בהמה המקשה
פרק רביעי חולין
סט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ותבעי
לך קדשים קלים בירושלים. רב חנניא הוה מיבעי ליה
זה הכלל. משנתינו היא: דבר שאינו גופה. אלא מן העובר ונמצא
יא א
א) ב)
ג) ד)
בתוכה מותר: לאתויי מאי. אי חותך מן העובר תנא ליה אלא לאו
בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפי' לענין שחיטת
יב ב
לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך: לאתויי
קדשים קלים ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קא מיבעי ליה דפשיטא
ה) ו)
דאתא
אבן פקועה דכוותיה. שיש בו איסור יוצא
קלוט. אפי' הנמצא שלם במעי פרה:
הוציא עובר. של שלמים את
דטעון שחיטה:
ז)
בחד אבר: או דלמא תרי איסורי
ח)
ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה: מהו.
❖
יג ג
ט) י)
אמרינן. לאו דוקא תרי (ב) איסורי
להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו
זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה
יד ד
בשחיטת האם: ותבעי לך קדשים
אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה:
מותר שאין גופה לאתויי מאי לאו לאתויי
תלתא
לא אמרינן. תימה מאי
קלים בירושלים. ז) כגון עובר שלמים
תורה אור השלם
כה"ג לא לאתויי קלוט במעי פרה ואליבא
שהוציא את ידו בירושלים והחזירה
קמיבעיא ליה והא קי"ל
❖
1. וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת
דרבי שמעון דאע"ג דאמר רבי שמעון קלוט
והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך
דזה וזה גורם מותר:
פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי
אלמה א"ר יוחנן השוחט בהמה
בן פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר
פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה
אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא
❖
אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: דברים יד ו
העולם אבל במעי אמו שרי בעי רב חנניא
מוסף רש"י
ומצא בה דמות יונה אסור
מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא
הוציא עובר את ידו בעזרה מהו מגו דהוי
הוציא עובר את ידו בין
באכילה בעינן פרסות וליכא. נראה
ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר
סימן לסימן מהו.
הגהות הב"ח
מחיצה לגבי קדשים הוי נמי לגבי דהאי
הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא
דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור
לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים
גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו
(א) גמ'
או דלמא לגבי דהאי לאו מחיצה היא
(לעיל לב:)
והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף
מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה
דמחיצת עובר אמו היא אמר ליה אביי
(ב) תוס'
לדברי האומר חוששין
הבהמה אסורה משום שוחט קדשים
שראוי להיות מותר ורגליה רגלי יונה
לזרע האב.
ותבעי לך קדשים קלים בירושלים קדשים
❖
בחוץ: אמו הוא. ולא חומה: מי
או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא
קלים בירושלים מאי טעמא לא קא מיבעיא
(לקמן עה:) אין לו
מצטרף סימן ראשון לסימן שני
ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות
תקנה.
לך דמחיצת עובר אמו הוא הכא נמי
גרסינן. והכי מיבעי ליה סימן ראשון
מותר כשיצא לאויר העולם דההיא
הגהות מהר"ב
מחיצת עובר אמו הוא בעי אילפא הוציא
כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה היה
חשיב כמפריס פרסה להיות ניתר
רנשבורג
עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי
בא להתיר אף באכילה ומשיצא אין
בשחיטת אמו כמו שחשוב כמפריס
א] גמ'
חתיכת סימן שני בא על אבר זה
פרסה כשיצא לאויר העולם דלא על
מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהריה
אלא לטהרו מידי נבלה כדאמרן לעילח)
חנם תפס ר' יוחנן דמות יונה ולא
מידי נבלה או לא אמר רבא א ק"ו אם הועיל
וחכ"א מגע טרפה שחוטה מי מצטרף
נקט עובר שרגליו דמות יונה או
לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה
(לקמן עה:)
סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר
עובר שאין לו רגלים וכי פריך קלוט
נוהג בשליל.
לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה בעי ר'
עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו
במעי אמו ליתסר אליבא דרבי שמעון
(לקמן צ:)
ירמיה מהו לחוש לזרעו
היכי דמי אילימא
לא אברין בעוברין.
מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך:
דוקא
פריך דאסר ליה כשיצא לאויר
דאזל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי
או. דלמא כיון דיש חילוק ביניהם לא
העולם כדפרישית לעיל:
דאית ביה איסור יוצא
אפילו בן פקועה
מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני
תמכר
דעלמא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן
דברים עם השני שאינו אלא לטהרו
ולא
(תמורה י.)
❖
מידי נבלה ואין כאן שחיטה שלמה
פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה לא צריכא דאזל אבן
עוברין באברין.
לטהרו: אם מצטרף סימן ראשון לשני
פקועה דכוותיה מאי אבר מוליד אבר וחתיך ליה ושרי או דלמא מבלבל
להתיר באכילה. כל העובר והבהמה
זרעיה הדר אמר פשיטא דמבלבל זרעיה דא"כ סומא יולד סומא וקיטע
רבינו גרשום
ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין
(שם) ולא אברין ועוברין.
יולד קיטע אלא פשיטא דמבלבל זרעיה והכי קמיבעיא לן בהמה בעלמא
(שם)
זה הכלל דבר שגופו אסור
שחיטה לא בזו ולא בזו לא תועיל
ולא שלמין.
כלומר כתחלה תנן חותך
לאו מכח חלב ודם קאתיא ושריא הכא נמי לא שנא או דלמא תרי
לאבר לטהרו מידי נבלה: מהו לחוש
❖
(שם)
מן העובר שבמעיה מותר
איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ולמאן אי לרבי מאיר איסור חלב ודם
לזרעו. של עובר זה שהוציא ידו
באכילה כל האבר והעובר
למה לי למיתני שאינה
איכא איסור יוצא ליכא א] אי לרבי יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב
ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא
גופה מותר לאו לאייתויי
רבינו גרשום (המשך)
על הבהמה והוליד מהו שיאסר אבר
(ודם) ליכא דתנן גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי רבי
(א)
כי האי גוונא דכה"ג [דיצא
כיוצא בו הנולד ממנו: אפי' בן פקועה
לר' יהודה דאמר עובר ירך
מחותך] וקתני מותר: ותיבעי
מאיר רבי יהודה אומר אין נוהג בשליל וחלבו מותר אלא כל מכח לא
אמו ושחיטת אמו מטהרתו
לך קדשים קלים בירושלים
דעלמא. שלא הוציא את ידו וגדל
אמרינן דשרי והכי קמיבעיא לן מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לא
מחיצת עובר אמו הוא
כלומר פרה של שלמים
והוליד נמי אסור כל הולד: דאמר רב
לדבריו איסור יוצא איכא
שמקשה לילד שהוציא עובר
כאבר מן החי דמי ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא
משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע
איסור חלב ליכא דחלבו
את ידו אם האבר מותר
הכא לית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה תיקו:
לאיסוריה בשחיטה
אין חשוב חלב דאינו חשוב
אם לאו: מי מצטרף סימן
ב
האב. חנניא הוא באותו ואת בנו
בהמה (על הכל) [כלל]:
שני לסימן ראשון ודמי
חותך מעובר וכו': מנלן דכתיב 1 וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בהמה
: אין לו תקנה. שמצד אביו אין
והכי קא מיבעיא ליה מהו
כמי שהוציא לאחר שחיטה
בבהמה לרבות את
הולד אלא מעתה ימירו בו אלמה תנן אין ממירין
לגמוע את חלבו כלומר מה
ואעפ"כ שאין מותר באכילה
טעון שחיטה כדתנן במתני'
ג
דבעא מהו לחוש לזרעו לא
טהור מידי נבלה דשחיטת
לא אברין בעוברין
ולא עוברין באברין ולא אברין ועוברין בשלמין ולא
וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ומצד אמו
בעי לענין ולד שיוצא ממנו
אמו מטהרתו אי לאו:
טעון שחיטה וסימניו אינן סימנין דהא
שלמין בהן אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד אי הכי אפילו
אלא כי קא מבעיא ליה מהו
ק"ו אם הועיל לו סימן
1
לגמוע חלבו דחלב חשוב
שני לסימן ראשון כלומר
פלגיה כשחוטין דמו ואי נמי ה"ל בר
חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה תנן חותך מן העובר שבמעיה
לזרעו חלב דעלמא לאו מכח
בלא יוצא שחיטת אמו
סימן א' ובהמה צריכה רוב שנים: אבן
מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה אמר קרא אותה שלמה
אבר מן החי דמי ושרי האי
מטהרתו באכילה לרבנן
פקועה דכוותיה. דאין ט)[הולד] טעון
נמי לא שניה או דילמא התם
כדחזינן במתניתין לא יועיל
ולא חסרה אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תשתרי
אית ליה תקנתא לאיסורא
לו לטהרה מידי נבלה ביצא:
שחיטה אלא משום חד אבר וההוא אבר
בשחיטה דאבר מן החי לכי
מהו לחוש לזרעו. כלומר
אלמה אמר רבי יוחנן דהשוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה
לא מישתרי בשחיטה דלאו שחיטה היא
שחיט ליה הוי מותר: הכא
הוציא עובר את ידו והחזיר
בעינא
[וחתך ליה האי אבר ושרי]: מבלבל
י)
לית ליה תקנתא לאיסורא
ושחט אמו דאמרינן אבר
בשחיטה דאיסור יוצא לית
עצמו אסור והוציאוהו חי
זרעיה. ומיתסר כל הולד משום אותו אבר ואליבא דחנניא קבעי לה: לאו מכח חלב ודם. של אבוה קאתי שאף החלב והדם הולידו: תרי איסורי
ליה תקנתא בשחיטה: חותך
והוליד בהמה אחרת מהו
אמרינן. דשרי אבל חלב ודם ויוצא לא: ולמאן. איכא תלתא: אי לר"מ. דאמר איסור חלב נוהג בשליל כדלקמן: איסור חלב ודם איכא איסור
מן העובר שבמעיה מותר
לחוש לזרעו דכמה שאברו
יוצא ליכא. דהא לר"מ אפי' מה שבפנים טעון שחיטה כדקתני מתניתין ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה הלכך ה"ל כשאר בהמה: ואי
באכילה. כלומר העובר מותר
אסור משום יוצא כך אברו
ומה שנחתך ממנו מנא לן
של זרעו יהא אסור אם הימין
כר' יהודה. בר פלוגתיה דאמר אין טעון שחיטה מה שבפנים ואיכא איסור יוצא שאין לו היתר איסור חלב ליכא: נוהג בשליל. גיד הנשה וחלבו של
דכתיב כל בהמה מפרסת
הימין ואם השמאל השמאל.
שליל אסור: אלא. הא לא קמיבעיא ליה דכל מכח לא אמרינן דליתסר משום שבא מכח איסור: את חלבו. אם נקבה היא וילדה והרי היא חולבת
פרסה כלומר בבהמה לרבות
דאמר רב משרשיא לדברי
חלבה מהו באכילה והיינו לזרעו דקאמר שאין החלב בא עד שתלד: בהמה בבהמה. שדיא בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה
את הולד ומה שנחתך ממנו
האומר חוששין לזרע האב
ולמה אנו דורשין בהמה
כו' חנניה הוא דסבירא ליה
הנמצאת בבהמה תאכלו: אלא מעתה. הואיל ושליל קרוי בהמה: ימירו. אם הביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים מעוברת ואמר הרי זו תמורת עובר
בבהמה שאנו דורשין תחלה
דחוששין לזרע האב בפרק
של זו תהא תמורה דהא גבי תמורה בהמה כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה: אין ממירין. כלומר אם המיר אין מומר דכל ממירין
וסוף וכל בהמה מעלת גרה
אותו ואת בנו: בן פקועה
בבהמה וזהו שאמרנו בהמה
הבא על הבהמה. כלומר דבן
דתמורה דיעבד הוא כדאמרן בשמעתא קמייתא דפרקא קמא : לא אברין בעוברין. אבר בהמת חולין זו תמורה תחת עובר בהמת קדשים
בבהמה: אלא מעתה ימירו
פקועה ניתר בשחיטת אמו
זו: ולא עוברין באברין. עובר בהמת חולין זו תמורה ברגלה של בהמת קדשים זו: ולא עובר ואבר בשלמים. אלמא לאו בהמה מיקרו: אלא.
בו כלומר השתא דקרית להו
אפי' גדול וסימנין שלו קנה
לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא והכי דריש כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה אכול: אותה תאכלו כשהיא שלמה.
בהמה האבר ועובר שנחתך
וגרגרת אין חשובין סימנין
ממנו ימירו בו דכתיב אם
אלא כבשר הן חשובין וולד
אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל הנמצא: אלא מעתה. דדרשת כל בבהמה:
המר ימיר בהמה בבהמה
שלו מצד אמו צריך שחיטה
בעינא אלמה תנן אין ממירין לא
דאמו בהמה מעלייתא היא
אברין כו' כלומר לא אברין דבהמת קדשים בעוברין דחולין ולא עוברין דקדשים באברין דבהמת חולין ולא אברין ועוברין
והוא אין לו סימנין לשחוט לפיכך אין לו תקנה לולד. לא צריכא דאזל אבן פקועה דכוותיה כלומר והוליד ולד דהוא יש לו
בשלמים ולא שלמים באברין ועוברין. כלומר אם היתה בהמת קדשים מעוברת ונחתך מן העובר שבמעיה ורצה להמיר אותו
תקנה דאין צריך שחיטה לא מצד האם ולא מצד האב: מאי אבר אבר מוליד. כלומר מי אמרינן אותו אבר שיצא אין מוליד
עובר חסר העובר והאבר שנחתך ממנו בשלימין עוברין דחולין אין יכול להמיר ולא עוברין שלימים דקדשים בעובר חסר
אלא אבר דכוותיה אם ימין ימין אם שמאל שמאל וחתיך ושדי ליה מן הולד שהוליד או דילמא מיבלבל זרעיה ואסור כוליה
ובמה שנחתך ממנו לפי שאין חשוב בהמה על הכל: אלא אמר קרא כל בבהמה לרבות את הולד. כלומר לא תימא בהמה
דאותו אבר פשיט איסוריה בכל הגוף: בהמה בעלמא לאו מכח בשר ודם קאתי. כלומר מה בהמות שבעולם אינם באות אלא
בבהמה דאינו חשוב בהמה האבר ועובר אלא אימא כל בבהמה לרבות את הולד והכי קא דרשינן כל בבהמה תאכלו: אי
מכח איסורא שיש לאב של ולד חלב ודם ובא מכח חלב ודם ואעפ"כ שרי הולד הכא נמי אע"ג דמכח יוצא קאתי שרי הולד
הכי אפי' חותך מן הטחול. כלומר אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות של בהמה הוא ובהמה מותר באכילה אלמה תנן מן
או דילמא תרי איסורי אמרינן כלומר מכח חלב ודם שרינן אבל חלב ודם ויוצא לא שרינן: ולמאן אי לר' מאיר איסור חלב
הטחול ומן הכליות אסור באכילה כלומר הבהמה והטחול והכליות הכל אסור באכילה: אלא מעתה השוחט את הבהמה
ודם כו' כלומר דהוא משוי בן פקועה כילוד [הא ס"ל] מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ולדבריו אסור חלב ודם איכא כשאר
ומצא בה דמות יונה תישתרי. השתא דאמרת כל בבהמה תאכלו מצא בה דמות יונה תישתרי:
בהמות איסור יוצא ליכא דאע"ג דהוציא ידו לא חיישינן דלא חשוב יוצא ממחיצתו: אי לר' יהודה איסור יוצא איכא כלומר