בהמה
המקשה פרק
רביעי
חולין
עא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולרבנן
האי קרא למה לי כוליה לכדרבי
אתא. כן גירסת
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן: אקרא אני חיה.
כט א
א)
לגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה
הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי
הגלילי בעי האי
ב)
טמאה ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל
קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה"ל
ג)
חיה בהמה למה נאמרה: נאמר כאן
בהמה טמאה ונאמר. בטמא
למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים
ד)
שאכל את הקדש בפרשת ז)(אמור אל
דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן
ל ב
ה)
הכהנים) [צו] ונפש כי תגע בכל טמא
מא"ל כלומר אמאי איצטריך כללא
בהמה טמאה בכלל
חיה טמאה בהמה
ו)
בטומאת אדם או בבהמה טמאהח): מה
דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה
ז)
טהורה בכלל חיה טהורה ובלשון הזה אמר
לא ג ד
ח) ט)
להלן בטומאת קדש. כלומר בטמא
דלדידהו ליכא למימר ליצירה:
❖
לי חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי
י) כ)
והאשה טהורה עד שיצא. כשלא
שאכל את הקדש: אף. קרבן עולה
ישמעאל חיה בכלל בהמה מנלן דכתיב
לב ה ו
ויורד דכתיב או נפש אשר תגע וגו'ט)
העגיל הראש כפיקה
זאת הבהמה אשר תאכלו שור
שה
1
מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא
ומשמע דבנגיעת טומאה מחייב ליה
תורה אור השלם
לג ז
כשבים וגו' איל וצבי ויחמור וגו' הא כיצד
יצא הולד משנפתח הקבר כ) דתניא
קרבן עולה ויורד דילפינן בהא גזירה
1. זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר
חיה בכלל בהמה בהמה בכלל חיה
מנלן
באהלות ומייתי לה בהלוקח
שוה דלא מיחייב עד דאכיל קדש או
תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים
וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי
דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל
יכנס למקדש ולהא מילתא איצטריך לן
בהמה אין לנפלים פתיחת
2
וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ
בהמה טמאה בכלל חיה דאי לאו דקים
הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א"נ
הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה
דברים יד ד, ה
וָזָמֶר:
לד ח
2. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לן מזאת החיה דבהמה בכלל חיה לא
סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות
הא כיצד בהמה בכלל חיה חיה טהורה
❖
לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר
הוה מייתר לן האי בהמה טמאה לג"ש
דאמר אין לולד טומאה עד
בכלל בהמה טהורה א לסימנים חיה טמאה
תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר
שיצא $לאויר העולם: מי לא עסקינן
דלא הוי מצי למימר אקרא אני חיה:
עַל הָאָרֶץ: ויקרא יא ב
בכלל בהמה טמאה להרבעה בהמה
ב
3. וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה
דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר
שיטה מקובצת
טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי דתניא
בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב
רחמנא דטהור. וא"ת אמאי לא מדקדק
ליצירה. דגבי חיה כתיבא
א] מי לא עסקינן כו'. נ"ב
וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס
רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה
יצירה ויצר ה' אלהים מן האדמה
מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן
עי' תוס' מנחות דף סט
בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
❖
ע"א: ב] וקרא למעוטי היכא
ויקרא יא מ
נאמרה כאן בהמה טמאה ונאמר להלן
נבלה דלא מטמאה בגדים
כל חית השדה וגו' ונפקא מינה למפלת
דהסריחה מחיים: ג] אם
מין בהמה חיה ועוף דקאמר ר"מ
אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף
בהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן
בלע חתיכה קטנה ולא לעסה
תורת ולד עליהן ואמן יושבת עליהן
טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם
והקיאה חזיא למי שלא ידע
טומאת קדש בהמה טהורה בכלל חיה
גליון הש"ס
שנבלעה: ד] היינו תחלת
ימי טומאה וימי טהרה ואמרינן
מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור
טהורה ליצירה דתנן המפלת מין בהמה חיה
תוס' ד"ה והאשה כו' לאויר
בית הבליעה אבל בסופו:
בהמפלת מ"ט דר"מ הואיל
בלועה הויא וי"ל דודאי אליבא דאביי
ה] מהאי קרא דהאוכל
העולם.
ועוף בין טמאין בין טהורין
ג אם זכר תשב
❖
ונאמר בהן יצירה כאדם. והוא הדין
היה יכול לדקדק משם אבל לרבא
מנבלתה יכבס בגדיו והא האי
❖
לזכר אם נקבה תשב לנקבה אינו ידוע תשב
קרא בנבלת בהמה כתיב:
דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה נמי
דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ
לזכר ולנקבה דברי רבי
מאיר וחכמים
להאי מילתא איצטריכא אלא כבר פריש
לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית
הגהות הב"ח
אומרים כל שאינו מצורת אדם אינו ולד
בה מלתא אחריתי לכדרבי וחדא
הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה
ד
רבינו גרשום
(א) רש"י
ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי הוא
מינייהו נקט ובכל כללי דברייתא פריש
היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט
בהמה טהורה בכלל חיה
דאתא: מתני' האשה שמת ולדה בתוך
חדא מילתא: תשב לזכר. שבעת ימי
קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו
טהורה לסימנין. כלומר בחיה
ה
נאמר סימנין דכתיב זאת
טומאה ול"ג ימי טוהר שכל דמים
יכולין לפרש אע"ג דלא חזר והוציאו
מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה
❖
החיה אשר תאכלו כל מפרסת
שהיא רואה בהן טהורין: ותשב
דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי
טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד
פרסה וגו' ובהמה בכלל חיה:
לנקבה. שבועים טמאים וס"ו טוהר:
היינו ד] תחלת הבליעה אבל לסופו מודה
שיצא הולד: גמ' אמר רבה כשם שטומאה
חיה טהורה בכלל בהמה
טהורה להרבעה. כלומר
אינו ידוע. אם זכר אם נקבה הטל
דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול
מוסף רש"י
בהרבעה כתיב בהמה ולא
בלועה אינה מטמאה ו כך טהרה בלועה
עליה חומר שניהם ותשב לזכר ולנקבה
לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה
חיה טהורה בכלל בהמה
כתיב חיה דכתיב בהמתך לא
אינה מיטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב
לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק
שבועים טומאת לידת נקבה ואפילו
טהורה לסימנים.
תרביע כלאים וחיה בכלל
בהמה: דתניא רבי אומר
והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא
הכא ה] מהאי קרא דהאוכל מנבלתה
אינה רואה בהן שמא נקבה ילדה
א]
3
אקרא אני חיה. כלומר ולא
והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב
ובלא ראייה איכא שבועים טומאת
עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר
(לקמן פד.)
צריך למיכתב או בנבלת
דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע
לידה וימי טוהר אין לה אלא עד
אקרא אני חיה.
בהמה טמאה ליכתוב בנבלת
רחמנא טהור ודלמא שאני התם דלא חזיא
חיה טמאה ואני יודע דבהמה
איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל
ארבעים יום מתחלת לידתן כדין זכר
לגר הניחא לרבי יוחנן דאמר זאחת זו ואחת
בכלל חיה: בהמה למה
שמא זכר הוא: ה"ג לרבנן האי קרא
אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית
נאמרה נאמר כאן בהמה
זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר
למה לי כוליה לכדרבי אתא. ואמתניתין
לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי
טמאה בויקרא ונאמר להלן
טומאה חמורה לגר וטומאה קלה עד לכלב
בהמה טמאה בצו את אהרן
קאי. ולרבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי
איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי
או בבהמה טמאה ואכל
משום דלא חזיא לגר הוא נהי דלא חזיא
הא קרא דר"נ דילפינן מיניה ואיזה זה
מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא
מבשר זבח השלמים אשר
בפניו שלא בפניו מיחזיא חזיא ליה אשכחן
לה' מה להלן בטומאת
עובר שבטמאה טמא למה לי:
באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי
הקדש הכתוב מדבר אף כאן
לכדרבי הוא דאתא. חיה טמאה
טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן קל
כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה
ונאמר
(שבועות ז.)
בטומאת הקדש הכתוב מדבר
לגופיה ובהמה טמאה לג"ש ואיידי
בלועה דהא משמע דאתא למימר
להלן בהמה טמאה.
וחומר ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל
דאי נגע בין בנבלת בהמה
טמאה בין בנבלת חיה טמאה
דכתב טמאה בבהמה משום ג"ש כתב
טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו
שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא
ונגע בקדשים חייב קרבן:
נמי בחיה דכל פרשה שנאמרה
ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו
דאמר מר חטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד
בהמה טמאה בכלל חיה
ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר
דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל
טמאה ליצירה כלומר בריה
שנתחדש בה: כשם שטומאה בלועה לרקיע מציל על טהרה שבתוכו מלטמא
(שם)
הוא דכתיב והיא מפלת בין
כשטבל והעריב שמשו:
תשב לזכר.
מין בהמה בין מין חיה אם
אדם
אינה מטמאה. אחרים דמפרש בה
אטו
זכר תשב לזכר וכו': הניחא
קרא בהדיא כדלקמן: כך טהרה בלועה אינה מיטמאה. כגון בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מיטמאה כדיליף בקל
לר' מאיר. דאמר המפלת
מין בהמה חיה ועוף טמאה
(נדה כא. וכעי"ז בכורות
וחומר: מי לא עסקינן. אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש
תשב לנקבה.
מיבעי ליה להאי קרא בנבלת
מ.)
אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין לטמא. והא ליכא למימר דטעמיה משום (א) דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של
(שם)
חיה טמאה או בנבלת בהמה
לזכר ולנקבה.
אדם בית הסתרים הוא דא"כ תטמאנו במשא דאמרינן ביוצא דופן נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא
טמאה ליצירה: אלא לרבנן
דאמרי כל שאינו מצורת
מיהא מטמיא אלא לאו ש"מ בליעה מעכבתה מלטמא: דלא חזיא לגר. וכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך
אדם אינו ולד ואינה טמאה
וגו' הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה: הניחא. דמצית למילף טעמך מהכא: לרבי יוחנן דאמר.
האי קרא דמקיש נבלת חיה
(נדה כא.)
במסכת בכורות : אחת זו ואחת זו. בין לטמא אדם ובין לטמא אוכלים היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת כלבים וקרא
טמאה לנבלת בהמה טמאה
ב]
(בכורות
למה לי: כוליה לכדרבי
י) (לאתויי) [למעוטי] היכא דהסריחה מחיים הוא דאתא אבל היכא דנראית לגר בשעת מיתה י) (והלכה) [וחלה] עלה שם נבלה לא פקע
מ.) שטומאה בלועה.
הוא דאתא. כלומר האי קרא
מינה שם נבלה עד לכלב והכא קא מטהר ליה בהערב שמש: שפיר. מצית למילף דטעמא משום בליעה הוא: אלא לבר פדא דאמר
(לקמן קכו.) אינה
בנבלת חיה טמאה לרבנן
מטמאה.
לא מיבעי להו ליצירה לא
טומאה חמורה. לטמא אדם היא קרויה נבלה כל זמן שראויה לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבלה עליה להיות אב
(נדה מב.) טומאה
איתקש חיה טמאה לבהמה
הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא: עד לכלב. דלא גריעא ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין האי דמטהר
חמורה. לגר.
טמאה אלא לכדרבי לצורך
ליה קרא משום דלא חזיא לגר הוא ולא מטמיא אדם: שלא בפניו מיחזא חזיא ליה. ג] אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי
קדשים: ופשטה החיה את
ידה בתוך מעיה. פשטה ידה
שלא ידע שבלעה: טהרה בלועה. דאינה מקבלת טומאה מנלן: מה כלי חרס [המוקף] צמיד פתיל שאינו מציל
על טומאה שבתוכו
דרך בית הרחם: אמר רבה
מלטמא. שאם היה כזית המת בתוכו אין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל: דאמר
מר טומאה רצוצה.
כשם שטומאה בלועה אינה
בקרקע שאין לה אהל טפח: בוקעת ועולה. ומטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע. אלמא אפילו בליעת קרקע אינה
מטמאה. כלומר דחזינן הכא
(בכורות כג.)
לענין חיה שהולד שהוא
מעכבת וכל שכן בליעת כלי והרי הוא מציל על טהרה שבתוכו ומעכבת מליטמא באהל המת כדאמרינן בפרק
קמא :
בלוע במעי אמו אינו מטמא
אדם את האשה: כך טהרה בלועה
אינה מטמאה. שאם אדם טהור בלע טבעת טהורה ואח"כ נטמא האדם הטבעת שבמעיו אינו טמא כדבעינן למימר לקמן: מי לא עסיק' דאכל סמוך לשקיעת החמה. כלומר שלא נתעכל הטומאה וקאמר רחמנא דלערב
טהור ולא מטמא ליה לאדם דטומאה בלועה היא: ודילמא שני התם דלא חזיא לגר. כלומר לפיכך אינה מטמאה אדם ולא מטעם טומאה בלועה: ומנא לן דאי לא חזיא לגר לא מטמאה דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר
אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה ראויה לגר חשובה נבלה שאינה ראויה לגר לא חשובה נבלה: הניחא לר' יוחנן דאמר אחת כו'. כלומר אחת טומאה חמורה אחת טומאה קלה עד לכלב דאי ראויה לכלב מטמאה אפי'
אדם וכלים שפיר כלומר מפקינן ודאי טומאה בלועה דלא מטמאה מהכא מהאוכל את נבלתה (דאי) [דודאי] ראויה לכלב ואי לא אמרינן טומאה בלועה לא מטמאה היתה מטמאה לאדם דהא ראויה לכלב: נהי דלא חזיא
בפניו כו': כלומר בפניו של גר דאי הגר רואה שהוא בלעה והקיאה לא הוה אכיל ליה אבל אי הקיאה שלא בפניו והוא לא ידע שאדם בלעו הוה אכיל ליה: שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא. כלומר (האי) [דאי
הוה] שרץ בתוך כלי חרש אע"ג שמוקף צמיד פתיל מטמא טהרות שעל גביו דאמרינן טומאה בוקעת ועולה מציל על טהרות שבתוכו מלטמא דאי מוקף צמיד פתיל כל טהרות שבתוכו טהורה אע"ג דהוא באהל המת: