אלו טרפות פרק שלישי חולין
נה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שיעורן
בכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל אם היה תחלתן יותר
עד לוג. שיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד
רג א ב
א)
ב)
לוג דאם היה תחלתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעית הלוג
מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן
א]
ג)
כדלקמן: מלוג עד סאה. כלי שהיה תחלתו יותר מלוג כגון שנים
ואפילו יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך ליחד
❖
ד)
או שלשה לוגין או יותר ח) על סאה
שיעור שבריו ברביעית הלוג:
שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן וכן נראה $ דע"י יחוד
ה) ו)
סאה כלמעלה. ושיעור שבריו בחצי
מיירי הכא דהיאך יקבלו שברים
שיטה מקובצת
לוג כדלקמן: סאתים כלמעלה.
טומאה אם לא ע"י יחוד הא אמרינן
שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג מאי לאו לוג
בסוף המצניע דכלי חרס
א] דאם היה תחלתן יותר
ושיעור שבריו בתורת כהניםט) ובמסכת
כלמטה לא לוג כלמעלה ת"ש מלוג עד סאה
מלוג בעינן שיעור גדול
כלים בלוג שלם: והתניא
שניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו
ברביעית מאי לאו סאה כלמטה לא סאה
יותר לשבריו יותר מכדי
לוג כלמטה כו'. אלמא בכולהו עד
זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים
ז) ח)
סיכת קטן מלוג ועד סאה
כלמעלה ת"ש מסאה ועד סאתים בחצי לוג
ט)
כן נמצא בס"י: ב] מותר
ועד בכלל: התם לחומרא. משום
ושם פירש בקונטרס כלומר טהור
מאי לאו סאתים כלמטה לא סאתים כלמעלה
י) כ)
אותו אבר באכילה וניתר:
הכי אמרינן בהו עד ועד בכלל דאזלינן
הוא מלקבל טומאה עוד משום סתם
ג] לאפות בו סופגנין
והתניא לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים
לחומרא דמטמינן לשברים בשיעור
כלי חרס ששיעורו בזיתים וגם אם
ל)
דמשמע: ד] גבי תפלת
❖
כלמטה התם לחומרא דא"ר אבהו א"ר
מ) נ)
זוטא אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן
היתה עליו טומאה נטהר ועדיין כלי
המוספין עד שבע שעות:
ס) ע)
יוחנן $ כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ
אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל
הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב
פ)
הוי קולא לאכשורה ואשמועינן רב
לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא
מכגריס של כתמים להקל דיקא נמי דקתני
רבינו גרשום
❖
נחמן דכל היכא דקתני עד זיל ביה
או אם מתחלה היה מיוחד לרמונים
עלה דההיא חמשה כלמעלה עשרה
עד לוג כו' אם היה
לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא
לא נטהר אלמא בעינן יחוד וא"ת
כלמטה: ניטל הטחול: אמר רב עוירא
טמא אפי' החזיק לוג עד
היא אימא עד ולא עד בכלל: כל
דתנא בתוספתא דכלים בשלהי פרק
שלא נשבר ועכשיו מחזיק
גליון הש"ס
משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל
בכדי סיכת קטן טמא:
שיעורים של חכמים להחמיר. אי
מחט וטבעת שולי המחצין ושולי
גמ' כל שיעורי חכמים
ניקב טרפה מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא
מאי לאו לוג כלמטה
הפחתין וקרקרות הכלים ודופנותיהם
מצומצם חומרא הוא שערינהו
וכו'.
כלומר אפי' החזיק לוג
ר' יוסי בר זבידא חותך מעובר שבמעיה
[מאחוריהן] אין ממלאין בהן ואין
במצומצם ואי מצומצם קולא שערינהו
תוס' ד"ה
קודם שנשבר שעורו בכדי
שיעורן וכו' דע"י יחוד
סיכת קטן השבר וטמא
מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור
בשוחק: חוץ מכגריס של כתמים.
מקדשין בהן ואין מזין מהן וכו' שפן
מיירי.
וש"מ עד ועד בכלל.
ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן
ששנינו בנדה דהרואה כתם
❖
באכילה הא בהמה גופא שריא הוא הדין
לא לוג כלמעלה כלומר
ולהבא דברי ר' מאיר וחכ"א כל כלי
של דם בבגדה כגריס טמא דמספקינן
אם החזיק לוג עד שלא
דאפילו בהמה נמי אסירא איידי דתנא רישא
נשבר כמחזיק יותר מלוג
חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו
לה בדם נדה אע"ג דכי משערת
מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה
ואינו טמא השבר בכדי
הגהות הב"ח
טומאה לעולם ואי בעינן יחוד לקבל
ליה במצומצם חומרא הוי לא הויא
סיכת קטן: מלוג ועד סאה
ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד:
(א) תוס'
בו רמונים כשניקב כמוציא זית הא
טמאה אלא ביותר מכגריס אבל
ברביעית. כלומר אפי'
ניטלו הכליות: אמר רכיש בר פפא
ואי
החזיק סאה קודם שנשבר
מיד כשניקב נטהר וכשיחדו לרמונים
כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם
דיו השבר ברביעית ואם
משמיה דרב א לקתה בכוליא אחת
❖
אחר כך איך יקבל טומאה מכאן
מאכולת והיינו להקל דאע"ג דכגריס
מחזיק ברביעית טמא
טרפה אמרי במערבא
והוא דמטאי לקותא
ולהבא אבל אי לא בעינן יחוד אתי
שעורו בעינן כגריס ועוד והכי תניא
דעדיין חשוב: (כלומר)
ב
מאי לאו סאה כלמטה.
למקום
שפיר דלא נטהר כל זמן שהוא ראוי
בהרואה כתם וטעמא משום
כלומר כפחות מסאה
מוסף רש"י
לרמונים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי על ידי יחוד בלי
דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא
עד דחזיא מגופה כדכתיב
וש"מ עד ועד בכלל: לא
אבל ניקב טריפה.
סאה כלמעלה. כלומר דאם
דם יהיה זובה בבשרה: דיקא נמי. דהא דקתני לוג
תיקון ולהכי בשברים הפחותין מכשיעור המפורש כאן בשמעתין
כ)
מחזיק סאה לא דיו לשבר
כלמטה סאה כלמטה משום חומרא הוא ולאו דנימא נמי במקום
דמחמת גריעותא לא מהני יחוד אבל היכא דלא בעי תיקון דאין
ברביעית דאי אינו מחזיק
קולא עד ועד בכלל: דקתני עלה דההיא. דחבל היוצא חמשה
מחוסר אלא יחוד לא אמרן דכיון שטיהר שוב לא יקבל טומאה
(לעיל
יותר מרביעית אינו טמא:
מב:) חותך מעובר
מסאה ועד סאתים בחצי
טפחים כלמעלה טמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל:
לעולם והא דתנן במסכת כלים חתכו חוליות פחות
שבמעיה.
לוג. כלומר דאפי' מחזיק
עשרה כלמטה. דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר
מארבעה טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות
מותר באכילה.
סאתים עד שלא נשבר
אלמא בתר חומרא אזיל: חותך מעובר. שבמעי הבהמה ולא
בו סופגנין ג] משמע דאתא ביה טומאה ע"י תקון שאני התם דחשיב כלי
ונטמא והשבר מחזיק חצי
(לקמן
לוג חשוב כלי וטמא מאי
יצא מתוכה: מותר. ב] אבר באכילה וניתר בשחיטתה כעובר עצמו
גמור ע"י שנעשה אחר כך שלם כמתחילה ע"י תקון אבל שברים
סח.) מן הטחול ומן
לאו סאתים כלמטה דאפי'
וטעמא מפרש בבהמה המקשה מכל בבהמה תאכלו י): מן
קטנים אין נחשבים להיות עוד כלים ע"י שום תקון וא"ת לפי מה
הכליות.
מחזיק סאתים כפחות
הטחול ומן הכליות. של בהמה אם נחתך מהם אף על פי שלא
שפירש דלא מהני ראויות לשברים לקבל טומאה עד שיחד הא בפרק
אסור באכילה.
מסאתים ודיו לשבר בחצי
לוג: סאתים כלמעלה דאי
הוציא החתיכה מתוכה אסור באכילה משום אבר מן החי והתם קא
כל הכלים פליגי ר"מ ור' יהודה בכלי שנשבר בשבת
מחזיק סאתים לא דיו
יליף טעמא מאותה תאכלו י) שלמה ולא חסרה כלומר כשהיא שלמה
וראוי למלאכה אחרת לענין טלטול דר' יהודה אוסר לטלטל משום
לשבר בחצי לוג דעד
(שם)
הוא דקאמינא לך כל בבהמה תאכלו להתיר דבר אחר שבגופה אבל
נולד ור"מ שרי דלית ליה נולד אבל כ"ע מודו שאם נשבר מערב
ולא עד בכלל. והתניא
לוג כלמטה כו' כלומר
כשהיא חסרה דהנמצא בתוכה מחסרונה הוא לא שרינא לך כל בבהמה
שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת הואיל וראוי למלאכה אחרת
וש"מ עד ועד בכלל:
דהיינו הנמצא בה. ומכל מקום שמעינן מינה דהיא עצמה שריא
אלמא מנא הוא לענין שבת ואם כן לענין טומאה נמי מנא הוא
ההוא [לחומרא] אבל
אי אמרינן כסלע כפחות
כדאמר רבא בפרק כל הכלים גבי מחט של יד
אף על גב דנחתך מן הטחול ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום
מכסלע כאיסר (יותר)
חיתוך הוא: הוא הדין דבהמה נמי אסירא. דחמיר ניקב ונחתך
מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא ועוד
כפחות מכאיסר זהו לקולא
מניטל לגמרי שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי
מוכח התםל) דלא בעינן יחוד לענין שבת גבי רבא דאיתווס מסאניה
לפיכך אמרינן כסלע יותר
מכסלע כו': חוץ מכגריס
רב בגופה: איידי דתנא רישא מותר. בחתיכה עצמה דאיצטריך
בטינא ואתא שמעיה ושקל חספא וקא מכפר ליה ומפרש טעמא
של כתמים להקל כלומר
לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה:
משום דאילו הוה בחצר חזי לאיכסויי ביה מנא וי"ל דלעולם בעינן
דאמרינן אם ראתה כתם
לקתה בכוליא. כגון מליא מוגלא: בכוליא אחת. וכ"ש בשתיהן:
יחוד לענין טומאה והא דקאמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא
כגריס כפחות מכגריס
דאם אינה רואה יותר
הוא היינו אפילו ע"י יחוד דכיון דניטל מ)חודה או עוקצה לא מהני
למקום
מכגריס אינה טמאה: תניא
בה יחוד והא דתנן במסכת כלים פרק י"ג מחט שניטל מ) חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא
נמי הכי כלומר דלחומרא
קאמר אלא שעשה שום תיקון אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לענין שבת לא תקנו יחוד וכן משמע התם בההיא דתרגמא אביי
חמשה כלמעלה כלומר
דפחות מחמשה טהור ולא
אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דאע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עליה אפילו הכי מותר לטלטלה
אמרינן חמשה כלמטה
הואיל וראויה להיות כלי ע"י יחוד ומיהו קשה מההיא דאמר בפרק במה אשה יוצאה העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחת
אלא כלמעלה וטמא
תינוקות יש להם עינבל טמאים אין להם עינבל טהורים נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ומפרש ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי
עשרה כלמטה. כלומר
נ)
הא דאמרינן יותר מעשרה
להקישו ע"ג כלי חרס רבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק אלמא בראויות בעלמא בלא יחוד מקבל טומאה אע"פ שלא יחדו
טהור לא אמרינן דעשרה
לגמוע דעל כרחך בלא יחדו מיירי מדפליג עלה ר' יוסי בר' חנינא ולא מטמא משום גימוע דבעינן מעין מלאכה ראשונה (א) ועוד אי יחדו
כלמעלה אלא כלמטה
מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו עינבל וניטל ועוד מדפריך עליה ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והא תניא יכול כפה
לחומרא: הני הוא דאסירא
הא בהמה גופה שריא
סאה וישב עליה כו' וא"ר אלעזר אומרים במדרסות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן
כלומר [הא] הכא דחותך
אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו וההיא ע"כ בלא יחוד דומיא דכפה סאה וישב עליה דאיירי כשלא יחדו לישיבה דממעט
מן הטחול ומן הכליות
דדמי לניקב וקאמרינן
ליה מדכתיב אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וי"ל דשאני גבי זגין דכיון שגם הדיוט יכול
דהבהמה כשרה. וכיצד
להחזיר העינבל כדקאמר התם אית לן למימר דחשיב כלי ע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע קודם חזרת עינבל ואפילו בלא יחוד ולמ"ד
אמרת ניקב טרפה: במקום
הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס ניחא ממה נפשך אי בעלמא בעי מעין מלאכה ראשונה הכא נמי לא מהני לגמוע מים דהיינו מלאכה
חריץ עד הלובן: ולית
הילכתא כרב עוירא דאמר
אחרת ואפילו את"ל דבעלמא טמא בלא יחוד הכא שעומד למלאכה ראשונה ע"י חזרת העינבל אי לא דראוי להקישו לא הוי טמא ולא
סגי ליה בגימוע מים דהוי כמו עמוד ונעשה מלאכתנו: התם לחומרא. השתא חוזר בו מכל מה שתירץ והוי כמו אלא:
ניקב הטחול טריפה:
כל
שיעורי חכמים להחמיר. וא"ת בפרק תפלת השחר דקאמר רבי יהודה עד ד' שעות ובעי בגמרא ס) אי עד ועד
בכלל אי לא עד ועד בכלל ופשיט דעד ועד בכלל דומיא דההיא דקאמר רבי יהודה גבי תפלת המוספים עד ד] ע)ו' שעות דהוי עד ועד
בכלל כדמוכח התם והיינו קולא שיכול להמתין ולהתפלל עד סוף ארבע וי"ל דאיכא נמי חומרא דלא אמרינן עבר זמנו וחייב עדיין
להתפלל כל שעה רביעית וא"ת והיכי פשיט ליה דעד ארבע שעות מתפלת המוספין דלמא האי עד ועד בכלל והאי עד ולא עד בכלל
כדקאמר הכא גבי
ההיא דחבל היוצא
מן המטה דחמשה כלמעלה
ועשרה כלמטה וי"ל דשאני הכא דשניהם שוים דתרוייהו לחומרא פ):
והרי