סט:
בהמה המקשה
פרק רביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תמכר
לצרכי עולות. לא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש
בעינא פרסות. בבהמה דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה
טו א
א)
ב)
הנמצאת בבהמה תאכלו: קלוט במעי פרה ליתסר. ואנן אמרינן
חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה דאמרינן בפ"ק דקדושין
ג)
לעיל דשרי אפי' לר"ש: תנא דבי ר' ישמעאל כר"ש. מצינו
דקדושה ואינה קריבה דחשיבה דחויה מעיקרא דהתם לא הוה
ד)
טז ב
משנת מדרשו של ר' ישמעאל כתלמידיו של ר"ש בן יוחי: פרסה
בידו להקדישה כולה מתחלה אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול
להקדישה כולה: יצא רובו הרי זה
בבהמה תאכלו. קרא כתיב פרסה
יקבר. אע"ג דתנן בפרק כל פסולי
וכתיב פרסות איזה שתמצא או פרסה
בעינא פרסות וליכא אלא מעתה קלוט
יז ג
בבהמה או פרסות אבל יונה אינה לא
המוקדשין דב"ה
במעי פרה ליתסר הא תנא דבי ר' ישמעאל
פרסה ולא פרסות: כדאמרן מעיקרא.
מתירין למנות עובד כוכבים על
כרבי שמעון בן יוחי פרסה בבהמה
יח ד
1 א
דעובר איקרי בהמה: ר"ש היא.
הבכור הכא מודו דאסור למכור לעובד
תאכלו רב שימי בר אשי אמר לעולם
יט ה
כוכבים דהא מוקמינן לה התם כר"ע
טעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא
❖
כדקאמרת מעיקרא ודקא קשיא לך אין
ושמעינן ליה לר"ע בפרק טבול יום
משום דמקיש תמורה למעשר במסכת
ממירין הא מני רבי שמעון היא דמקיש
דאמר מדבריו למדנו
תמורה בפ"ק דתנן אמר ר"ש והלא
תמורה למעשר מה מעשר אינו נוהג
מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא
שהשוחט את הבכור ונמצא טרפה
שיטה מקובצת
באברים ועוברים אף תמורה אינה נוהגת
שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשר
דכתיב ג) כל מעשר בקר וצאן וגו' לא
א] טעמא דנפשיה קאמר.
אסור בהנאה והיינו טעמא דהיכא
יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ולמה
ה)
באברים ועוברים ומנא תימרא דתנן
נ"ב עי' תוס' תמורה דף
❖
ו) ז)
י"א:
דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל
יצא להקיש מה מעשר קרבן יחיד יצא
אמר רבי יוסי והלא במוקדשים האומר
ושרי אפי' לעובדי כוכבים ז):
קרבן צבור ומה מעשר קדשי מזבח יצאו
❖
ח)
רגלה של זו עולה כולה עולה אף א] כשיאמר
רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע
קדשי בדק הבית הלכך דוק מינה נמי
רבינו גרשום
רגל של זו תחת זו תהא כולה תמורה
הוא קדוש. הא דאמר רב יהודה
מה מעשר אינו בעוברין ואברין דבעינן
תחתיה למאן קא מהדר ליה אילימא לרבי
קלוט במעי פרה ליתסר.
תורה אור השלם
יעבור תחת השבט ד): אף
בפ' כל פסולי המוקדשין
כלומר השתא דאמרת
מאיר ורבי יהודה מי אית להו האי סברא
תמורה. אבל למאן דלא מקיש ממירין
דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא
1. וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת
בעינא פרסות וליכא: תנא
דבי ר' ישמעאל בי
והתניא יכול האומר רגלה של זו עולה
דעובר איקרי בהמה: ומנא תימרא.
פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי
לאויר העולם ומפרש גדיא באזניה
רבי שמעון בן יוחאי
פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה
אימרא בשיפוותיה אבל אימרא באזניה
דהא אין ממירין ר"ש היא: דתנן. בסיפא
תהא כולה עולה תלמוד לומר כל אשר
2
פרסה בבהמה כו' כלומר
בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין
לא דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא
דברים יד ו
כתיב כל מפרסת פרסה
יתן ממנו לה' יהיה קדש ממנו קדש ולא
2. וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר
וגו' ולבסוף כתיב תאכלו
ומפרש טעמא והלא במוקדשין בתחלת
יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין
כולו קדש יכול תצא לחולין תלמוד לומר
דאפי' מצא בתוכו שאין לו
יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיְיָ
לחוש דמתוך דאזניו גדולות דרכו לצאת
הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה
אלא פרסה תאכלו: לעולם
כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיְיָ
יהיה בהוייתה תהא ב הא כיצד תמכר
❖
במיעוט הראש והיינו דלא כרב הונא
עולה כו' שמע מינה מדקאמר והלא
יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: ויקרא כז ט
כדאמרינן מעיקרא כלומר
לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר
בהמה בבהמה תאכלו: מי
דלדידיה כיון דלמפרע קדוש אפי' לא
במוקדשין דלרבי שמעון מהדר והלא
אית להו האי סברא דהוא
שבה דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי
יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום
במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה
אומר רגלה של זו עולה
גליון הש"ס
ורבי שמעון אומרים מנין לאומר רגלה
דכשיצא אח"כ הרוב איגלאי מילתא
של זו כו' כדלקמן ובזו אתה חלוק עלי
דתהא כולה עולה. הא
גמ' טעמא דנפשיה
כיצד תמכר לצורכי עולות
של זו עולה תהא כולה עולה תלמוד לומר
למפרע דקדוש הוה כדאמרי' הכא גבי
דאי ס"ד ת"ק אין ממירים ר"מ היא
קאמר.
לא כולה לצורכי עולות
כשאר סתם משנה: מי אית להו האי
מכירה ומיהו איכא לאוקמי האי דרב
יהיה לרבות את כולה למאן אי לרבי מאיר
אלא דמי אבר שבה: אלא
❖
לאו לר' שמעון כלומר
סברא. במוקדשין דכולה עולה דנימא
יהודה אליבא דרב הונא ומכי חזי לאזנו
ורבי יהודה מי אית להו האי סברא אלא
דרבי שמעון סבר רגלה
להו רבי יוסי והלא במוקדשין אתם
דגדיא בפנים שרי להטיל בו מום
לאו לרבי שמעון לא רבי יוסי א] $ טעמא
של זו עולה תהא כולה
מודים לי והתניא כו': יכול תהא יוצאה
דאכתי לא יצא כלל אבל אימרא איכא
הגהות מהר"ב
דנפשיה קאמר: מתני' המבכרת המקשה
עולה וסבירא ליה דהאומר
ג
תהא רגלה של זו תמורה
לחולין. בפדיון שיפדה אותו אבר:
למיחש מכי חזי לאזניה בפנים שכבר
רנשבורג
אין כולה תמורה וא"ל
לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא
תמכר. בהמה זו לצרכי עולות ודמיה
יצא רוב הראש וחזר וסוגיא דריש
א] גמ'
ר' יוסי כמה דסבירא
❖
רובו הרי זה יקבר ונפטרת מן הבכורה:
חולין: חוץ מדמי אותו אבר. וממנו
כיצד מערימין דמוקי
לך לענין עולה למה
גמ' אתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים
לא סבירא לך לענין
דרב יהודה בזמן הזה דלא חזי להקרבה
לא יטול הדמים לפי שאינו שלו. ובתמורהה)
תמורה מכלל דהוא לא
ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא
פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה
וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש
ד
סבירא ליה לענין תמורה
מוסף רש"י
נגזור אטו דלמא נפיק רוב הראש
מחוסרת אבר והוא היה מחוייב עולה:
וטעמא מאי דתמורה אינה
רבה אמר אינו קדוש רב הונא אמר קדוש
והלא במוקדשים.
נוהגת באברים לא ר'
יהיה לרבות את כולה. דה"ל למיכתב
ההיא סוגיא דלא כרב הונא דלרב
קסבר למפרע קדוש וכיון דנפק
ליה רוביה
יוסי טעמא דנפשיה קאמר
כל אשר יתן ממנו לה' קדש ומדכתיב
הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור
(תמורה י. לקמן
כלומר כשם דסבירא לי
איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדוש
קלה.) ת"ל יהיה.
וכן הא דא"ל ח)רב עמרם לרב ששת
יהיה ריבויא הוא דאפי' לא נתן לה'
דעולה נוהגת באיברים
ומאי דזבין לא כלום זבין רבה
אמר אינו
כך תמורה נוהגת באברין
אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא
אלא ממנו דהיינו מקצתה יהיה קדש
והאומר רגלה של זו תהא
קדוש קסבר מכאן ולהבא קדוש ומאי דזבין
כולה: אלא לאו. ת"ק ר"ש היא וכיון
עולה עולה הוא או בכור הוי ההיא
תמורה תחתיו תהא כולה
שפיר זבין ואזדו לטעמייהו דאתמר יצא
תמורה תחתיו: המבכרת
נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא
דשמעת ליה בעלמא דמקיש תמורה
המקשה לילד מחתך אבר
שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם
ליה דקודם יציאת רובו יכול להפקיע
למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא
אבר כו' כלומר המבכרת
הוא: לא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר.
ממנו קדושת בכור אם לא נחלק בין
רב הונא אמר אינו קדוש רבה אמר
המקשה לילד והוציא
ה
(תמורה
עובר את ידו מחתך אותה
מכירה לעובד כוכבים להנך:
מהא לא תימא דת"ק ר"ש היא דלעולם
קדוש רב הונא אמר אינו קדוש רב הונא
יא:) ודמיה חולין.
ישראל ומשליך לכלבו
אימא לך דר"מ היא או ר' יהודה דלא
מאי
(ערכין
לטעמיה דאמר למפרע קדוש ורובא קמא
דכיון דלא יצא ראשו או
שמעינן להו דמקשו וטעמייהו בהא
ה.) חוץ מדמי אבר
רובו לא חל עליה קדושת
ליתיה ברחם רבה אמר קדוש רבה לטעמיה דאמר מכאן ולהבא
שבה.
בכור ונפטרה מן הבכורה
משום דאברים ועוברין לאו בהמה
לכשתלד פעם אחרת אין
קדוש ורובא דרך רחם נפיק וצריכא דאי אשמעינן בהא בהא קאמר
מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי
חשוב האחרון בכור:
רב הונא משום דלקולא אבל בהך דלחומרא אימא מודי ליה לרבה
למימר לר' מאיר והלא במוקדשים כו'
איתמר יצא שליש ומכרו
לעובד כוכבים ישראל
ואי
לאו משום דסבירא ליה דנימא והלא
מכרו לעובד כוכבים לפי
במוקדשים אתה מודה לי אלא ה"ק ליה
שראה שלא יצא מתחלה
הלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא ליה מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהא כולה תמורה
רובו וחזר ויצא שליש
ואישתכח דהמיר בהמה כולה וקרינא בהמה בבהמה: מתני' המבכרת המקשה לילד. בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא
אחר הרי רובו: רב הונא
לטעמיה דאמר למפרע
יוצא ראשון ראשון: ומשליך לכלבים. דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש: יצא רובו. כאחת וחתכו: ה"ז יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה
הוא קדוש. כלומר הבכור
עליו דקרינא ביה אשר יולד : ופטורה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו
כשהוא קדוש מתחלתו
חשבינן הקדושה והאי נמי
פטר רחם הוא: גמ' וחזר ויצא שליש אחר. והרי כאן רוב: רב הונא אמר קדוש. בכור זה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן: אינו
מתחלתו חשבינן ליה וכיון
קדוש. והרי הוא חולין כדמפרשי טעמייהו: למפרע הוא קדוש. אע"ג דבלידה תלא רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק (שם)
דתחלתו לא יצא דרך רחם
לא חל קדושה עליה:
רובא משוי ליה לידה מתחלה ואגלאי מלתא דכי זבין לעובד כוכבים לאו כלום זבין דאין לו חלק בו: מכאן ולהבא. מיציאת רוב ואילך
וצריכי דאי אשמעינן בהא
הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה ה"ל יד עובד
כו'. כלומר אי אשמעינן
כוכבים באמצע ותו לא קדיש בב' שלישי אחרונים: יצא שליש דרך דופן. תחילה ע"י סם וסכין ובגמר לידה נפתח רחם ויצאו שני
ביצא שליש ומכרו לעובד
כוכבים בהא אמר רב הונא
שלישים: למפרע הוא קדוש. הרובו) הראשון קדושתו תלויה שבתחלת לידה הוא צריך ליקדש: מכאן ולהבא. משיולד רובו או בתחילה או בסוף: דאי
למפרע קדוש דאי אמר
אשמעינן בהך. קמייתא: בהא קאמר רב הונא. למפרע הוא קדוש: משום דלקולא. כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא דמפקעינן לבכור מקדושתו:
מכאן ולהבא קדוש אתי
ואי
לקולא דהוה אמרינן מאי
דזבין שפיר זבין אבל
ביצא שליש דרך דופן ושני שלישין דרך רחם דאי אמר למפרע קדוש לקולא הוא אימא מודי לרבה דמיכן ולהבא קדוש: