סה:
אלו טרפות
פרק שלישי חולין
רבינו גרשום
מסורת הש"ס
ציפורת כרמים. מין ארבה שלשניהם אין גבחת:
ואין לי אלא. מין
ואין ראשו ארוך ניבעי בהדי הנך שלשה סימנים משום דסברא הוא
א)
מאי גבחת שממורט
ב) ג)
בפניו: הבא ואין ראשו
לרבויי סימן דגרוע מכולהו וריב"א מפרש שאין שום מין חגב שהוא
חגבים הבא לפנינו ואין לו גבחת יש לנו להביאן
מארבה שיש כאן
ד)
ארוך כלומר דגובאי
כלל ופרט וכלל כדמפרש לקמיה אשר לו כרעים תאכלוב) כלל ארבה
חסר מהנך ארבעה סימנים דמתני' שלא יהא חסר כמו כן או ראשו
ה)
וסלעם וחרגול שלשתן
ארוך או סימן אחר בהדיה אבל אפשר
שחסר סימן של ראשו ארוך
פרט למינהו חזר וכלל ויש
לך לרבות בכעין הפרט הדומין לו בכל
אין ראשן ארוך. לא ראי
שניהם כראי סלעם דארבה
ויהיה לו ארבעה סימנים דמתניתין
סימנין שיש לו ארבע סימנין דמתניתין
ו)
אין לו גבחת וסלעם יש
ועוד חמישי: שאין לו גבחת. שאין
וא"ת דהשתא משמע דלתנא דבי רבי
ציפורת כרמים אין לי אלא הבא ואין לו
לו גבחת (וחרגול) לא
ראשו מרוט: הבא לפנינו ויש לו
ישמעאל ולתנא דמתניתין שרי ראשו
ראי חרגול כראי סלעם
גבחת הבא ויש לו גבחת מנין ת"ל 1 סלעם
דחרגול יש לו זנב וסלעם
גבחת. שאינו דומה לארבה אלא
ארוך ובמסכת שבת בשלהי פרק רבי
זה ניפול למינהו להביא את האושכף ואין
אין לו זנב לא ראי
עקיבא נמי אמרינן דרב
בארבעה סימנין האמורין במשנתנו:
ארבה כראי חרגול כלומר
לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו
ת"ל סלעם זה ניפול. ולזה יש גבחת
כהנא מעבר שושיפא אפומא א"ל רב
דארבה אין לו גבחת
גבחת הבא ואין לו זנב הבא ויש לו זנב מנין
וחרגול יש לו גבחת
שקליה כי היכי דלא נימרו מיכל קא
והכשירו הכתוב והדר כתב למינהו
ואתי כל דדמי ליה משני
ת"ל חרגול זה רשון למינהו להביא את
אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו
להיות כלל ולידון עם אשר לו כרעים
צדדין כלומר דמותר. וזה
הכרספת ואת השחלנית ואין לי אלא הבא
את נפשותיכם משמע דליכא איסור
בכלל ופרט וכלל ומביא בכעין הפרט
[שראשו ארוך] לא דמי
❖
אלא מצד אחד כלומר בד'
ואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת הבא ואין
משום חגב טמא ולא אסר ליה אלא
את הדומה לו דהיינו אושכף וה"ה
סימנים לא בראשו שיהא
מפני שהוא חי ושושיפא הוא ראשו
ליוחנא ירושלמית וחדא מינייהו נקט
לו זנב הבא ויש לו זנב הבא ואין ראשו ארוך
שוה להן לכל צד שיהא לו
ד' סימנין ולא יהא ראשו
ארוך כדאיתא פרק אין מעמידין
דיש לו גבחת. ולקמיה פריך הא אמרן
תורה אור השלם
הבא וראשו ארוך מנין אמרת הרי אתה דן
ארוך. ואתי כל דדמי ליה
גבי העיד יוסי בן יועזר על
לעיל סלעם הוא רשון והכא מפרש
1. אֶת אֵלֶּה מֵהֶם
בנין אב משלשתן לא ראי ארבה כראי
מצד אחד כלומר אם לו ד'
ליה זה ניפול: ואין לי. להכשיר
איל קמצא דכן שמפרש רב פפא דאיל
סימנין זהו צד אחד אף על
תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה
חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי
דלא דמי ליה בצד אחר
בשני דינין של כלל ופרט הללו: אלא
קמצא הוא שושיפא ופליגי יוסי בן
לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם
שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי
שראשו ארוך מרבינן ליה.
לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל
הבא לפנינו ואין לו גבחת. דאיתרבי
יועזר ורבנן בראשו ארוך ורב חייא
לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב
שניהם הצד השוה שבהן שיש לו ד' רגלים
מלמינו דארבה: והבא ויש לו גבחת.
בר אמי אמר סוסבל ופליגי בכנפיו
לְמִינֵהוּ: ויקרא יא כב
וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את
דאיתרבי מלמינהו דסלעם: והבא
חופין את רובו אי בעינא רובא דמנכר
ואין לו זנב. כלומר ובלבד שיבא
אבל בראשו ארוך דכ"ע לא פליגי
רובו אף כל שיש לו ארבע רגלים וארבע
לפנינו ונראה שאין לו זנב דלארבה
דאסור וזהו תימה דכיון דקי"ל
כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו והלא
וסלעם אין זנב ואכתי חמשה סימנין
דראשו ארוך שרי אמאי קאמר התם
הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וד' כנפים
נינהו: הבא ויש לו זנב מנין. שאינו
רב חייא בר אמי דאסור לכולי
וקרצולים וכנפיו חופין את רובו יכול יהא
צריך לחזור אלא אחר ארבעת הסימנין:
עלמא ונראה לר"ת דגרס התם דכולי
מותר ת"ל חגב ששמו חגב אי שמו חגב יכול
ת"ל חרגול. דיש לו זנב ולמינהו חזר
עלמא לא פליגי דשרי וכן מצא בספר
לא
אין בו כל הסימנין הללו ת"ל למינהו עד
ישן ה): ו) ראי ארבה כראי
וכלל להכי לידון כעין הפרט ולהביא
שיהא בו כל הסימנין הללו פריך רב אחאי
חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה
הכרספת והשחלנית וה"ה לערצוביא
ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא
מה להנך שכן אין ראשן ארוך וכי תימא
ואי נמי היא היא מר קרי ליה הכי
ראי סלעם כראי שניהם. מה
ומר הכי: ואין לי אלא הבא לפנינו.
כיון דשוו בד' סימנין מייתינן ולא פרכינן אי
שלוקח תחלה ארבה וחרגול ומניח
בין אין לו גבחת ובין יש לו ובין שאין
הכי חרגול נמי דשוו להו לא ליכתוב ותיתי
סלעם עד לבסוף אף על פי
לו זנב ובין שיש לו דהא כולהו איתרבו:
מארבה וסלעם אלא איכא למיפרך מה להנך
והבא ואין ראשו ארוך. כלומר ובלבד
שהוא כתוב תחלה במקרא קודם
שכן אין להן זנב ה"נ איכא למיפרך מה
שיהא בא לפנינו ואין ראשו ארוך
חרגול זהו לפי שארבה וחרגול חלוקים
להנך שכן אין ראשן ארוך אלא אמר רב
דהיינו חמשה סימנין דהנך כולהו
זה מזה יותר ממה שחלוק כל אחד
אחאי סלעם יתירא הוא לא ליכתוב רחמנא
אין ראשן ארוך: הבא וראשו ארוך
מהם מסלעם כי כל אחד מהם אין
סלעם ותיתי מארבה ומחרגול דמאי פרכת
מנין. ובלבד שידמה בארבעת
חלוק מסלעם אלא מדבר אחד או
הסימנין: הרי אתה דן כו' לא ראי
מגבחת או מזנב אבל ארבה וחרגול
מה לארבה דאין לו גבחת הרי חרגול דיש לו
כו'. שיש בזה מה שאין בזה ועל
חלוקים זה מזה בשני דברים שארבה
גבחת מה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה
כרחך אין סימני הטהרה תלוי בזנב
אין לו גבחת ואין לו זנב וחרגול יש
דאין לו זנב סלעם דכתב רחמנא ל"ל אם
ובגבחת לא ביש לו ולא באין לו שהרי
לו שניהם כדמוכח בסוגיא דחרגול
אינו ענין לגופו תנהו ענין לראשו ארוך
יש כאן אין לו וכשר ויש לו וכשר:
יש לו גם גבחת כשיבא לפרש דסלעם
במאי
הצד השוה שבהן כו' אף כל כו'.
קרא יתירא הוא ועוד י"ל דלכך
ואפילו ראשו ארוך ולקמיה פריך מה להצד השוה שבהן שכן אין ראשן
תפס ארבה וחרגול לפי שהם עיקר הדרשה כדמוכח בסמוך דמסיק
דסלעם קרא יתירא הוא ואתא למשרי דראשו ארוך: וכי תימא כיון
ארוך. וקרצולין גרסינן. ובין האי תנא לתנא דלעיל ליכא אלא הך
דשוו בארבע סימנין מייתינן ולא פרכינן. דסבירא ליה כללא בתרא
דרשה דהאי מרבה ראשו ארוך ותנא דברייתא דלעיל לית ליה:
הצרצור. מין חגב טמא: ת"ל חגב. דלא איצטריך דהא איתרבו
דוקא כמו שפי' בקונטרס ולהכי לא איצטריך להו לכולהו צדדין
כל השוין להו בארבעה סימנין: ששמו חגב. וכל האמורין למעלה
כדאמר בפ' בכל מערבין דלמאן דאית ליה כללא בתרא
שמם חגבים: יכול אין בו כל הסימנין הללו. ולקמן פריך מנא תיתי
דוקא מרבינן כל דדמי ליה בשני צדדין אבל מאן דאית ליה כללא
והא ארבה וחרגול כתיבי: ת"ל למינהו. דחגב והיינו כללי כללות
קמא דוקא לא מרבינן עד דדמי ליה משלש צדדין אי הכי חרגול
דאית ליה זנב נמי לא ליכתוב כו' אלא על כרחך מדאיצטריך למכתב
ופרטי פרטות דאמרינן לעיל דהאי חגב ולמינהו יתירי נינהו לדרשה
וסלעם נמי מייתרינן ליה לקמן: ה"ג פריך רב אחאי עד תנהו
חרגול משום דלא הוה ילפינן ליה מארבה וסלעם לפי שיש לו זנב אם
ענין לראשו ארוך והדר גרסינן במאי קמיפלגי עד כי האי גוונא
כן סבירא ליה דכללא קמא דוקא ולהכי מצריך שיהא דומה בכל
מהכא והדר גרס אמר מר אי שמו חגב וכו': מה להצד השוה
הצדדין הואיל ובו גם צד שאין ראשו ארוך נצריך שיהא בו וא"ת
שבהן וכו'. דהא ע"כ עד דדמי ליה לפרט בכל צדדין בעינן לתנא
ואפילו יסבור דכללא קמא דוקא לא יצריך יותר משלשה סימנין דהא
דבי רבי ישמעאל: וכ"ת. ס"ל דכיון דדמי ליה במקצת מרבינן ליה
בפרק בכל מערבין לא מצרכינן אלא רק שלשה צדדין
אפילו למאן דאית ליה דכללא קמא דוקא והוה מצי לשנויי דהכא נמי
בכעין הפרט כדפליגי תנאי בעלמאג) בכל כלל ופרט וכלל דאיכא למאן
לא ילפינן מפרט אלא שני סימנים דארבעה כנפים וכנפיו חופין את
דאמר כללא קמא דוקא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה
רובו אבל סימן דקרצולים ורגלים כתיב בהדיא אשר לו כרעים ממעל
שבפרט ואהני כללא בתרא שהוא מוסיף על הפרט מידי דדמי ליה
לרגליו ולא אתו מפרטא הלכך אי אמר כללא קמא דוקא מצריכי נמי
לפרט בכל צדדין ואיכא למאן דאמר בתרא דוקא והוה ליה
או זנב או אין ראשו ארוך והשתא לא ילפינן מן הפרטות רק שלשה
כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו כל מילי ואהניא כללא קמא
צדדין כמו בעירובין ומיהו לא צריכינן לשנויי הכי אלא
למהוי ד) בכלל ופרט למעוטי מידי דלא דמיא ליה לגמרי אבל
אפי' יהיו קרצולין כאן בחשבון הג' צדדין ונאמר שלא נכתבו כדי להוסיף
מידי דדמי ליה במקצת לא מצי למעוטי דהא בתרא דוקא ותנא
דבי רבי ישמעאל כמאן דאמר בתרא דוקא ס"ל: אי הכי
שלשה
חרגול לא ליכתוב. דאתי מארבה וסלעם ואע"ג דלהן אין זנב
ולו יש זנב: אלא. מאי טעמא לא אייתי מינייהו משום דאיכא
למיפרך כו' וה"נ איכא למפרך: ותיתי מארבה וחרגול. בהצד השוה שבהן דארבעה סימנין: דמאי פרכת. להצד השוה אי
פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת תאמר בסלעם הרי חרגול יוכיח ומה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב וחזר הדין
תנהו
ענין. זו מדה בתורה דבר שאינו ענין לגופו תנהו
ענין לדבר אחר:
הצד השוה שבהן
ששוין בארבעת סימנין ואין ראשן ארוך:
במאי