בהמה המקשה פרק
רביעי חולין
עג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כחתוך דמי. והרי נוגעין זה בזה: עד מקום מדה. שהוא עתיד
דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבלת
מה א
א)
ב)
לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי: חבורי אוכלין.
טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ
ג)
שהן רכין אינו חשיב חבור וכמאן דמיפרתי דמו. ודאמרינן בעלמא
מעל העצם עד לפרק וי"ל דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה
ד)
מו ב
לרבינא חבורי אוכלין
כמאן דמיפרתי דמו מהכא
שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים ואין נוגע זה בזה
ה) ו)
ז)
נפקא: בשלמא לעולא. דאמר טעמא
בשעת חתיכה וכן ההיא דהעור
משום פרישה הוא: היינו דקתני. מתני'
והרוטב בעי לאוקומי
כחתוך דמי כמאן כרבי מאיר דתנן כל ידות
מז ג
א
חתכו דאי לא חתכו אין טמא משום
אפי' בסכין רחבה ואם תאמר אמאי לא
הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד
❖
ח)
דמגע סתרים הוא: איידי דתנא
מקשה הכא לעולא כמו שמקשה
מקום מדה (דברי ר"מ וחכמים אומרים) עד
ט) י)
רישא חתכו. ואחר כך שחט את אמו
לשמואל בכריתות דאמר אהא
כ)
שיטביל את כולו אפילו תימא רבנן ב חבורי
ל)
הבשר טהור דדוקא חתכו קודם
דתנן בפ"ק דמס' מכשירין
שיטה מקובצת
אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי
שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית
י) המוסק את הכרישין מים שבתוכן
מ)
א] כלומר דין הוא
בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה אלא
לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכו
אינן בכי יותן והיוצא מהן הרי הן בכי
שתטהרנו מפני שהיא
טמא: תנא סיפא חתכו. ובלא חתכו
גופה: ב] ואין שחיטתו
לרבינא מאי חתכה איידי דתנא רישא חתכה
יותן אמר שמואל וכרישין עצמן
❖
מועלת לו והויא הבהמה
נמי טמא העובר: מי מטמיא. דקתני
הוכשרו מ"ט בשעת פרישתן מהן
תנא נמי סיפא חתכה: וחכמים אומרים מגע
מגע נבלה ומשום וכו' כך
בה תורת מגע: מטמאה במוקדשין.
הכשירום ופריך עלה ממתני' דהתם
טרפה שחוטה: טרפה שחוטה מי מטמיא אין
מצאתי מוגה ברש"י כת"י:
ג] ויש לפרש דאעולא
מדרבנן: אמרו לו הרבה מצלת כו'.
דקתני ערב פסח הולך אצל רופא
מוסף רש"י
כדאבוה דשמואל דאמר
אבוה דשמואל
דהכא: ד] תימה דלא משני
לקמיה מפרש מאי קא מהדרי ליה:
וחותך אבר המדולדל בו עד שיניח
כמאן דמפרתי דמי.
הכי בהעור והרוטב. נ"ב
ג טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין: מה
(ביצה ב.) ואת האבר המדולדל בה. בשום בהמה
כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו
עי' תוס' מנחות דף כ"ד
מצינו בטרפה ששחיטתה
מטהרתה אף
ע"ב: ה] ואח"כ חתכו
שנחתך ממנה אבר ומעורה ותלוי במקצת
והלה עושה פסחו והרופא עושה
❖
טמא דפריך טומאת כצ"ל:
שחיטת בהמה תטהר את העובר: תניא
דאמרי' בהעור והרוטב
פסחו ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא
(פסחים פה.) מטמאה
האבר המדולדל בבהמה ונשחטה
אמר להן רבי מאיר וכי מי טיהרו לאבר זה
נמי בשעת פרישתן מן האבר ליטמא
במוקדשין.
(לקמן
מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת
לאדם ומשני בנתזין בכל כחו והשתא
רבינו גרשום
מידי נבלה שחיטת אמו א"כ תתירנו באכילה
קכג:) חותך מן העובר
נבלות מדקתני הוכשרו בדמיה ואי
טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא
אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר
שבמעיה.
דתנן כל ידות הכלים שהן
נבלה מאי הכשר איכא למימר ואע"פ
מטומאה אטומאה ממה דפריך התם
מותר באכילה.
ארוכות. וטמאין: אפי'
מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר
שאסורין באכילה כדקתני לקמן
תימא רבנן חיבורי אוכלין
מטומאה אהכשר ויש ג] לומר דאעולא
(לעיל
שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן
כו' כלומר ודמי האבר
בשמעתין להביא האבר והבשר
דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי
סח.) מן הטחול ומן
כמי שנגע לעובר: בשלמא
הכליות אסור באכילה מאי קאמר אמר רבא
המדולדלים: דבר שגופה. כלומר דין
הכליות.
דהכא אפילו נתזין בכל כחו מקבלות
לעולא היינו דקתני חתכה.
אסור באכילה.
הוא שתטהרנו שהיא גופה: כמחלוקת.
בשלמא לעולא דלא (מלקי
ואמרי לה כדי חסורי מחסרא והכי קתני
א]
טומאה בשעת פרישתן עד שלא
חיבורי) [אמרינן דחיבורי]
באבר דעוברין: כך מחלוקת באבר.
הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל
אמר להן ר' מאיר וכי מי טהרו לאבר זה מידי
אוכלין כמן (דלא מיפרתי)
המדולדל בבהמה דלרבי מאיר אין
התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא
[דמפרתי] דמי היינו דקתני
נבלה שחיטת אמו אם כן תתירנו באכילה
(שם) כדי.
שחט את אמן ואח"כ
שחיטתו מטהרתו ולרבנן שחיטתו
הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש
אמרו לו טרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה
(גיטין פה:)
חתכה דמעיקרא לאו
מטהרתו: עושה ניפול. בשעת שחיטה
אנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל
כחתוכה דמי: אלא לרבינא
מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה אמר
הרי הוא כנופל ממנה ואין שחיטתו
דאמר חיבורי אוכלין כמאן
לשמואל פריך שפיר דמיירי במים
להן לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה
דמיפרתי דמו. ודמי כחתוך
מועלת לו ב]. ומשום לישנא דקרא
שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך
מאי ואח"כ חתכה והא
דילפינן לקמןט) מיתה עושה ניפול נקט
דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר
מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי
כ)
מעיקרא כחתוך דמי:
לה: ניפול. גמר נפילה: אליבא
שאינו גופה אמרו לו הרבה מצלת על שאינו
איידי דתנא רישא חתכה
הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין
ואח"כ שחט את אמו
דרבנן. דבאבר דעובר מטהרי ובאבר
מכשירין אע"ג דלא ניחא ליה כדתנן
גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן
דוקא חתכה מש"ה טהור
המדולדל בה מטמאין: בחזרה. כדאמר
כל משקה שאין
הבשר דלא מטמא מחיים
העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול
ר' יוחנן בריש פירקין
תנא סיפא נמי חתכה
תחילתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא
ומן הכליות אסור באכילה תניא נמי הכי
ולעולם אע"ג דלא חתכה
אבר עצמו מותר באכילה אם החזיר:
בכי יותן ודמיא לההוא דרופא לגמרי
כמאן דחתוך דמי: ואת
בשלמא אמר להן רבי מאיר וכי מי טיהרו לאבר זה
וא"ת דאמרינן בהעור והרוטב
האבר המדולדל. כלומר
מידי נבלה אמרו לו שחיטת אמו א"כ תתירנו באכילה אמרו לו טרפה תוכיח
שנחתך ממנה אבר ומעורה
טלית שהתחיל לקורעה כיון
במקצת ושחט הבהמה
ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה אמר להן אם
שנקרע רובה שוב אינו חבור וטהורה
מטהר את האבר עמה:
טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את
משמע טהורה לגמרי וכן משמע בפ'
ונטהר את העובר. אבר של
עובר: כמחלוקת בעוברין.
דם חטאת דמייתי לה
העובר שאינו גופה אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי
כמחלוקת ר"מ ורבנן
אבגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא קורעו
שנינו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור
בשחט את אמו ואח"כ
חתכה הבשר מגע נבלה
ומכניסו ומכבסו במקום קדוש ואם
באכילה אמר רשב"ל כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באיברין ורבי יוחנן אמר
דשחיטה עושה ניפול ואין
נשאר עליו שום טומאה היאך מכניסו
כוללו השחיטה עמה ורבנן
מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול א"ר
והא אכתי טמא הוא והשתא אמאי
סברי אין שחיטה עושה
יוסי בר' חנינא מ"ט דר' יוחנן אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והא
ניפול וכוללו השחיטה
אינה טמאה מגע מדרס כי הכא
עמה ואין נבלה אלא
לית ליה תקנתא בחזרה מיתיבי אמר להם ר' מאיר לא אם טיהרה שחיטת טרפה
ובקונטרס תירץ שם ל) דהיכא דאיכא
טרפה שחוטה והבשר
אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה
עליו שתי טומאות מדרס ומגע הזב
שנוגע באבר מגע טרפה
שחוטה ואין מטמא אלא
אהני חלוקה למדרס דתו לא חזיא ליה
בשלמא
במוקדשין: כך מחלוקת
ואפילו הוא יותר משלשה על שלשה אפילו הכי טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה להתעטף פשה ביה טומאת מגע דחזיא
באיברין אבר של בהמה
לג' אצבעות אבל התם איירי כשאין עליה מדרס אלא טומאת מגע בלבד וקריעה אהני לבטולי ותו לא פשה עליה מידי ואין נראה שום
המדולדל דר"מ סבר
אין כוללו שחיטה עמה
סברא לחלק דמ"מ כיון דיש בה שלש על שלש שהוא שיעור טומאה לא פקע מיניה טומאת מגע ומה שהביא שם בקונטרס ראיה דאע"ג
והוי נבלה ורבנן סברי
דאית בו שיעור טומאה מ"מ בטלה ע"י קריעה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמר באלו טרפות
כוללו שחיט' ולא הוי
הן וקרקרותיהן ואין זו שום ראיה דהתם איירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא יחוד לא כמו שמפרש שם ויש מפרשים דטלית שם
נבלה אלא חשוב טרפה
שחוטה: אבל באבר
כלי עליה וכשנקרעה כיון דאזל שם כלי מינה טהורה לגמרי אבל הכא איירי בחתיכת בגד ולא טהרה ממגע מדרס אע"פ שטהור מן המדרס
דבהמה דברי הכל שחיטה
ועוד נראה לי דמיירי כשקורע בהרבה מקומות עד שלא ישאר בכל אחד רוחב שלש ולהכי קאמר דטהורה לגמרי דאע"פ שכל הקריעות
עושה ניפול. ואין כוללו
מחוברות בסופן לאו חיבור הוא כיון דכל קרע וקרע נקרע עד רוב הטלית והוי כאילו נגמר כל קרע וקרע עד סופו וכגון שלא שייר
שחיטה עמה והוי נבלה:
דהאי אית ליה תקנתא.
בטלית באותו מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת פי' סודר כדאמרינן התם דאי נשאר כדי מעפורת הויא טמא מדרבנן כדאמר בפרק דם
האבר כשמחזירו למעי
מטביל
עד מקום מדה. ואם תאמר ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים
חטאת :
אמו קודם שחיטה אבל
אבר המדולדל בבהמה
כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות ויש לומר דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין
לית ליה תקנתא בחזרה:
בטבעות והא דקתני נמי סיפא במסכת מקואות שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה טפחים ומטביל עד מקום
מדה ר' טרפון אומר עד שיטבול כל הטבעת מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות
חבורי
אוכלים כמאן דמפרתי דמו. ד] תימה דלא משני הכי בהעור והרוטב גבי
מטבעות קטנות וליכא חציצה מ):
חישב
עליו ואח"כ חתכו טמא ה] ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כר' מאיר וי"ל דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמו אלא
היכא
דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה
שבפנים מותר אבל
גבי אבר מן החי דהכל אסור
ואין עומד
ליחתך
לא אמרינן
כמאן דמיפרתי דמו:
מאי