליה לת"ק דצורכי שבת אינן נעשים בי"ט איכא למימר
הפנים דוחה יום טוב ואינו
ואליבא דר' יהודה דאמר
דוחה את יום צום, כלומר
דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה לי"ט מידי דלא חזי ליה:
דבהא פליגי ולא איירי אלא בדאורייתא וקשה לך מת"ק אי נמי אומר
בפ"ק דבכורות (ט:) פטר
אם חל יום הכפורים ערב
רבן שמעון כו' לא גרסי' ביה ואינו דוחה יום צום. דמה ענין יום צום
רשב"א דאיכא למימר דפליגי דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו
חמור אסור בהנאה, דבכלל
שבת אינו דוחה אפיית
לא תעבוד הוא, ואע"ג
סמוך לעצרת: כאבא שאול. במס' ביצה (דף כ:): לכם ולא לנכרים.
ומר סבר לא אמרי' הואיל דלא שכיח כדפרי' לעיל אלא לדידך דאמרת
לחם הפנים יום צום כמו
דבקרא כתיב בכור שורך,
שדוחה יום טוב, קסבר
אבל לגבוה שרי: ביד רב אחא. הטעימו תשובה זו לאומרה לרבה
דטעמא דת"ק משום שבות רחוקה בהא ליפלוג עליה רשב"ג ח:
איהו דריש ליה בכור
אפילו שבת רחוקה התירו.
לכם
ולא לגבוה. פי' אף ולא לגבוה ודרשינן נמי ולא לנכרי
משמו: החורש בשור וחמור. משום לא תחרוש וגו' ט): והן מוקדשין.
שורך למעוטי שותפות ולא
ומותיב רב מרי משתי
למעוטי פטר חמור, אי
הלחם, ואי אמרת יום
עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורךי) וכל
כדמוכח בביצה (דף כ:) דמאן דסבר נדרים ונדבות אין
נמי מתני' כמאן דממעט
טוב מכין לשבת יום טוב
הקדשים כבכור ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד
קריבין בי"ט דריש נמי לכם ולא לנכרי גבי אמרו להם בית שמאי
פטר חמור מהכא. שור
ליום טוב אמאי אינו מכין,
במעילה דאמרן בפ' כל שעה (לעיל לג.) הזיד במעיל' באזהר' וגמר חטא
לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה:
וחמור דקתני במתני' לאו
דתנן בשתי הלחם לפי
ומוקדשין. פ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא
דוקא, דשור ושה קאמר,
שאינן דוחות לא שבת ולא
חטא מתרומה הרי שלשה לאוין חלוקין ולא חשיב אלא לאוין חלוקין:
והאי דנקט חמור משום
יו"ט. ומשני שאני קדשים
תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי בדק הבית
ושביעית
לישנא דקרא דגבי כלאים
דאמר קרא יעשה לכם
חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופיה מיחייב משום מעילה
אם הוא עולה או חטאת וקשה לר"י דבפרק בתרא דמכות (דף כב.)
כתיב שור וחמור, והוא
לכם ולא לגבוה, ור"ש
הדין לכל שני מינין, ומשום
בן הסגן לכם מותר ק"ו
אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוה ליה לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי
הנאה דמיתהני מהקדש
לגבוה ופשוטה היא. שלח
בחמור הקדש ט וע"ק לפי' ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם דכי האי גוונא פריך במסכת מכות (דף כא.)
והוי ליה הזיד במעילה
רב חסדא לרבה ביד רב
לחשוב כמה לאוי $ ונראה לר"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל אלאו דמעילה לא
לא לקי, דבכור לאו בר
אחא בר הונא, ומי אמרינן
מעילה הוא, דהא ממון
הואיל, והתנן בפ' ואלו
לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה וכלאי הכרם מפרש ר"י דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם וכן משמע כפי' מדלא
כהן הוא דאין מעילה אלא
הן הלוקין יש חורש תלם
קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לאו משום דלית ליה
בקדשי גבוה, דמקדשי ה'
אחד וחייב עליו שמונה
כתיב, ואין מעילה בבכור
כלאי זרעים אלא אינו חייב משום כלאי הכרם קאמר וכן משמע בירושלמי דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה
לאוין, ואלו הן, החורש
אלא בנהנה מן האימורים
בשור וחמור יחדיו. והן
דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך ומשני שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכן
אחר זריקת דמים, דהנהו
אלו שור וחמור מוקדשין,
משמע בפ' אותו ואת בנו (חולין פב.) דקאמר הזורע כלאים כלאים לוקה ופריך כלאים כלאים למה לי ומסיק מילתא אגב אורחיה קמשמע
לגבוה נינהו, והוא הדין
חייב בשור אחת ובחמור
לכל קדשים קלים, ובקדשי
אחת כל אחד ואחד בפני
לן דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו' וקא משמע לן דכי זרע חטין וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב
קדשים יש בהן מעילה לפני
עצמו. וכלאים בכרם אחת.
ומדלא נקט חטה ושעורה אלא חטה וחרצן משמע דרבי יאשיה מודה בחטה ושעורה דלוקה משום כלאי זרעים והא דאמרינן בפרק
זריקת דמים דלגבוה נינהו,
בתרא דבכורות (דף נד.) דתירוש ויצהר אין תורמין מזה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה
אבל משנזרק הדם זכו בהו
כהנים משלחן גבוה והוה
אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת קל וחומר וכו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי מה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה עם זה
ליה ממון כהן ואין בו
אפילו
מעילה, וכן מוכח בר"ה
(כח.) בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא, עולה דבת מעילה היא, כיון דמעל בה נפקא לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין, והכי נמי מוכח
במס' מעילה ובכמה דוכתי (מכות כא:). וכלאים בכרם. דמכסי בהדי דאזיל ומחפה כזורע (שם).