בהמה המקשה פרק
רביעי חולין
סח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בהמה
בהמה
המקשה. כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. כדדריש
המקשה לילד. בשעת שחיטה: והחזירו. קודם שחיטה:
א
א) ב)
א
לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר: סיפא מאי קמ"ל
מותר באכילה. ובגמרא מפרש מאן מותר: הרי זה
ג)
כילוד. ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם
דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא. וא"ת ודילמא איצטריך לאשמועינן
ב ב ג
נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה: חותך מעובר שבמעיה.
אע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא
ד)
ה)
והניח החתיכה בתוכה: מותר.
החזירו וי"ל דפשיטא ליה דכיון דבלא
ו)
בהמה המקשה לילד והוציא העובר את
חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא
בשחיטתה כדיליף בגמראט) מכל בבהמה
ג ד
ז)
תאכלו: מן הטחול ומן הכליות. של
כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות
ח) ט)
ידו והחזירו מותר באכילה אהוציא
ד ה
י)
בהמה עצמה: אסור באכילה. ואע"פ
לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה
את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד
כ) ל)
שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה.
❖
למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי'
ב חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה גמן
ה ו
להכי נקט טחול וכליות משום דמידי
דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי
הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל
דלא מיטרפא הוא: גמ' ואבר עצמו
אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל
דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר:
תורה אור השלם
אסור. באכילה מאחר שיצא ממחיצתו
כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי
גמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו
ו ז ח
1. וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי
קודם שחיטה ואע"פ שהחזירה קודם
חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות
ד
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא
לכן: ובשר בשדה. כלומר חוץ למחיצתו
אסור מאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה
דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה
1
תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן
❖
שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי
דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה
טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ
שמות כב ל
אֹתוֹ:
אעובר והא לא שמעינן מההיא
להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא
למחיצתו נאסר תנן בהמה המקשה לילד
כטרפה ולא תאכלו. וכל מי שיש לו
דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב
❖
והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה
גליון הש"ס
כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון
מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו
כ)
מאי לאו אאבר לא אעובר אי אעובר מאי
תוס' ד"ה שליא וכו'
שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה
נמי מהאי קרא נפקא לן :
דדילמא היינו דוקא
איריא החזירו אפילו לא החזירו נמי הוא
שיטה מקובצת
לא אעובר. ואשמועינן דמשום יד לא
לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל:
בבהמה.
טעמא דראשו מת הא ראשו חי
הדין אף על גב דלא החזירו ואיידי דקא
❖
הוי כילוד: אפי' לא החזירו נמי.
א] האי פרוזדור דהכא
לא הוי. נ"ב עי' תוס'
בעי מיתנא סיפא הוציא את ראשו אף על פי
כו'. תימה דהוה ליה
דעובר נפקא לן לקמן מבהמה בבהמה
בכורות דף מ"ו ע"ב ד"ה
אותה תאכלו: וסיפא. גופה מאי קמ"ל
למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור
שהחזירו הרי זה כילוד תנא נמי
רישא
דאדם: ב] וא"ת מאי פשוט
מוסף רש"י
דקאמרת רישא תני משום סיפא:
לכהן א"כ מכי יצא ראשו הוי כילוד
יותר בזה מבזה. נ"ב עי'
החזירו וסיפא מאי קמשמע לן דכיון
דיצא
הוציא את ראשו.
תוס' בכורות דף י"ט ע"ב
בכור לנחלה. בעינן ולד שיהא ראוי
וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו
❖
בכור
ראשו הויא לה לידה תנינא איזהו
ד"ה ובגסה:
לחיות ואי לא ראוי לחיות לא מפקע
רובו כדדחי בפ' יש בכור
ה לנחלה ואינו בכור ו לכהנים הבא
אחר
את הבא אחריו מליטול פי שנים דכתיב
דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים
נפלים אף על פי שיצא ראשו חי או בן ט'
(בכורות מו:) חותך
ראשית אונו מי שלבו דוה
ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני
רבינו גרשום
מעובר שבמעיה.
שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו
עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב
מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם
בהמה המקשה לילד כו'.
חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי
מותר באכילה.
אביו דוה על מותו אבל מפדיון הבכור
יצא רובו אח"כ ופריך וניתני רובו ומשני
כלומר מחמת
י)
קישוי הוציא עובר את
וכי תימא אשמעינן באדם וקא משמע לן
פוטר הוא את הבא אחריו שהרי זה
דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור
ידו מבית הרחם והחזיר
פטר את הרחם: נפל. שלא כלו
לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה
בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דאין
ואח"כ שחטו את אמו
(לעיל
מותר באכילה העובר
חדשיו: אע"פ שיצא ראשו חי. והחזירו
מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא
פרוזדור לבהמה ובהמה מאדם לא ילפא
נה.) ושאינה גופה.
דאע"ג דהוציא ידו לא
ממתני' דנדה דתנן יצא כדרכו
ויצא אחיו שכלו חדשיו אין לידת הראשון
דחשיב פרצוף פנים דידיה הא נמי תנינא
חשוב יוצא חוץ ממחיצתו
מפקעתו מלהיות בכור לנחלה שאפילו
משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו
(לקמן סט.)
אבל הוציא ראשו הרי
שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה
משתצא פדחתו: אדם מבהמה לא
כיון שיצא בשר חוץ
זה כילוד אע"פ שהחזירו
נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא
למחיצתו.
ואסור כולו אע"ג דשחטו
כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אי
יליף דאין פרוזדור לבהמה. א]האי
אחריו שאין לבו דוה עליו וכל שכן אם
את אמו לא מעלי ליה
אמרת בשלמא החזירו דרישא דוקא תנא
פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא
יצא ראשו מת. והאי דנקט ראשו משום
שחיטה: מ"ט דאמר קרא
(קדושין נח.)
ובשר בשדה טרפה כלומר
סיפא אטו רישא אלא אי אמרת לא דרישא
דופן דאמר דמכי הוציא
בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי
כיון שיצא ממחיצתו הרי
ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן: או.
ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי
דוקא ולא דסיפא דוקא למה ליה למתנייה
(מכות יח.) הבא
זה כטרפה מה טרפה דאין
הבא אחר בן תשעה אפי' יצא ראשו
כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה
אחר נפלים.
לה היתר אף זה אין לה
כלל לא לעולם אעובר וכדאמר רב נחמן
היתר וטעם זה [בעינן]
של ראשון מת הויא לידת הראשון לידה
יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון
בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך
לפרושי לקמן: תנינא הבא
ואין הבא אחריו בכור לכהן אבל הבא
שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם
אחר הנפלים כו'. כלומר
ז הכא נמי לא נצרכה אלא למקום חתך
אחר בן תשעה שיצא ראשו חי בכור
הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי
ולד דאמר אדם הבא
ת"ש בהמה המקשה לילד הוציא עובר את
אחר הנפלים אע"פ שהנפל
לנחלה נמי לא הוי. אלמא ראש הויא
הירכים המכסים את הרחם שבין
הוציא ראשו חי כלומר לא
ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו מותר
לידה: וכי תימא אשמועינן באדם.
הירכים כדפ"ה ומש"ה לא חשיב כילוד
כלו לו חדשיו או הנפל
באכילה שחט את אמו ואחר כך החזירה
היה בן ט' חדשים שכלו לו
ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על
דביציאת ראשו הוי כילוד והדר אשמועי'
חדשיו והוציא ראשו מת
שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי
אסור באכילה הוציא את ידו וחתכו ואח"כ
בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דבהמה
ח
הבא אחריו בכור לנחלה
גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה
לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה
שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור ושבפנים
דכתיב כי הוא ראשית
אונו כיון דנפל לא כלו
דאמר רבי [יהושע] טינוף פוטר
וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו
טהור ומותר שחט את אמו ואחר כך חתכו
לו חדשיו ובן ט' שלא
מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי
ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי
הבשר
הוציא ראשו אלא מת לא
ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת
שהירכים הוו לה כעין פרוזדור ואין
חשוב ראשית אונו אלא
דרוב יולדות מטנפות: שליא שיצתה מקצתה אסור
הבא אחריו אין בכור לכהן
יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו: הא נמי תנינא. בבהמה נמי
דנפל כיון דהוציא ראשו
באכילה. אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא"ת היכי מוכח מיניה
תנינא במתניתין בפירקין דראש הוי לידה דקתני שליא שיצתה מקצתה
(בכורות
חי הוא היה בכור או
דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ"ק
אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא
מו.) או בן ט' שיצא
בן ט' שהוציא ראשו מת
ראשו מת.
ואין לו לכהן חמש סלעים
סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דלמא בההיא מקצת
דב"ק דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן
מן האחרון: דאין פרוזדור
דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא
דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי"ל
לבהמה וכיון דהוציא
אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא אצטריך:
דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון
ראשו מיד חשוב כילוד
דחשיב פרצוף פנים דידיה
א"א בשלמא החזירו דרישא דוקא. ולמישרי אבר גופיה איכא
דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא
כלומר (כיון) [הלכך]
לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא אלא אי אמרת מותר
ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור דאין הראש
דהוציא ראשו מיד חשוב
פוטר בנפלים $דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן
דרישא אעובר קאי אבל אבר אסור דחזרה לא מהני אמאי נקט
כילוד וליכא (למימר)
(שם) שליא.
[למילף] בבהמה: הא
החזירו: לעולם. מותר דקתני אעובר ודקשיא לך חזרה מאי אהני
מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה
שיצתה מקצתה.
נמי תנינא שליא שיצתה
היינו לענין שליא דהוי סימן ולד:
למקום חתך מהניא דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון
מקצתה. כלומר בהמה נמי
כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו'. וא"ת מאי פשוט יותר
אסורה באכילה.
תנינא דיציאת ראשו חשוב
ולחותכו שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד
ב]
שליא שיצתה מקצתה
על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא אבל
בזה מבזה וי"ל משום דתנן בנדה דבאשה הוי
דאמרי' אין שליא בלא
החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר
שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן
ולד וכיון שיצתה מקצתה
ודאי עם ראשו יצאה
דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא
ולד מ"מ בשליא שוה לאשה ל):
ואסורה באכילה דיצאה
ממחיצתו. והא דרב נחמן לקמן : שבחוץ טמא. דילפינן בהעור
ואליבא חוץ למחיצתה: אי אמרת
והרוטב שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה : שבפנים טהור. שמחיים לא קבל טומאת אוכלין:
בשלמא החזיר דרישא
דוקא. כלומר הוציא עובר
הבשר
את ידו והחזירה מותר
(ב"ק יא.) באכילה האבר וטעמא דהחזיר דשחיטת אמו מטהרתו אבל לא החזיר אסור והחזיר דווקא תנא סיפא הוציא ראשו אע"פ
(לקמן עז.)
שהחזירו הרי זה כילוד דהא בבא לא צריכא דתנינא במקום אחר כדאמרינן שליא שיצתה מקצתה אמטול רישא דווקא
אלא אי אמרת לאו דרישא דווקא דפרישית הא דתנן מותר באכילה אעובר והחזיר לאו דוקא ה"ה דאע"ג דלא החזיר
וסיפא נמי לאו דוקא היינו הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד דתנינא במקום אחר למה לי למיתניה כלל: לא לעולם אעובר. כלומר הא דתנן החזירו מותר באכילה אעובר תנן אבל אבר עצמו אסור באכילה ואי פרכת מאי אריא החזירו
אפי' לא החזירו נמי לא נצרכה אלא למקום חתך אם החזיר מקום חתך מותר ואי לא החזיר מקום חתך אסור: שחט את אמו ואח"כ החזירו. אסור באכילה דאין שחיטת אמו מטהרתו דלא הוה האבר במעי אמו כי שחטה: חתכו ואח"כ שחט
את אמו שבחוץ כו'. כלומר דמחיים לא מקבל טומאה: שחט אמו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דדמי כשחתכו כמי שנוגע הנבלה בטהור כדבעינן לפרושי בגמ' [לקמן עב.]: