עא:
בהמה המקשה פרק רביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אטו
אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. תימה ו] מה נפשך מ"מ
אדם. שמעכב טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין
שמציל על טהרה
לה א
א)
שבתוכו מליטמא משום בלוע: מה לכלי חרס. דין הוא שיציל על
פריך שפיר דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור ויש לומר
לו ב
ב)
טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל אחר שאינו מטמא מגבו: אטו אנן
ז]ו) דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק"ו הכי ומה כלי חרס
לז ג
ג) ד)
❖
מגבו קאמרינן. מי ילפינן גב אדם מגב כלי חרס דתיפרוך הכי:
המוקף צמיד פתיל שאין גבו מציל
לחוץ בפני הטומאה שבתוכו
ה) ו)
❖
ז)
מתוכו קאמרינן. תוך דאדם גמרינן
מלטמא ח] מציל ב]ז)(תוכו) על טהרה
שבתוכו מליטמא תוכו של אדם שמציל
מתוך כלי חרס וכ"ש דקל וחומר
אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא
שיטה מקובצת
וחוצץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא
אלימא הוא דאדרבה תוך כלי חרס
אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא
גליון הש"ס
א] בלע טבעת (בהמה)
חמור מתוכו של אדם: שכן מטמא
אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו
מה לכלי חרס שכן אין מטמא מגבו תאמר
גמ' טומאה בלועה דתנן.
טמאה כו'. נ"ב עי'
מאוירו. בלא נגיעה מה שאין כן באדם
מליטמא וא"ת כיון דהא דהאדם מציל
❖
תוספות מנחות ס"ט
באדם שמטמא מגבו אטו אנן מגבו קאמרינן
ע"א: ב] מבליע טהרה
על טהרה שבתוכו היינו מקל וחומר
הלכך קל וחומר מה אויר כלי חרס
מתוכו קאמרינן אדרבה כלי חרס חמור שכן
שבו מליטמא שיש חומר
דכלי חרס א"כ נימא דיו ולא יציל על
שאינו מבליע טומאה שבו מלטמא
באוירו ואע"פ שמיטמא
מטמא מאוירו אשכחן בלוע דלמעלה בלוע
הגהות הב"ח
טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב
מבליע טהרה שבו מליטמא אדם
ב]
בלא צמיד פתיל אדם
דלמטה מנלן קל וחומר ומה למעלה שאינו
(א) רש"י
כמו כלי חרס המוקף צמיד פתיל
שמבליע טומאה שבתוכו מלטמא אינו
שמבליע טומאה שבתוכו:
ג] ולא כתיב כבוס בגדים
עושה עיכול מציל למטה שעושה עיכול אינו
דמיטמא בהיסט הזב כדאמרינן בסוף
דין שיציל על טהרה שבו מליטמא
וכתיב והאוכל בבית
הואיל וקל הוא שאין מקבל אויר האדם
הנזקין וליחוש שמא הסיטה
יכבס: ד] ואוכל דמשמע
דין שמציל כלום עושה עיכול למטה אלא על
דלא מטמיא: ה] הרי הן
טומאה לעולם: דלמעלה. דרך פיו
אשתו נדה ואילו בתוספת' דאהלו'
ידי מעלה אפי' הכי עיכול דלמטה רב אשכחן
כמונחין בתוכו וליטמא.
תני בהדיא דאדם מציל על טהרה
כדכתיב והאוכל מנבלתה:
בלוע דאדם בלוע דבהמה מנלן קל וחומר
נ"ב נ"א ברש"י כ"י הרי הן
דלמטה. תחב לו דרך בית הריעי עד
שבתוכו מליטמא בהיסט הזב דאמרו
כמסותרים בתיבה וליטמא
ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה
כו': ו] תימה מה בכך
שנבלע וכגון שהיה א] תחוב בשפופרת
להם בית הלל אי אתם מודים בבליעת
מ"מ פריך שפיר: ז] וי"ל
(ב) תוס'
שאינה מטמאה מחיים אינו דין שתציל בבלוע
ולא טימאו בכניסתו במגע: מנין.
טבעת ונכנס לאהל המת כו' אמרו
דאדם נמי דתוכו טהור.
מה לאדם שכן צריך שהייה בבית המנוגע
שלאחר מכאן לא יטמאנו (א) במשא
להם בית שמאי לא אם אמרת בטבעת
נ"ב משום דבית הסתרים
הוא ע"כ: ח] מציל על
תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה בבית
הואיל ובלוע: אלא ע"י מעלה. אם
שהיא טהורה ט] בהיסט וי"ל דעבדי ק"ו
❖
טהרה שבתוכו מליטמא
מפכים קטנים המוקף צמיד פתיל
לא יכנס דרך הפה לא יתעכל במעיים
המנוגע בהמה דאינה צריכה שהייה בבית
תוכו של אדם: ט] שהיא
לעולם: עיכול דלמטה רב. בפה
דאפילו בלא היקף טהורים במשא
(ב)
טהורה בהיסט הזב וי"ל
המנוגע למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם
הגהות מהר"ב
דעבדינן ק"ו:
הזב לפי שאין באים לכלל מגע לפי
אינו מתעכל כל כך עד שיורד למטה:
נמי לא בעי דתנן א הנכנס לבית המנוגע
רנשבורג
צריך שהייה. לטמא בגדים שהוא
שאין סופן להפתח ואת שאינו בא
וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא
א] רש"י
לכלל מגע אינו בא לכלל משא כדאמר
לבוש דכתיב
והבא אל הבית
והן טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו
ב
בהעור והרוטב :
יטמא ג]ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל
❖
ב] תוס'
דלמטה
ברגליו וטבעותיו באצבעו הוא טמא מיד
מנא לן. דבלוע דלמטה
בבית יכבס את בגדיו ומוקמינן
והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס
נמי טהור כדמוכח
לה בתורת כהנים לשוהה שיעור
ד)
רבינו גרשום
אכילה: תאמר בבהמה שאינה צריכה
פת חטים ולא פת שעורים מיסב ואוכל
מתניתין דעובר וחיה נמי דטמאה
שהייה. שאם נכנסת טעונה כלים
היינו מדרבנן כדלקמן ועוד דהשתא
בליפתן אמר רבא תרוייהו תננהי טומאה
אדם שמציל על טומאה
שבתוכו מלטמא. כדאמרי'
הרי הן טמאים מיד דוהבא אל הבית
ס"ד דרבה מודה בשתי טבעות וחיה
בלועה
תנינא טהרה בלועה תנינא $ טומאה
היא כשתי טבעות: בלוע בבהמה
דאכל סמוך לשקיעת
קרינא בהו: ומשנינן למאי הלכתא.
❖
דתנן א] ג בלע טבעת טמאה טובל
בלועה
החמה אעפ"כ לא מטמא
מנא לן.
דבהמה לא מטמא כדמוכח
אמרת אין צריכה שהייה על כרחך
הגוף אינו דין שמציל
ואוכל בתרומתו הקיאה טמאה וטמאתו
על טהרה שבתוכו אע"ג
ההוא כלב דאכל בשר המת לקמן
לכלים שעליה דהא לאו בת מילבש
שנטמא לאחר שבלע
בלועה תנינא דתנן בלע טבעת
טהרה
מוסף רש"י
בהעור והרוטב :
בגדים היא אלא דרך משוי ודרך משוי
טבעת טהורה שאינה
למאי
טהורה ונכנס לאהל המת והזה ושנה וטבל
הלכתא לכלים שעל גבה
אדם גופיה לא בעי שהייה שאם לא
הנכנס לבית המנוגע.
טמאה בתוך הגוף: מה
לכלי חרש שאינו מטמא
והקיאה הרי היא כמה שהיתה כי קאמר רבה
אדם נמי לא בעי. וא"ת
היה לבוש בגדיו אלא נטלם על כתפו
מגבו. כלומר דין שמציל
ונכנס טמאין מיד: וטבעותיו בידיו.
דלמא אפי' בכלים שהיא לבושה דשייך
כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת
על טהרה שבתוכו שאינו
בקומצו שלא כדרך מלבוש: טמאין
בהו מלבוש כדאשכחן גבי הוצאת שבת
מטמא מגבו: אנן מתוכו
טהורה דלא מטמיא
לה מטמאה לטהורה
קאמרינן. כלומר ומתוכו
מיד. דקרינא נמי בכלים והבא אל
בפרק במה בהמה יוצאה
והא
אינו קל כלי חרש מאדם
הבית: היה לבוש כליו כו'. הוו להו
בדברים שחשובים לה למלבוש ועוד
כשם שאדם מטמא מתוכו
הקשה רבינו אפרים דבתורת כהנים ממעט בהמה וכותי דלא בעו
בגדים דידיה וכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו עד שישהא שיעור
כך כלי חרש מטמא מתוכו
ואעפ"כ מציל על הטהרות
אכילה: פרס. חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והוא
שהייה בכלים שהן לבושים מוכבס בגדיו המטמא בגדים מציל בבית
שבתוכו וק"ו כדקאי קאי:
שמונה ביצים כדאמרינן בעירובין : תרוייהו תננהי. קושיא
המנוגע כותי ובהמה שאינם מטמאים בגדים אינם מצילים בבית
אדרבה כלי חרש חמור.
היא. כלומר מאי אשמועינן רבה: טמאה. טומאת מת וכלי מתכות
בניחותא קא אתי כלומר
המנוגע משמע דבת מלבוש היא אלא דמעטיה קרא דומיא דכותי
אדרבה כלי חרש חמור
המיטמאין במת הרי הן כמת דאמר מר חרב הרי הוא
דשייך ביה מלבוש וי"ל דבהמה אפילו כלים שהיא לבושה חשיבי כעל
שכן מטמא מאוירו שיציל
כחלל: טובל. לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעה: טובל ואוכל
גבה כיון דאין מטמא מכחה דלאו בת טומאה היא וגבי אדם נמי
(ברכות מא. וכעי"ז
על טהרות שבתוכו: בלוע
ערובין ד. וסוכה ה:) היה
דלמטה מנא לן. כלו'
בתרומה. דמשנבלעה אינה מטמאה: [הקיאה טמאה]. דלא אהני
כה"ג כשאין מטמאין מכחו כגון בגדים שעל גביו לא בעי שהייה אבל
לבוש כליו.
אשכחן שבלעו דרך פיו
ליה טבילת האדם: וטמאתו. שנגעה בו ביציאתה: והזה. בשלישי:
בגדים שהוא לבוש בטלים אגביה ומכחו בא להם הטומאה וגזרת
(שם)
הטומאה כדאמרינן לעיל
ושנה. בשביעי: הרי היא כמה שהיתה. טהורה לפי שלא קבלה טומאה
הכתוב היא שאין לו כח לטמאם עד שישהה ולפירוש זה דטומאת
(האוכל) [אבל] בלוע
(ערובין שם)
דלמטה שבלען דרך שתן
מן האדם משבלעה דאי טמאה היכי מצי למימר הרי היא כמה
בגדים שהוא לבוש מחמת האדם הם באים אם כולו בפנים וידו
הוא טמא מיד.
מנלן דטומאה בלועה אינה
שהיתה הא לא טבלה וטבילת האדם לא מהניא לה. ולהכי נקט הזה
מבחוץ וטבעת באצבע טמאה הטבעת ואם הוא מבחוץ וידו בפנים
והן
מטמאה: ומה למעלה
ושנה וטבל ואחר כך הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאה
וטבעת באצבע הטבעת טהורה דבטלה אגביה והוא טהור דרובו
טהורין עד שישהא.
שאינו כו'. כלומר מציל
מלטמא אחרים שנבלע
ביציאתה במגעו: כי קאמר רבה כו'. דאי ממתניתין דקתני בלע
לחוץ וקשה דבתורת כהנים ובמסכת נגעים פרק שלשה עשר דתנא
למטה שעושה עיכול
טבעת טמאה טובל ד] ואוכל דמשמע לא מטמיא לאדם הוה אמינא
היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו ושהה כדי אכילת
כלומר וחשוב כאין אינו
טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע
פרס טמאות היה עומד בחוץ ופשט ידו בפנים וטבעותיו בידו רבי
דין שמציל שלא יטמא:
וכלום עושה עיכול למטה
הוא לענין טומאה כדאמרינן במסכת נדה מוידיו לא שטף
יהודה מטמא מיד וחכ"א בכדי אכילת פרס ושמא התם מדרבנן הוא
כו'. כלומר ולאו ק"ו
במיםה) וגבי טבעת ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא
ולא מדאורייתא ומחמיר רבי יהודה לטמא מיד משום דאין הטומאה
הוא: אשכחן בליעה דאדם
באה להם מכח האדם: אמר רבא תרוייהו תננהי. לאו
אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל
שאינה מטמאה דבהמה
מנלן. כגון עובר שמת
מטומאה בלועה פריך דרבה נמי כשם קאמר משמע שגם לרבה היה
טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבעת טהורה נמי דתנן
בתוך מעיה דאמרינן
דלא מטמיא מחמת אדם נמי טעמא משום דמגע בית הסתרים דאדם
פשוט מתוך המשנה אלא מטהרה בלועה פריך דטהרה נמי תנן
במתניתין הושיט הרועה
את ידו בתוך מעיה
לא מטמא אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך למימר
כמו טומאה ולמה פשוט לו זה יותר מזה:
בלע
בין בהמה טמאה בין
טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. בטמא טומאת מת
בהו אע"פ שנטמנו באדם ה]הרי הן כמונחין בתיבה וניטמו אשמועינן
בהמה טהורה טהור: מה
איירי דחרב הרי הוא כחלל ואי לאו דטומאה בלועה לא
רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע היא ואפילו חברתה לא מטמא:
לאדם. שצריך שהייה
בבית המנוגע דהוא קל
מטמאה לא היה מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא
והא
לענין טומאה דאין טמאין
מטמא במגע במשא מטמא וא"ת ודלמא בטבעת שנטמא בשרץ איירי וי"ל דבתר דההיא דטבעת טהורה מיתניא במסכת מקואות
כלים שעליו עד שישהה
(סוכה שם וכעי"ז ערובין
ועוד אי בטומאת שרץ אם כן לא הויא אלא ראשון והיכי קתני דמטמא את האדם והא אין אדם וכלים מקבלים
שם) אכילת פרס.
בכדי אכילת פרס לכלים
טומאה אלא מאב הטומאה: כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות. פירש בקונטרס דאי ממתניתין ה"א הא דטבעת
שעל גביו אבל היו בידיו
הוא והן טמאין מיד כיון
לא מטמאה האדם לא משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמר בנדה
דנקיט להו בידיה חשובין
וליכא למימר דנטמא במשא שאין משא אלא במי שהטומאה באה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת
(ברכות שם)
כהוא בעצמו: ואם היה
לבוש כליו [צריך שישהה]
אע"פ
בכדי אכילת פרס אלו
(ערובין שם) פת חטים.
ארבעה ביצים כדמפרשינן במס' עירובין פת חטין כו' דמפקינן מארץ חטה שכל הפסוק כולו לשיעורין נאמר: אמר רבא
(ברכות שם) (סוכה שם) מיסב.
תרויהו תננהי. כלומר מה אתא רבה לאשמועינן: בלע טבעת טמאה טובל ואוכל תרומתו לערב. כלומר אע"פ שטבעת
(ברכות שם) (ערובין שם)
טמאה במעיו: דלא מטמאה ליה. טמאה לטהורה במעיו:
(סוכה שם) ואוכל בליפתן. (ערובין שם)