מז:
אלו עוברין פרק
שלישי פסחים
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
ושביעית. דעובר משום שדך לא תזרע ג) וחורש
אפילו ע"י ד"א אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן
תולדה דזורע כגון
לה א מיי' פט"ז מהל'
א) ביצה יב. [ע"ש] מכו'
כא: [ע"ש], ב) ס"א
מעשה קרבנות הלכה
חורש לכסות את הזריעה: ובכלאים בכרם. דבהדי דקא חרש
כלאים ע"י דבר אחר וכו' ע"י ד"א דקאמר לא קאי אדגן ודגן
ד)
א
א"ל שה, ג) [ויקרא כה],
טו:
דבלאו דבר אחר מיחייב בחטים ושעורים לחוד ב וטעמא דר' יאשיה
מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה. וי"ט הרי ששה.
לו ב מיי' פ"א שם הלכה
ד) [שייך לע"א], ה) [ויקרא
❖
ושבת לא תנא משום דלאו
שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין
דכלאים בכרם לא מיחייב אלא בשלשה
מינין ובכלאי זרעים מיחייב
כא], ו) [במדבר ו],
יד:
ז) [חולין פט:], ח) בס"א:
לוקין עליו: וכהן ונזיר אבית
בב' מינין מפר"י דזריעת כלאים
צורכי, ט) [שמות טז],
הטומאה. שזה בית הקברות והוא
משמע בב' מיני זרעים וחרצן לאו
ושביעית ביום טוב כהן ונזיר אבית הטומאה
י) [שם כ], כ) [וע"ע תוס'
תורה אור השלם
מין זריעה הוא אבל אין לפרש משום
כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש
סוכה לו: ד"ה מקורזלות],
ואי אמרינן הואיל $ אחרישה לא ליחייב הואיל
ל) [שבת עג:], מ) [עיין
1. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי
דמשמע לא תזרע בהדי כרמך כלאים
לא יטמאה) ולאו דנזיר על נפש מת לא
וחזי לכיסוי דם ציפור א"ר פפא בר שמואל
מ"ש תוס' חולין קמא. ד"ה
וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ
יבוא ו): אחרישה. משום לאו די"ט
אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה
לא צריכה וכו' בשם ריב"א],
באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה
וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר
❖
לא לילקי: דם צפור. הואיל ואי
דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך
נ) [זבחים לו:],
יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
ביום טוב מי שרי ראויות לכותשן כלאחר יד
שמות טז ה
ולפירוש ר"י קשה אמאי נקט שור
מזדמני ליה צפרים וחיות טובא:
2. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ
בצונמא צונמא בר זריעה צונמא מלמעלה
באבנים. דלא חזו לכיסוי: ראויות
וחמור בשור לחודי' ה"מ לאשכוחי
אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל
הגהות הב"ח
ועפר תיחוח מלמטה ותיפוק ליה משום עפר
לכותשן. קושיא היא: כלאחר יד.
כלאים בשור פסולי המוקדשים
מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ
(א) תוס' ד"ה שה ולא
עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ
כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כב.)
ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון
תיחוח אלא אמר מר בר רב אשי בטינא
הבכור פי' וכו' ור"י פי'
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
דאמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי
דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות:
וטינא בר זריעה הוא במתונתא איתיביה
דהאי קרא משתעי בפסח
שמות כ ט
דכתיב ביה שה תמים א"כ
3. וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן
טינא. טיט לח ובלול: מתונתא.
המוקדשים דלוקה משום דעשאו
אביי המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט
א)
אתא קרא שיביאו פסח
מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה
הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ואיל
ארץ לחה ראויה לזריעה ואינה
ואוכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד
מדבר שיכול להיות
יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה
ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשי'
נעשית עפר אם בא לכותשה היא
אחת פי' נקבה דהיינו
וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם
ביום טוב ולוקה משום אוכל גיד ולוקה
חולין ולא בכור ושה
מדבקת ונגבלת: לוקה משום מבשל
לאו דמעילה ולפר"י י"ל דמשום דעיקר
נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים:
❖
❖
משום מבשל בשר בחלב ולוקה משום
אחת כתיב וקאמר וכו':
יחזקאל מה טו
גיד בי"ט. בישול שאינו ראוי ולוקה
כלאים בשור ובחמור כתיב נקט
שור וחמור: ושביעית. למ"ד
אוכל בשר בחלב ולוקה משום הבערה
משום מבשל בשר בחלב אפילו הוא
ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ליחייב
בפ"ק דמועד קטן (דף ג.) חורש
חול וקסבר יש בגידים בנותן טעם ז)
רבינו חננאל
גליון הש"ס
ובשר הם: משום הבערה. שלא
בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא
הואיל דחזי ליה לצרכו אמר ליה אפיק
גמ' אחרישה לא ליחייב.
והוא בשביעית ויו"ט
בחורש ומחפה דמחפה חייב משום
לצורך דהבערה מלאכה לעצמה
עי' טורי אבן חגיג' באבני
שתים, כהן ונזיר אבות
הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה והתני
זורע: אחרישה לא ליחייב
מלואים דף יח ד"ה וכלל:
הטומאה שתים הרי ח'
ובישול מלאכה לעצמו: גיד הנשה
רבי חייא לוקין שתים על אכילתו ושלש
שם ועייל עצי מוקצה.
לאוין. ואי ס"ד אמרינן
הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור. אם
של נבלה. דלוקה על אכילתו משום
עי' מג"א סי' שכ"ה
הואיל, אחרישה ביום טוב
על בישולו ואי איתא שלש על אכילתו
❖
נבילה: שתים על אכילתו. אוכל
היה דם ציפור במקום חרישה
סק"ט:
לא ליחייב הואיל וראוי
מיבעי ליה אלא אפיק הבערה $ ועייל עצי
לכסות באותה החפירה דם
גיד ואוכל בשר בחלב: שלש על
ובכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר
צפור. ודחינן אותו מקום
מוקצה ומוקצה דאורייתא הוא א"ל אין דכתיב
בישולו. משום הבערה די"ט ומשום
ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא
שחורש בו אבנים
מוסף רש"י
והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו
יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שאין
בישול די"ט ומשום מבשל בשר
מקורזלות הם דלאו בני
1
ושביעית. נמי משום
כסוי נינהו. אמרינן והא
בחלב אפילו בחול: ועייל עצי
יכול לקפלו וליטלו דאם לא כן לא
ואזהרתה מהכא מלא תעשה כל מלאכה
2
זורע בשביעית (מכות
ראוי לכותשן כלאחר יד
מוקצה. דהשתא ליכא למימר
שייך כאן דלידחי עשה לא תעשה
א"ל והא את הוא דאמרת בעאי מיניה מרב
כא:). ביום טוב. דקעביד
כו'. ואוקמה רב אשי
חרישה ביו"ט (שם). כהן
הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש
כדאמר ר"ל [בשבת] (דף קלב:) כל
במתונתא, פירוש קרקע
חסדא ואמרי לה בעאי מיניה מרב הונא הביא
ונזיר אבית הטומאה.
שיש בו ליחלוחית ואינו
באש מוקצה בי"ט: מוקצה דאורייתא.
מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה
שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו ב) ואת
כהן והוא נזיר והולך
ראוי לכסות בו. ויש מי
בתמיה: והכינו. במזומן שמזמן כל
אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב
במקום טומאה אחר
שאומר טיט יבש. ומותיב
אמרת לן (אמר לי) עלה שה ולא הבכור
3
מחרשתו, דאיכא חד לאו
אביי המבשל גיד הנשה
אם לאו ידחה עשה לא תעשה:
צורכו ח) היום ויאמר דבר זה לצורך
משום כהן לנפש לא יטמא
אחת ולא מעשר מן הצאן ולא הפלגס
באבנים
בחלב ביו"ט ואכלו לוקה
א
ב
מקורזלות. פי' רכות
היום דמשום טורח מלאכת שבת לא
בעמיו, וחד משום נזיר
חמש כו'. ואי אמרינן
מן
שהן ראויות לזריעה
צריך דהכתיב ט) את אשר תאפו אפו
על כל נפשות מת לא
הואיל, אהבערה לא ניחייב
יבוא (שם). לוקה משום
הואיל וחזי ליה לצרכיה
מיהו לא חזי לכיסוי עד שיכתוש וגבי בית הכסא נמי לפי שהן רכות
ואת אשר תבשלו בשלו וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה
מבשל גיד ביו"ט.
לבשל ולאכול. ושני' אפיק
הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה י): בעאי.
ראויות יותר לקינוח מכשהן קשים ולא כפ"ה דפי' התם בפ' כירה
שהבשול אב מלאכה הוא,
הבערה ועייל גיד הנשה
שאלתי: מאפר. אחו ומוקצה הוא שאינו נכנס ליישוב ימים רבים:
(שבת מג.) מקורזלות חדות דהכא לא א"ש ורש"י מחקו כאן מן
ובשול גיד דבר האסור
ג
של נבלה. איני והתני ר'
כתישה
ואינו ראוי לאכילה ועומד
חייא אומר לוקה שתים על
בי"ט מי שרי. הקשה ריב"א מאי פריך
תמיד. עולה של ציבור: מהו. ליקרב: שה ולא את הבכור.
הספרים כ):
באיסור לא תעשה כל
אכילתו ושלשה על
הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל הכא נמי כתישה ועוד
מתניתא היא ודרשה קרא דיחזקאל (מה) גבי קרבנות ושה אחת
מלאכה, דלא הותר אלא
בישולו, ואלו הן לוקה
מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל: שה ולא את הבכור.
תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די"ט הא אין
לצורך (ביצה יב.). משום
משום מבעיר אש שלא
מבשל בשר בחלב.
לצורך אכילה, ולוקה
י"ט נדחה מפני עשה דהא תנן בכיצד צולין (לקמן פג:) אין שריפת
דשה משמע שיהא ראוי להיות בין זכר בין נקבה דכולן בכלל
לאו משום יו"ט, דמלקות
משום מבשל גיד ביום טוב
שה ובכור אינו אלא זכר: ולא מעשר. דמעשר בהמה אינו
קדשים דוחה י"ט ובפ' במה מדליקין (שבת כד:) יליף מקראי או
דבשול יו"ט הא תנא ליה,
שאינו בר אכילה, וכן
אלא אפילו הוא חול לוקה
משום כדמסיק רב אשי התם די"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה
ראוי להקדישו לקרבן אחר והכי משמע אחד שיהא לבד ולא זה
משום מבשל בשר בחלב,
משום מבשל בשר בחלב,
הרי שלשה בבישול.
שאינו בא אלא מכלל עשרה: מן הצאן. ולא כל הצאן מיעוטא
דוחה לא תעשה ועשה ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא
דכתיב לא תבשל גדי בחלב
ושתים באכילה משום
משום דחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה
הוא להוציא. פלגס יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא והיינו כל
שלש פעמים, אחד לאסור
אוכל גיד הנשה ומשום
אכילה ואחד לאסור הנאה
ופטור דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי
חודש שלשה עשר דכבש בן שנה הוא ואיל משנכנס לשנה
אוכל בשר בחלב, ואם
ל)
ואחד לאסור בשול (שם).
תוציא הבערה ותכניס גיד
מלאכה שאין צריכה לגופה ד והשתא פריך שפיר כתישה בי"ט מי
שניה חודש שלם והכי מפרש לה במס' פרה (פ"א משנה ג):
משום הבערה. שהיא
הנשה של נבלה ותאמר
מן מלאכה לעצמה, וקא סבר
שרי דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה הוא שמתכוון לעשות
משום אכילת נבלה ולא
יש חלוק מלאכות ליום
משום הבערה, יבואו
עפר לכסות ולא משתרי לצורך כיסוי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל
טוב ללקות שתים על שתי
שלשה על האכילה ושתים
הוא כדמוכח בפ"ק דחגיגה (דף י.) והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוה התם דם ציפור הוה חייב אי
מלאכות משום יו"ט
על הבישול. והדר ומשני
(שם
חריש בארעא דיליה ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור השתא נמי פטור א"כ ביטלת כל מלאכת שבת ור"ת מפרש
יב:) דאי הוה איהו מבעיר
אפיק הבערה ועייל עצי
וחברו מבשל הוו תרוייהו
מוקצה. ומקשינן וכי
דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו גרידא אבל איום טוב לא קאי וכגון שאם היה הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע ומסיק
ה
חייבין, דמבעיר ומבשל
מוקצה מדאורייתא הוא
כתישה בי"ט מי שרי טפי כיון דמשום י"ט אסור דמשום דאית ביה עשה ולא תעשה גם משום כלאים לא שייך למיפטר בהואיל דאפילו אם היה
❖
אבות מלאכות (מכות כב.).
שלוקין עליו כו', והא את
שם דם ציפור אסור ובתחלה נמי הוה מצי לשנויי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני ליה בע"א משום יגדיל תורה ויאדיר : ולוקה משום
מ)
ו
הוא דאמרת בעי מרב הונא
ואמרי לה מרב חסדא,
הבערה. בפ"א דביצה (דף יב:) אמר הא מני ב"ש היא דלית להו מתוך אבל לבית הלל שרי אע"ג דצריך שיהא צורך היום הא נמי חשיב
צורך היום אע"פ שאין ראוי לאוכלו אלא באיסור: אהבערה לא ליחייב. מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפילו לבית
הביא שה מן האפר, פירוש
מוסף תוספות
מן המדבר ממקום המרעה,
שמאי אמר : הואיל וחזי לצורכו. בלא האי פירכא נמי קאמר במכות אפיק הבערה משום דקשיא ליה הא דקאמר רבה חילוק
ושחט תמיד ביום טוב
א. אלמא לית ליה כלאי
ז
מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט: ועייל עצי מוקצה. תימה לר"י מ"מ ליתני גיד הנשה של נבילה ח ולילקי נמי משום נבילה:
מהו, מי יש מוקצה לגבוה
זרעים מדבעי בדגן ודגן
או לא, ואמרת לן פשטו
דבר אחר עמו כגון חרצן.
שה
ולא הבכור. פירש בקונט' דשה משמע בין זכר ובין נקיבה ותימה דהא בעולה איירי דאין באה נקבה וא"ת אמאי איצטריך קרא
תוס' שאנץ. ב. [ו]משום
לי מהאי קרא ושה אחת
שאין תמיד בא מבכור ומעשר תיפוק ליה שאין מתנותיהן שוות וי"ל דהא אמר כל הניתני' במתן ד' שנתנו במתנה אחת כיפר וע"ק
מן הצאן מן המאתים
תירוש ודגן נקט ע"י דבר
נ)
ממשקה ישראל, שה ולא
אחר, דלא מיחייב משום
היאך יעשה תמיד מבכור הא קעבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו (יבמות דף ק.) ט וי"ל כיון דמסיק ליה לשם עולה דינו כדין
בכור, אחת ולא מעשר, מן
כלאי הכרם אלא בג' מינין
עולה ומהאי טעמא נמי ניחא לענין מתנה ור"י פירש דהאי קרא מישתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים (א) וקאמר שלא יביאנו לא דבכור ולא
הצאן ולא מן הפלגס,
אבל משום כלאי זרעים
דמעשר וא"ש השתא דמתנותיהן שוות ולא תיקשי כל שממנו לאשים: שה ולא בכור. וא"ת בפרק קמא דחגיגה (דף ח.) דנפקא לן
חייב בתרי. תוס' בכורות
כלומר הפלגס פסול שאינו
נד. ג. [ד]מה שייך להזכיר
לא כבש ולא איל, והוא
מבמסת ידך דכל דבר שבא חובה אין בא אלא מן החולין וי"ל דהכא אסמכתא בעלמא היא ומן המאתים שערלה בטילה במאתים נמי אסמכתא
מפורש
במס' פרה.
[כאן] אבנים חדודות.
היא אך קשה דממשקה ישראל מן המותר לישראל דרשה גמורה היא דמהאי קרא יליף בפ"ק דמנחות (דף ה:) דטריפה אסורה לגבוה:
תוס' סוכה לו: ד. ולמאן
דאית ליה הואיל, אף
רבי
כשאין לו עכשיו דם צפור
לכסוי יש לנו לפטור אותו מדין הואיל וחזי לכסויי דם צפור וכו' אע"פ שהוא חורש לכוונת אסור שאינו צריך לעפר שאין לו דם צפור. חי' רבינו דוד. ה. ואינך. תוס' שאנץ. ו. שאחר שיש בחרישה עבירה אחת שאינה נדחית
מפני העשה, כל הלאוין חזרו למקומן שלא ניתנו לדחות שהרי אי אפשר שיעשה כסוי זה היום בהיתר. חי' רבינו דוד. ולא שייך למיפטריה בהואיל אלא בכי האי גוונא שאם יארע אותו דבר הוא יכול לתקן בהיתר. תוס' שאנץ.
ז. דלית להו מתוך שהותרה, וסברא הוא כיון שיכול לבא לידי שמחת יו"ט אי מקלעי ליה אורחים. תוס' הרא"ש. ח. וליטפי מלקיות טפי. תוס' שאנץ. ט. [ו]היכי מצי מקטר כוליה. תוס' הרא"ש.