ס:
אלו
טרפות פרק שלישי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמרה
ירח. בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב וירח
לר' חנינא בר פפא. דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו
רנד א
א) ב)
עמד: וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה. שהיה
ג)
על כך: מהו. להרכיב זה בזה: אידיהו. הקב"ה הסכים על ידם:
ד)
כתיב הגדולים. דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן: לך ומשול
יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת דשסועה
❖
ביום ובלילה. נחמה היא: שרגא בטיהרא. נר בצהרים אינו מאיר:
באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג
ואם כן יכול להיות שבהמה
ה)
ו)
יומא. חמה: תקופות. נמנין לחמה
טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה
תורה אור השלם
ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא
ועל התקופה מעברין את השנה
לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתב בהו
בסנהדרין : יעקב הקטן ב].
שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה
ז)
1. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי
למינהו לא מיחייב או דילמא כיון דהסכים
מצויה בינינו: עוים מתימן באו
הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת
מי יקום יעקב כי קטן הוא :
אידיהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא
הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת
כו'. ב' מקראות הם בספר יהושע
דוד הקטן. מקרא הוא בשמואל :
הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן
תיקו: רבי שמעון בן פזי רמי כתיב 1 ויעש
ח)
והכי כתיב חמשת סרני פלשתים
בכולהו רגלים כתיב
ושעיר
לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת
אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב
ט)
הַכּוֹכָבִים:
חטאת אחד ולא כתיב בהו לה': טרם
העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי
י)
בראשית א טז
את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה
❖
יהיה בארץ. עדיין לא היה בארץ: ועמדו
והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן
כ) ל)
2. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי
ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים
על פתח קרקע. מתאוים למי גשמים
כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים
מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם
לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין
שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי
עד אפקה עד גבול האמורי והשתא
כדכתיב כי לא המטיר עד
הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת
לעזי רש"י
שנברא אדם בששי: ביזרני. זרעים: היינו
מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא
את עצמך אמרה לפניו רבש"ע א] הואיל
וּלְמוֹעֲדִים
וּלְיָמִים
וְשָׁנִים: בראשית א יד
בלישטדי"ר [בירשידו"ר].
דרב אסי. שהקדוש ב"ה מתאוה לתפלתן
קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:
ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי
3. וְהָיָה אִם כִּלָּה לֶאֱכֹל
ק« ש» ת.
של צדיקים: שיש לה שני גבין. ולכך
מה
אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה
קרנפ"א. עווית,
אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ וָאֹמַר
❖
נקראת שסועה תאומה: וכי משה
התכווצות שרירים.
אֲדֹנָי אֱלֹהִים סְלַח נָא מִי
מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל
רבינו קניגי היה. צד חיות בקניגון:
יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא:
ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב
עמוס ז ב
או בליסטרי. מורה בקשת לחיות
4. וְדָוִד הוּא הַקָּטָן
מוסף רש"י
2 והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקי בשמיך 3 יעקב הקטן
ובלע"ז בלישטדי"ר. ומנין היה בקי
וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ
יהא כפרה.
שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו
אַחֲרֵי שָׁאוּל:
בחיות הללו שאין אדם בקי
4
עד
(שבועות ט.)
שמואל א יז יד
בהם: כתוב קניגי ובליסטרי. אגדה
כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר
5. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד
שבא אדם הראשון.
זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון
לְחַטָּאת לַיְיָ עַל עֹלַת
של ראש חדש שנאמר בו 5לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי
(בראשית ב ה) השסועה.
הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:
צח: ופרשה. מאי קניגי ובליסטרי
את הירח רב אסי רמי כתיב ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב וכל
במדבר כח טו
6
7
באגדתיך. ומשום דנקט כתוב באגדתיך
6. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא
שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על
נקט נמי להאי קרא דסרני פלשתים:
(נדה
עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ
פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו
כד.) קניגי.
וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ
ארונקי שלהם. חשובים שלהם ה':
בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים
ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים רב נחמן בר פפא הויא ליה
מתימן. בן אליפז בן עשו באו ואיוו
כִּי טוֹב: בראשית א יב
ההיא גינתא שדי ביה ביזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מיטרא וצמח אמר
7. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם
(ע"ז יח:) עוית.
לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו
יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב
היינו דרב אסי: אמר רב חנן בר רבא השסועה בריה בפני עצמה היא שיש
לגור ביניהם ולהכי לא חשיב ששה
8א
(ישעיה כא ג)
הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא
סרני פלשתים: שעיוו את מקומן.
לה שני גבין ושני שדראות וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה מכאן
עמון ומואב טהרו
הִמְטִיר יְיָ אֱלֹהִים עַל
בסיחון.
יצאו משם ונתעוות שחרב: עוית.
הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד
ג]
תשובה לאומר אין תורה מן השמים א"ל רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא
אֶת הָאֲדָמָה:
רתת וחלחלה בלע"ז קרנפ"א: שיתסר
זיל כתוב קניגי ובליסטרי באגדתיך ופרשה 9 (ואת) חמשת סרני פלשתים
בראשית ב ה
דרי שיני. שורות של שינים: הרבה
8. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ
העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים אמר חמשה וחשיב שיתא
מקראות. יש שדומה לקוראיהן שהן
מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי
אמר ר' יונתן ארונקי שלהן חמשה א"ל רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא כתוב
הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת
ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם
הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת
ארונקי באגדתיך ופרשה ופליגא דרב דאמר רב עוים מתימן באו תניא נמי הכי
שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא
הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה
עוים מתימן באו ולמה נקרא שמן עוים שעיותו את מקומן ד"א עוים שאיוו לאלהות
הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ
לחברן עם הקדושה: והן הן גופי
טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
תורה. טעמים גדולים תלויין בהם.
הרבה ד"א עוים שכל הרואה אותם אוחזתו עוית א"ר יוסף ואית להו שיתסרי
דברים יד ז
והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף
9. מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל
דרי שיני לכל חד וחד אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין לשרוף
פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל
שמעתא: חצרים עד עזה. ארץ ישראל:
והן הן גופי תורה והעוים היושבים בחצרים עד עזה מאי נפקא לן מינה
01
עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי
מאי נפקא לן מינה. אי לאו מקומן של
(גיטין
תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי
מדאשבעיה אבימלך לאברהם 11 אם תשקור לי ולניני ולנכדי אמר הקב"ה
לח.) דלא ליקרו לאחיו
אלו היה אלא מקום אחרים ואלו
פְלִשְׁתִּים
הָעַזָּתִי
ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים
גלוותא.
וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי
גרשום: ולניני ולנכדי. ועדיין לא
הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים:
כיוצא בדבר אתה אומר 21 כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא
עברו הדורות: כפתורים. לאו
יהושע יג ג
נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה דאמר להו הקב"ה לישראל אל
01. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים
מפלשתים נינהו: ליתו וליפקו. ארעא
31
בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה
תצר את מואב אמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב וליתו ישראל
מפלשתים וליתו ישראל וליפקו מינייהו.
❖
(בראשית מז כא)
כַּפְתֹּרִים
הַיֹּצְאִים
וקסבר ריש לקיש עוים מפלשתים היו
וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון 41 צידונים
מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ
תַחְתָּם: דברים ב כג
ולמאן דאמר מתימן היו להך מילתא
יקראו לחרמון שריון תנא שניר ושריון מהרי ארץ ישראל מלמד שכל
11. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי
שיטה מקובצת
נמי אצטריך משום דאזהרינהו שלא
אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו
בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר
להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו
א] רבש"ע מפני שאמרתי:
לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד
על שם הרי ארץ ישראל ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על
ב] יעקב הקטן דכתיב:
אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ
כפתורים וליפקו מעוים וניתו ישראל
ג] יצאו משם ונתעוות
האומות העולם כיוצא בו 51 ואת העם העביר אותו לערים מאי נפקא מינה
תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ
וניפקו מינייהו. ושאר מקראות הדומין
מקומן שחרב: ד] ארץ
אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ:
דלא ליקרו לאחיו גלוותא: סימני העוף לא נאמרו: ולא והתניא נשר
לזה באלה הדברים כגון ובשעיר ישבו
61
בראשית כא כג
רפאים ודאי היתה
❖
21. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן
נחשבת:
מה
החורים ובמואבים ובעמונים כתיב
מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא
רפאים ישבו בה כולהו טעמא אית
נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב
בהו דבכולהו כתיב ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים לזרעך נתתי וגו' וקחשיב ואת הרפאים וכשיצאו ממצרים
הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל
רבינו גרשום
אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן:
ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם להתגרות בהם כסבורים זו היא שניתנה לאברהם
במדבר כא כו
דעתן נבראו: שר העולם
ומנעם הקדוש ברוך הוא ואמר להם ארץ רפאים ודאי ד] נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם אבל לא זו היא שנתתי לאברהם אלא לאלו
31. וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי אַל
אמרו. ממונה על העולם
נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם שיצאו בני עשו הימנו ולוט היה קרוב לאברהם וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב
אמרו: שהן גיבורין
תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל
בפירות. כלומר ויכולין
תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא
ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאביכם: והוא נלחם במלך מואב. למה לו לאשמועינן אלא משום דכתיב אל תצר את מואב וגו': והיינו
לצאת מהן כל מיני פירות
אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי
דאמר רב פפא. במסכת גיטין : עמון ומואב טהרו בסיחון. ע"י סיחון טהרו ארצם לישראל במואב כתיב והוא נלחם
בעץ אחד אמר הב"ה
לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר
דברים ב ט
למינהו: וכתיב וכל שיח
וגו' ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץי) הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפיה
יְרֻשָּׁה:
41. צִידֹנִים יִקְרְאוּ
השדה טרם יהיה בארץ
יתר ממלכות סיחון אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתחכ) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד
במעלי שבתא. כלומר
לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי
היבוק אלמא ארץ בני עמון הוא והם מסיחון כבשוה דכתיב בו וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום:
ל)
ששינו ועשב עדיין לא
יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר:
דברים ג ט
היה בארץ: ביזרני. זרעים:
צידונים יקראו וגו'. ל"ל: תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הן. וחרמון קרוב לצידונים ולאמורי ובנו עליו כרכים זה קרא לו שריון
51. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר
קניגי או בלסטרי היה.
וזה קרא לו שניר: העביר אותו לערים. מאי אשמועינן: כי היכי דלא ליקרו. מצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם:
צייד או רובה קשת: מכאן
אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל
נשר
תשובה לאומרים אין תורה
מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ:
בראשית מז כא
מן השמים. כלומר שמשה
61. וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ
לא היה לא קניגי ולא בלסטרי וידע שם של אותה בריה ברוח הקדש: זיל כתוב קניגי באגדתיך. כלומר טעם דרב חנן בר רבא ופרשה: פתח חמשה וחשיב שיתא. כלומר עוים הם הששי: א"ר יוחנן אינדוקי שלהם
חמשה. חשובים הששי אינם חשובים. העוים היושבים כו' וירשום וישבו תחתם כלומ' כפתורים הורישום וישבו תחתם הא למדת שאומה שעלה הן: ופליגא דרב דאמר רב עוים מתימן באו. והם הורישו כפתורי'
מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ
ממקומן: ורדי שקרא הכי וירשום וישבו תחתם עוים הורישו לכפתורים וישבו תחתם: אוחזתו עוית. חולי (בסיפרי מירס. מין הוא ושמו מירס): דעוים היינו פלשתים. כלומר דמצינו דפלשתים היו יושבים בעזה שכן
הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת
מצינו ושמשון שנאמר וילך שמשון עזתה ויאהב אשה בנחל שורק: עמון ומואב טיהרו בסיחון. כלומר מעיקרא כשהיה המלכות ביד בני עמון ומואב היה אסור לישראל לצור עליהם כדבר טומאה דכתי' אל תצר את
הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:
ויקרא יא יג
מואב וכתיב בקרבת מול בני עמון אל תצורם כיון דאפיקו סיחון מיניהו מיד נטהרו בסיחון שהיה מותרין לישראל כדבר טהרה: כיוצא בו ואת העם העביר אותו לערים. כלומר אמרנו לעיל הרבה מקראות יש שהן דומין
שראוין לישרף כו'. הפסוק הזה דומה כמה שאינו צריך ליכתב ויש צריכות גדול ליכתב: דלא ליקרו ליה לאחווה גלוותא בני גלוותא. (כלומר):