מקום שנהגו פרק
רביעי
פסחים
נא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
אתה רשאי להתירן בפניהן. תימה א"כ היאך התיר ר' בית
דסרכי מילתא. של
קולא ומזלזלין יותר: הנך אינשי נמי. כיון
ט א [מיי' פכ"א מהל'
א) [תוספתא דמ"ק פ"ב
ה"ח], ב) [תוספתא דמ"ק
איסורי ביאה הל' טו
דלא גמרי: סרכי מילתא. קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף
שאן בפ"ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים
שם], ג) [ג"ז שם], ד) ס"א
טז] טוש"ע אה"ע סי' כג
מדגן: המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם
דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים
ברבן גמליאל, ה) [במס'
סעיף ו בהג"ה:
על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש
מן הדגן על האורז מאכיל
שהן מותרים והם רוצים
להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא
י ב מיי' [שם] ופ"ה מהל'
א
שמחות פי"ב], ו) [באלפס
הגי' אויא וברא"ש הגי'
ת"ת הלכה ו טוש"ע י"ד
טבל לכהן שאין השם חל על הדגן
דברים המותרים אבל דברים
עויא], ז) לאבוה. רש"ל,
סי' רמב סעיף טז:
בשביל האורז שהרי אינו מחוייב
שנוהגים מחמת טעות שסבורים
אי אתה רשאי להתירן בפניהם אמר לו ולאו
יא ג מיי' פ"ח מהלכות
ח) חולין יח:, ט) [וע"ע
ונמצא שאין זו חלה אלא טבל:
שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר
תוספות עירובין קא: ד"ה
י"ט הלכה כ סמג
מי איתמר עלה אמר רב חסדא בכותאי כותאי
רבי יוסי], י) [וע"ע תוס'
לאוין עה טוש"ע או"ח סי'
רוחצין שני אחים כאחד. ואין כאן
בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי
ב
מאי טעמא משום דמסרכי מילתא הנך אינשי
❖
❖
חולין יח: ד"ה כיון],
תסח סעיף ד:
ט)וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתי
משום פריצות דנימא מתוך שמצויין יחד
נמי סרכי מילתא אלא אמר רב אשי חזינן אי
ועכשיו רואין ערומים זה את זה נותנין
לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון
רובן אורז אכלי לא ניכלה זר באפייהו
עין איש באחיו למשכב זכור: ואין
דידעי שהוא פטור וי"ל דלאו כ"ע
הגהות הב"ח
רבינו חננאל (המשך)
דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו ואי
רוחצין כו'. כלומר אין נוהגים שני
ידעי וא"ת דמשמע דווקא בבני
(א) תוס' ד"ה עבדי'
שנהגו שלא לרחוץ שני
רובן דגן אכלי ניכלה זר
באפייהו דילמא
אחים לרחוץ כאחד: בכבול. מקום:
המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר
כוותייהו לא עבדי כוותן
אחים כאחד, ונכנסו יהודה
ה"ל למימר: (ב) ד"ה רבה
והלל בני ר''ג לרחוץ
קורדקיסין. אשקפונ"ש רחבים ולא
אבל בפני חכמים או שלא בפניהם
אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן
❖
וכו' דחומרי מקום:
כאחד, ולעזה עליהם כל
מותר ואמאי והא תנן נותנין עליו
חיישינן דילמא משתלפי ואתי
הפטור על החיוב גופא
דברים המותרין
המדינה, אמרו לא ראינו
חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם
לאייתוינהו ארבע אמות ואין דרך
כך מימינו, ונשמט הלל
ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי
ויצא לבית החיצון ולא
ואור"י דמתניתין איירי במנהג חשוב
בני בירי לצאת בקורדקיסין שהן
לעזי רש"י
להתירן בפניהן אמר רב חסדא בכותאי
רצה לומר להן מותרים
נוהגין בהן איסור: ספסלי נכרים.
שהנהיגו ע"פ ת"ח והכא מיירי שנהגו
אתם. וכן בבירי נהגו שלא
אשקפונ"ש
עסקינן וכ"ע לא והתניא רוחצין שני אחין
בני המדינה מעצמם וכן הנהו דמייתי
שהן מוכרין בהן סחורה ולא חיישינן
לצאת בשבת בקורדקייסין,
[אישקפינ"ש]. נעליים
ג
❖
כאחד ואין רוחצין שני אחין בכבול ומעשה
פירוש מנעל שאין לו עקב,
קלות.
א)
לחשדא: ככותאי דמי. דכיון דלא
ודאייתרא דלקמן קים ליה דהוי
והוא (סנדי) [סנדל], ויצאו
ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו
גמירי ולאו מקום תורה הוא סרכי
מנהג חשוב ור"י מסתפק במנהג שאינו
יהודה והלל בקורדקייסין
שניהם כאחד בכבול ולעזה עליהן כל המדינה
בשבת, ולעזה המדינה
מילתא: מאביו וחמיו. מתוך שרואהו
חשוב דיכולין להתיר בפני ת"ח אם
מוסף רש"י
עליהם כו'. וכן בעכו נהגו
ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור
יכול להתיר להם כדמשמע לקמן ולא
אמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל
אי אתה רשאי להתירן
שלא לישב על ספסלי גוים
וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו
רצו לומר להם מותרים אתם משום
בפניהם. לבטל מנהגם
בשבת, ונזדמן לרשב''ג
ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להן
דעובר משום בל יחל,
וישב בשבת בעכו על
מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא
דבני המדינה חשוב להו ככותאי אבל
מותרין אתם יוצאים בקורדקיסון בשבת ואין
ומן התורה אינו בבל
ספסלי גוים שיש להם
הירהורא: משום כבוד אביו.
לתלמידים משמע שהיו אומרים
יחל אלא מדרבנן (נדרים
בחנויות, ולעזה עליו כל
יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי ב) ומעשה
שמשמשו במרחץ: ואתו אינהו.
מותרין אתם או דילמא יכול להתיר
. כסייה
המדינה וכו'. הנה אלו כלן
טו. ועי"ש פא:)
ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו
מינייהו. משום דבני בבל
לא רצו לומר להם מותרין
בני כבול: תלמיד לא ירחץ עם
לעצמו בפניהם אבל להם אינו יכול
אסרי לה (חולין נ.). מבבל
אתם. ושנינן בני מדינות
בקורדקיסון בשבת בבירי ולעזה עליהן
רבו. שצריך להתבייש מכבודו
להתיר וה"ק לא רצה לומר להם
לבבל. שם המדינה בבל
נמי כיון דלא שכיחי רבנן
המדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ושמטום
וממוראו: ואם היה רבו צריך לו.
מותרים אתם ומה שהחמרתם לא
ובה מקומות הרבה (חולין
גבייהו אתו למסרך ולהתיר
יח:). כיון דאנן כייפינן
כמו שאמרנו על הכותים.
שישמשנו במרחץ: אכל דאייתרא.
מחמת איסור אלא מחמת מנהג שטות
ונתנום לעבדיהן ולא רצו לומר להן מותרין
להו. לבני ארץ ישראל
שני אחים מאי טעמא,
ולתלמידים היה מתיר לעצמו בפניהם
חלב שבכפיפת הקיבה שהקיבה כפופה
אתם ויושבין על ספסלי נכרים בשבת ואינן
לקידוש החדש ולעיבור
כדתניא עם הכל אדם
שנה כדאמרינן בשמעתא
ועשויה כקשת ואותו חלב שבמקום
אבל לא להם ורשב"א אומר דלא קשה
רוחץ חוץ מאביו וחמיו
יושבין על ספסלי נכרים בשבת בעכו ומעשה
ג)
בתרא דהוריות (יא:) ולדיני
ובעל אמו, והוא הדין
היתר אוכלין בני ארץ ישראל ובני
ממתני' ד דרב אשי דמוקי מתני' באין
ד) בר"ש בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים
קנסות שאין סמיכה בבבל
לבעל אחותו שאסור כמו
בבל נוהגין בו איסור: שוינכו ככותאי.
דעתו לחזור ובכותאי אפילו דעתו
(שם). עבדינן כוותייהו.
אביו וחמיו ובעל אמו,
בשבת בעכו ולעזה עליו כל המדינה אמרו
כי אזלינן גבייהו ואין
וגזרו על שני אחים כאחד
דאמרינן לעיל [נ:] דברים המותרים
לחזור אסור ולאביי דמוקי ה"מ מבבל
מימינו לא ראינו כך נשמט על גבי קרקע
אנו צריכין לחלוק כבוד
משום בעל אחותו. תנא
ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה
לא"י אבל מא"י לבבל עבדינן כוותייהו
למקומינו ובא"י הוו אכלי
תלמיד לא ירחוץ עם רבו
ולא רצה לומר להן מותרין אתם בני מדינת
❖
רשאי להתירן בפניהן ואוקמה רב
ובכותאי אפילו מא"י לבבל אסור
ליה (שם).
ואם רבו צריך לו מותר.
הים נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים
ירושלמי ר' אלעזר בשם ר'
חסדא בכותאי: הני מילי מבבל
והנהו נמי דמייתי הוו מא"י לבבל:
ה
כיון דאנן כייפינן להו וכו'. קשה
אבון כל דבר שאינו יודע
לבבל. מעיר לעיר בבבל דכיון דלא
דמו בשלמא ספסלי נכרים משום דמחזי
שהוא מותר וטועה בו
מוסף תוספות
כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהן
לר"ת דבפ"ק דסנהדרין (דף
באיסור, נשאל ומתירין לו.
כמקח וממכר בקורדקיסון נמי דילמא
וכל דבר שיודע שמותר
א. [ואין להתירן בפניהם]
יש כאן מפני המחלוקת וכל שכן
ה.) אמר פשיטא מהכא להתם מהני
משתלפין ואתי לאיתויינהו ארבע אמות
ונוהג בו איסור, נשאל ואין
שלא ירגילו בני אדם
מבבל לארץ ישראל אל ישנה את
דהכא שבט והתם מחוקק משמע דבני
מתירין לו. כל הדברים
להקל ויבאו להתיר איסור.
ברשות הרבים אלא רוחצין מאי טעמא לא
מנהג המקום מפני המחלוקת:
בבל עדיפי ותירץ דה"מ לאפקועי
תוס' עירובין קא:
תלו אותן במנהג, נשייה
כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו
ה)
א
דנהגן דלא למעבד עבידא
ב. ועובדא דבית שאן
אבל מארץ ישראל לבבל. אם ישנה
ממונא אבל לענין איסור והיתר
ו
ביומא דירחא, מנהגא,
טעות היה שהיו סבורים
וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו ור' יהודה מתיר
את המנהג בבבל אין כאן מחלוקת
וסמיכה בני א"י עדיפי שלומדים
שהיה ארץ ישראל. תוס'
ודלא עבדי באפוקי שבתא
באביו מפני כבוד אביו והוא הדין לבעל אמו
דאנן כייפינן לבני א"י דאינהו סמיכי
תורה ברבים ואמרינן (ב"ב דף קנח:)
הרא"ש. ג. הלכך מותר
עד דתיתפני סידרא, ובשיני
ובחמישי עד דתיתפני
שלא בפניהם אבל מ"מ
ובבבל לא סמיכי: עבדינן כוותייהו.
אוירא דארץ ישראל מחכים י):
ואתו אינהו וגזור בשני אחין משום בעל
תעניתא, מנהגא. כי אתא
בפניהם אסור כיון שלא
עבדינן
כוותייהו. לא עבדי
כלומר אם באין משם לכאן אין להם
אחותו תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם
רבה בר בר חנה בבבל אכל
נעשה מחמת טעות אלא
ב
לשנות מנהגם אלא עושין כמקומן:
כוותייהו ה"ל למימר
השומן דאייתרא דנהגו בו
משום שהחמירו על עצמן.
(א)
רבו צריך לו מותר כי אתא רבה בר בר חנה
תוס' ר"פ. ד. דבין לאביי
בני בבבל איסור, כדגרסינן
אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. אל
ומשום פ"ק דחולין (דף יח:) נקט
אכל דאייתרא עול לגביה רב ו) עוירא סבא
באלו טרפות דאקשתא
בין לרב אשי לקמן לא
ישנה: לא תאכל. דאייתרא:
הכי דקאמר התם כי סליק רבי
קשיא מידי. תוס' שאנץ.
של קיבה כ''ע לא פליגי
ורבה בריה דרב הונא כיון דחזינהו כסייה
ה. דעכו חו"ל הוא. שם.
דאסור, והוא החלב שעליה
זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל
ונטל
מינייהו אתו ואמרו ליה ז) לאביי אמר להו
מלמעלה, דאייתרא [כי הא
ו. מפני שראש גולה
ופריך ולית ליה לרבי זירא נותנין
❖
עמהם. חי' הר"ן.
דאמר ר'] אויא א''ר אמי
שווינכו ככותאי ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום
עליו חומרי מקום וכו' ומשני אביי
מקמצין, והכא בבבל נהגו
בו איסור. שמעיה דר'
שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אמר אביי הני מילי מבבל לבבל
הני מילי וכו' אבל מבבל לארץ
ח)
חנינא הוה קאי קמיה [דר'
רבינו חננאל
ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן
ומארץ ישראל לא"י אי נמי מבבל לא"י אבל מא"י לבבל לא כיון דאנן כייפינן
חנינא] אמר קמוץ והב לי
כוותייהו: רבה בר בר חנה
דאיכול, חזייה דהוה קא
שאינו חייב בחלה.
להו עבדינן כוותייהו רב אשי אמר אפילו תימא מא"י לבבל הני מילי היכא
ג
מהסס א''ל בבלאי את גום
ואסיקנא אמר רב אשי
דעתו לחזור הוה. ובחולין נמי
דאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה א"ל רבה בר בר חנה
שדי. עול לגבי רבה בר
חזינן אי רובא דבני חוזאי
מתרץ רבי זירא אין דעתו לחזור
בר חנה רב אויא ורבה בר
אורז אכלי לא ניכלה
לבניה בני לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני אני שראיתי את ר' יוחנן שאכל
הוה קצת קשה דהשתא לצדדין קתני
נתן, כדחזנהו כסייה להא
זר באפייהו, כי היכי
כדי הוא ר' יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא ראית אותו לא תאכל
דאיתרא דהוה אכיל ליה,
דלא תשתכח תורת חלה
(ב) וחומרי מקום שיצא משם בדעתו
א''ל שוונהו ככותאי שאין
מינייהו, ואי רובא חיטי
בין בפני בין שלא בפני ופליגא דידיה אדידיה דאמר רבה בר בר חנה סח לי
לחזור וחומרי מקום שהלך לשם באין
מתירין בפניהם דברים
ושערי אכלי, ניכלה זר
רבי יוחנן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר"ש בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה
דעתו לחזור:
שנהגו בהן איסור. ורבה
להאי חלת האורז באפייהו,
בר בר חנה היכי עביד
כדי שיתברר להם שאין
ונטל
אני הכי, והתנן נותנין עליו
בה תורת חלה, דחיישינן
חומרי מקום שהלך לשם, והנה בבבל שהוא שם עתה איסור היו נוהגין בה. ופריק רב אשי דעתו לחזור הוה, ומי
דלמא אתו לאפרושי חלה מן עיסה של אורז על עיסה של חיטין, דאתו למימר כיון שכלן חייבין בחלה, מין אחד
שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שהלך לשם. אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה, אני שראיתי את
מהן, זה פוטר את זה וזה פוטר את זה. גופה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם.
ר' יוחנן דאכל דאיתרא כדאי הוא ר' יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו, אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא
אוקמה רב חסדא בכותאי, מאי טעמא משום דסרכי, אומרין הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והיה מותר, גם
בפני.
מכלל שהבא מכח אחר שראה מי שעשה מעשה אע''פ שהוא עושה כמותו, אחרים אין סומכין עליו, לא
דבר זה כן מותר הוא, ויבואו להתיר האיסור, לפיכך כל דבר שנהגו בו איסור אין מתירין אותו להם. ולאו כותאי
בפניו
ולא שלא בפניו.
איני והא
איהו דאמר סח לי יונתן בן אלעזר, ראיתי את ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא
בלבד אלא אפילו מקום שאינן בני תורה וחיישינן כי האי גונא, אין מתירין להם. כגון תוספתא בסוף משקין בכבול