עג:
בהמה המקשה פרק רביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר. קצת קשה דשאני אבר
בשלמא לריש לקיש. דאמר באיברין נמי פליגי הא אע"ג דר' מאיר
מח א ב
א)
ב) ג)
בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן
קאמר לה לא תקשה ולדבריהם דרבנן דמטהרי בעוברין ובאברין
ד)
דאין להם אלא מצות פרוש וי"ל דמ"מ בעי דכמו שגזרו עליו
קאמר להו דאע"פ שאתם מטהרין באבר בהמה היה לכם לטמא
מט ג
אלא לר' יוחנן. דאמר דברי הכל אבר
חכמים איסור אכילה טומאה נמי היה להו ליגזור:
באבר העובר שאינו גופה:
ה)
שחיטה תנינא. תימה דאדפריך
ו)
המדולדל טמא היכי תני ואת האבר
❖
❖
ז)
המדולדל: אלא אי אתמר כו'. והך
תנינא טפי הוה ליה
בשלמא לרבי שמעון
בן לקיש לדבריהם
לאקשויי מינה לריש לקיש:
מתני' דקאמר ר"מ לא אם טהרה כו'
קאמר להו לדידי לא שנא אבר דעובר ולא
הוכשרו בדמיה. אין לדקדק
לריש לקיש כדשנינן לדבריהם דרבנן
שיטה מקובצת
תורה אור השלם
שנא אבר דבהמה כי הדדי נינהו אלא לרבי
קאמר להוב]ד): אין שחיטה עושה ניפול.
מדמועיל הדם להכשיר
א] הכל מודים שמיתה
1. וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי
יוחנן קשיא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר
האבר אלמא לא חשיב כניפול דמזה
וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכיל':
עושה ניפול. נ"ב עי'
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא
רבי שמעון בן לקיש כמחלוקת בעוברים כך
תוס' מנחות דף ע' ע"א:
תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן
מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר"מ.
לא הוה משני מידי אלא מדבעי הכשר
❖
ב] ולר' יוחנן לדברי הכל
שמות כב ל
אֹתוֹ:
מחלוקת באיברין ורבי יוחנן אמר מחלוקת
לקבל טומאת אוכלין קא דייק כדפירש
דנותן חילוק בין אבר בהמה לאבר
קאמר להו. נ"ב לא נמצא
באבר דעובר אבל באבר דבהמה ד"ה אין
בספרי כ"י: ג] יקבלנה
העובר: הכל מודים. ר"מ ורבנן:
בקונטרס אלמא אין בו טומאת אבר
א
דמיתה עושה ניפול והו"ל
שמיתה עושה ניפול. אבר המדולדל
גליון הש"ס
שחיטה עושה ניפול א"ר יוסי בר' חנינא מ"ט
מן החי והיינו טעמא דדם בהמה
בשר מן החי שהוא טהור
מועיל להכשיר האבר אפי' הוי כניפול
בבהמה ומתה המיתה מפלת אותו
תוס' ד"ה אי וכו' א"כ
דרבי יוחנן אליבא דר"מ האי גופה והאי לאו
מלטמא. הס"ד: ומה"ד
היכי קאמר ר"ש.
מטמא משום אבר מן
משום דאמר דבהמה נעשית יד לאבר
ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר
גופה אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן א] הכל
החי שהבשר הפורש ממנו
וא"ת וכיון דמדאורייתא האבר מותר
מן החי והפרש יש ביניהם דאמרינן
מודים שמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה
טהור. הס"ד: ומה"ד ואינו
באכילה לרבי יוחנן כדאמרינן בסמוך
בהעור והרוטב אבר
מטמא משום אבר מן
ניפול במאי עסקינן אילימא באבר דעובר
הנבלה וכו': ד] עושה
מן החי בשר הפורש ממנו טהור דאין
ל"ל הכשר מדם בהמה דר' יוחנן גופיה
מיפלג פליגי אלא באבר דבהמה מיתה
ניפול והו"ל כמי שנגמרה
אית ליה בפירקין דר"מ
מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר
❖
נפילתה: ה] דמשמע דאין
תנינא שחיטה תנינא מיתה תנינא מתה
❖
סבר כר' שמעון דשחיטה מכשרת ור'
גידים ועצמות אבל נבלה כזית ממנה
ב
בהן טומאת עצמן הס"ד:
הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא
טמא אב הטומאה: מיפלג פליגי.
שמעון נמי דקאמר לא הוכשרו מפרש
הגהות הב"ח
ר"מ ורבנן בשחיטה: מיתה תנינא.
רב אשי בהעור והרוטב
משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר
רבינו גרשום
דעושה ניפול: שחיטה תנינא. דאין
(א) תוס'
דטעמא דר"ש משום דדם לא מכשיר
מן הנבלה דברי ר' מאיר שחיטה נמי תנינא
הנשרפים
בשלמא לר"ש בן לקיש
עושה ניפול: מתה הבהמה. שהיו בה
דשחיטה מכשרה ולא דם ושחיטה נמי
❖
נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה דברי ר"מ
לדבריהם דרבנן קאמר
לא מכשרה הואיל ואינה מתרת
אבר ובשר מדולדלין אבר בפני עצמו
להו. כלומר מה דאמר
ר"ש אומר לא הוכשרו אי מההיא ה"א מאי
באכילה ואמאי והרי מתרת באכילה
ובשר בפני עצמו ומשנה היא בהעור
להו לא אם טהרה
הוכשרו אבשר והא הוכשרו קתני מהו
הגהות מהר"ב
שחיטת טרפה אותה ואת
והרוטב ה): הבשר צריך הכשר. מים
מן התורה וי"ל דמשום דמדאורייתא
האבר המדולדל בה כלומר
דתימא חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד
רנשבורג
שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה
לא מכשרת שחיטה אפי' לר"ש כדאמר
ג]
דלרבנן כשם שמטהרין
לבשר הפורש מן האבר ומאי אולמיה דהאי
א] רש"י
לעיל בפ' השוחט עשאוהו
עושה ניפול והוה ליה בשר מן החי
אבר דעובר כך מטהרין
אבר המדולדל בבהמה:
מהאי סלקא דעתך אמינא הואיל ומטמא
כהכשר מים מדרבנן וכיון שאבר אסור
שהבשר הפורש ממנו טהור ואינו
❖
אלא לר' יוחנן דאמר.
מטמא משום אבר מן החי: ואינו
מדרבנן לא מהניא ליה הכשר שחיטה
טומאה חמורה אגב אביו אימא לא ליבעי
אבל באבר דבהמה דברי
הכל שחיטה עושה ניפול
מטמא משום אבר מן הנבלה. שיהא
דלא הויא נמי אלא מדרבנן וא"ת להנהו
הכשר קמשמע לן אמר רב יוסף נקוט
ונבלה היא אפי' שחט אמו
מוסף רש"י
בשר הפורש ממנו טמא משום דמיתה
דמוקמי פלוגתייהו בהעור והרוטב
דרב יצחק בר יוסף בידך דרבה בר בר
למאן קאמר ר"מ לא אם
דר"מ ור"ש בבהמה נעשית
עושה ניפול ד] כמו שנגמרה נפילתה
הבשר. צריך
טהרה שחיטת טרפה אותה
חנה קאי כוותיה דתניא ובשר בשדה
1
הכשר.
ואת האבר המדולדל: אבל
קודם שמתה: דברי ר"מ. וליכא
יד לאבר או באוחז בקטן ואין גדול
באבר דבהמה אין שחיטה
טרפה לא תאכלו ג להביא האבר והבשר
עולה עמו דלרבי שמעון אין נעשית
דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא
עושה ניפול. וכוללו
המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן
יד מנא להו דכיון דאיכא למימר
ר"ש מטהר קתני התם ומוקמינן ליה
השחיטה עמה [ומטהרו]
מידי נבלה: ומה דתניא
שהן אסורין ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן
דטעמא דרבי שמעון משום דדם לא
אפלוגתא אחריתי אבל ו)רבי ודאי לא
אמר להן ר"מ לחכמים
אין פליגי עליה אף על גב דפליגי עליה
מכשר ואמאי פליגי ארב אשי וי"ל
לא אם טיהרה שחיטת
בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר"מ נמי שחיטה
דדייקי לישנא דרבי שמעון דאמר לא הוכשרו ולא קאמר אין הדם
(לקמן קכז:)
טרפה אותה [ואת האבר
והאבר מטמא משום
המדולדל שבה] לר' יוחנן
אין עושה ניפול בבהמה סבירא ליה כרבנן כדמפרש ואזיל וקא
מכשיר משמע אפילו היה הדם מכשיר הכא לא הוכשרו:
אבר מן החי.
לדברי הכל אמר להן בין
אי
מההיא ה"א כו'. ולעולם שחיטה עושה ניפול הקשה הרב ר'
חזינן הכא דבמיתה מודי: הוכשרו בדמיה. לקבל טומאת אוכלין.
לדידיה בין לחכמים: האי
שמואל מוורדו"ן $א"כ היכי קאמר ר"ש לא הוכשרו דמשמע דע"י
אלמא סבירא ליה אין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה
גופיה והאי לאו גופיה.
כלומר אבר דבהמה גופיה
הועילה להם אפילו לרבי מאיר דפליג באבר דעובר: לא הוכשרו.
בהמה הוא דלא הוכשרו אבל הכשר מועיל להם והא אוכל שאי אתה
לפיכך כוללו בשחיטה
יכול להאכילו (ע"י) לאחרים הוא כיון דשחיטה עושה ניפול והוי
וצריכין הכשר אחר לקבל טומאה דקסבר אין בהמה נעשית יד
ומטהרו והאי לאו גופיה
לאבר להביא הכשר עליה: אי מההיא הוה אמינא. כי היכי דפליג
אבר דעובר: הכל מודים
בשר מן החי ואין קרוי אוכל לר"ש כדאמר בסוף העור והרוטב
(שם) נשחטה
שמיתה עושה ניפול.
ולא מקבל טומאה וי"ל דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו
ר"מ באבר דעובר פליג נמי באבר בהמה דשחיטה עושה ניפול ומטמא
בהמה.
כלומר שאם נדלדל אבר
כאבר מן החי: ומאי הוכשרו. דמשמע דאין בהן ה] טומאה דעצמה:
לדידי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא ולא מקבל טומאה
בבהמה ומתה שמיתה
עושה ניפול ואין כוללת
אבשר. קאמר דאי נמי סבירא לן שחיטה עושה ניפול הוה ליה
אלא לדידכו אודו לי מיהת דלא הוכשרו:
סלקא דעתך אמינא הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא
האבר המדולדל בה
בשר הפורש מן החי וטהור הלכך איצטריכא דרב יצחק בר יוסף:
במיתה ואין מטמא האבר
ליבעי הכשר. כדאמרינן בפרק בא סימן מה
והא הוכשרו. לשון רבים קאמר: חד לבשר הפורש מן הבהמה.
משום נבלה אלא משום
אבר מן החי דחשיב
שהיה מדולדל בה קודם שחיטה כדקתני האבר והבשר המדולדלין
זרעים שאין סופם כו' קמ"ל דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו
כשמתה כמי שנפל האבר
בבהמה: וחד לבשר שיפרוש מן האבר. לאחר שחיטה: ומאי
מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה משפירש
(שם)
ממנה קודם מיתה ואבר
אולמיה. דבשר הפורש מן האבר מהפורש מן הבהמה דאצטריך
צריך הכשר כך פי' בקונטרס והדין עמו שפירש כן דדוקא כשפירש
מן החי אינו מטמא
אלא במוקדשין: ואין
למתנייה: סד"א הואיל. ועם האבר מטמא אדם כנבלה אימא
צריך הכשר אבל בעודו מחובר אין צריך הכשר להצטרף לפחות
שחיטה עושה ניפול דאם
לא תיבעי הכשר לאחר פרישתו ויקבל טומאת אוכלין בלא הכשר:
מכביצה אע"ג דמעשה עץ שימש כדאמר בהעור והרוטב
אבר מדולדל בבהמה
קמ"ל. הוכשרו בדמיה דבעי הכשר. ונפקא מינה להיכא דנחתך
דהא אמרינן בסוף פ' טבול יום דפרה ופרים מטמאים
ושחט הבהמה כוללת
(א)
השחיטה האבר ומטהרתו
אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן מעשה
כל האבר קודם שחיטה דלא הוכשר בדמיה ואח"כ פירש בשר ממנו
מידי נבלה: אילימא
עץ הוא אף על גב דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם ראויות אוכל
דבעי הכשר. ואשמעינן דאע"ג דקי"ל במסכת נדה ז) מה
באבר דעובר מיפלג פליגי
זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וצריכין הכשר אף כל שאין
דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר
במתני' בשחט את אמו
ואח"כ חתכו כו'. דר"מ
סופו לטמא טומאה חמורה פרט לנבלת עוף טהור שסופה לטמא
דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא עוד
סבר שחיטה עושה ניפול
טומאה חמורה אם אכלה לפיכך אין צריכה הכשר לטמא טומאת
טומאה חמורה והא דאמר בפ"ק דפסחים פרה ששתתה מי
ואין כוללת האבר [עמה]
והוי נבלה ורבנן סברי
חטאת בטלו במעיה ומפרש התם דבטלו מטומאה חמורה אבל טומאה
אוכלין דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו טמא טומאה חמורה
אין מטמא משום נבלה:
ואין סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר: נקוט דרב
קלה מטמאים לא חשיבי התם מעשה עץ לפי שמתחלתן צריכין שיהיו
מיתה דתנן מתה הבהמה
יצחק בידך. דאמר משמיה דר' יוחנן הכל מודים שאין שחיטה עושה
ראויין לשתיה ונמצא שטומאה חמורה שלהם אינה אלא מטעם ראויות
הבשר המדולדל צריך
הכשר. ואם אין מוכשר
ניפול ולא א] מיהדר לשנויי לישנא דאמרינן ברישא לר' יוחנן דברי הכל
לשתיית אדם שהיה בהם כבר שאל"כ לא היו ראויין להזאה ולהכי
לא מטמא דמיתה עושה
שחיטה עושה ניפול: דרבה בר בר חנה קאי כוותיה. משמיה דר' יוחנן:
אין צריכין הכשר שרץ אפי' כשאין סופן עוד לטמא טומאה חמורה:
ניפול ואין כוללתו עמה:
אין
אין
שחיטה נמי תנינא. נשחטה
הבהמה הוכשרו בדמיה
האבר המדולדל והבשר שעל האבר: אי מההיא הוה אמינא מאי הוכשרו הכשר הבשר. כלומר הבשר שעליה ולא האבר עצמו: והא הוכשרו קתני. כלומר במשמע האבר והבשר שעליו: מהו דתימא חד לבשר כו'. אבל אבר
עצמו אימא לא [אלא] מטמא משום נבלה: ומאי אולמיה דהאי מהאי. כלומר מאי אולמיה דבשר הפורש מן האבר לבשר הפורש מן הבהמה בלא אבר דאיצטריך למיתנא הבשר: איצטריך סד"א כו'. כלומר סד"א הואיל
ואין כוללת השחיטה האבר עצמו והבשר שעליו מטמא טומאה חמורה דמטמא משום נבלה על גב האבר ולא ליבעי הכשר קמ"ל דר' יוחנן דהוכשרו דקתני חד לבשר הפורש מן האבר וחד לאבר עצמו דאין שחיטה
עושה ניפול: נקוט דר' יצחק בר יוסף בידך. כלומר דאין שחיטה עושה ניפול ומטהרינן האבר המדולדל בבהמה ואין מטמא אפי' משום אבר מן החי בדחזינן הכא דאין בו אלא מצות פרישה דאסור באכילה ואין מטמא: