עד:
בהמה המקשה פרק רביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חלבו
דמאי. בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא
ר"ש שזורי. בגמרא פריך היינו תנא קמא: קרעה. לבהמה בלא
נב א
א) ב)
שחיטה: גמ' לא הילכו בו. בשליל זה להקל: אלא על עסקי
גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור"ת
ג)
שחיטה בלבד. אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא:
אומר שיש ליישב הגירסא וה"פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל
ד)
נג ב ג
למעוטי חלבו וגידו. דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור
כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב
חלבו וגידו: חלבו דמאי. אע"פ שהוא
דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי
ה) ו)
ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט'
בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש
ר"ש שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש
נד ד ה
אלא חלבו דגיד דלא פליג ר"מ אלא
ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו
בשדה שחיטת אמו מטהרתו א קרעה ומצא
ז)
לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי
דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא
בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה
ח) ט)
והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו
לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט'
אמו: גמ' א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא
נה ו
י) כ)
נו ז
ל)
כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו
חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד
הילכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד
מ)
נקט לקנוקנות דשרי ב] הא פליג ר"מ
הנשהט) גרסינן לה לכולה כי א]הא ואגב
נ)
למעוטי מאי למעוטי חלבו וגידו חלבו דמאי
❖
❖
שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס'
ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל
אילימא חלבו דשליל מפלג פליגי דתניא
הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי
מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו
גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי
דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא
דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם
תורה אור השלם
הגהות הב"ח
מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו
מחטט אחריו משמע דאסר אפילו
ר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו
ב
(א) גמ'
1. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה
אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי
קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה
מותר וא"ר אלעזר א"ר אושעיא ג מחלוקת
בן ט' חי
יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים
פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד
מצי למיפרך מ"מ אמאי נקט רבי
בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה
(ב) רש"י
וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:
הנשה גרסינן לה. והכי פירושו והא
אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד
שמות יב ה
לשיטתו אלא חלבו דגיד מפלג פליגי
❖
2. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה
כולה
מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא
כיון דפליג ג] נמי בחלב כליות ודקרב
דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום
בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה
גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל
מ) ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך
וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם
שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי ר"מ רבי
אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר
דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא
הגהות מהר"ב
בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
❖
יהודה אומר גוממו עם השופי אלא אי אתמר
שמות יג יג
חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה
נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ"ע
רנשבורג
הכי אתמר א"ר אלעזר אמר ר' אושעיא
אמו והוציאוהו: והלך ר"מ לשיטתו.
בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה
א] גמ'
לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד
דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה:
קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי
שיטה מקובצת
ב] רש"י
מעיקרו. אפי' הנבלע ונשרש בבשרה:
בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא
למעוטי רובעו וחורש בו א"ר שמעון בן
א] לכולה כי הכא ואגב
גוממו עם השופי. כלומר חותכו בשוה
על עסקי אכילה בלבד אתמר והא
שטפא: ב] לקנוקנות דשרי
לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו
ד
דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה
לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי
ופריך והא פליג ר"מ:
לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ורבי יוחנן
הוא: למעוטי רובעו. דס"ד
ג] כיון דפליגי נמי בחלב
לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של
❖
❖
אמר אף לדברי המתיר בחלבו ה אוסר בדמו
כליות:
חלבו מותרין: לא הילכו בו. חכמים
דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע
איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש קורעו
כדאמרינן בפ' העור והרוטב
בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה
ומוציא את דמו א"ר זירא לומר שאין ענוש
רבינו גרשום
מוסף רש"י
בהמה: אלא על עסקי אכילה. לאוכלו
אי נמי התם הני מילי כגון
כרת למאן קאמרי לרבי יהודה לא יהא אלא
בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו: למעוטי
ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה
דם התמצית.
לא הילכו בו אלא על
באזהרה.
עסקי שחיטה כו'. כלומר
דם התמצית דתניא דם התמצית באזהרה
רובעו וחורש בו. בכלאים בשור וחמור
אבל הכא דבשחיטה זו משתריא
ו
ר' מאיר דמחייבו בשחיטה
דודאי לוקה: בחלבו. של שליל: קורעו
באכילה סלקא דעתך לא מחייב:
ר' יהודה אומר בהכרת תרגמא רב יוסף
לא חושבו בהמה על הכל
דגמר
שה שה מפסח. פירש
ומוציא את דמו. אלמא אפילו בן ח'
דלא חשבו בהמה אלא
בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא אית
לענין שחיטה למעוטי
בקונטרס דפסח פסול
דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני'
ליה לר' יהודה דם וכל דם כל היכא דמיחייב
חלבו וגידו דאין אסור:
קורעו: לומר שאין ענוש כרת. האי
משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן
נוהג בשליל. כלומר גיד
אדם הנפש מיחייב אדם התמצית וכל היכא
מתיר בדמו דקאמר לאו היתר
דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר
הנשה נוהג בשליל: והלך
דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אדם
ר"מ לשיטתו. כלומר דר"מ
לכתחלה: למאן קאמרינן. מי הוא
לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא
(פסחים סה.)
חושבו כבהמה מעליא ור'
התמצית איבעיא להו מהו לפדות בבן
המתיר חלבו: לרבי יהודה. כדקתני
ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה
כבשרא בדיקולא הוא.
יהודה אין חושבו כבהמה
פקועה אליבא דר"מ לא תיבעי לך דכיון
דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק
לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי
נ)
מעליא ואין טעון שחיטה:
גוממו עם השופי. כלומר
דאמר (א) טעון שחיטה שה מעליא הוא כי
דבכורות :
אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם
(בכורות יב.) הבשר מגע
חותכו למעלה ואין לחקור
התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב
מאי
תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו
נבלה.
אחר השומן: שופי טל¿ פ« א:
עליה ר' יהודה כרת: באזהרה. בפ"ק
רובעו וחורש בו. כלומר
מטהרתו מאי כיון דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא הוא או
דכתיב בהמתך לא תרביע
דכריתותי) מפרש ה' לאוין כתיבי בדם:
דילמא כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין
כלאים ואינו חשוב בהמה
בהכרת. דנפקא ליה מריבויא דכל דםכ):
לענין הרבעה וחורש בו
ורב אשי אמר ז פודין א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דגמרת 1 שה 2שה
אית ליה לר' יהודה דם וכל דם. כלומר
דאינו חייב משום כלאים
מפסחים אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה תפדה
(לעיל עב.
דחרישה דאינו חשוב
כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי'
וכעי"ז לעיל סח:) מגע
בהמה דמנא לן דמיחייב
תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן שה שה מאי
דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם
טרפה שחוטה.
אכלאים דחרישה [דכתיב]
אהני לך איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון
לא תחרוש בשור ובחמור
עצמו: כל היכא דמיחייב אדם. מחייב
יחדו (ואינו) [ובן פקועה
ושני רבי שמעון בן לקיש אומר אין מונין בו ראשון ושני נעשה כאגוז
אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם
אינו] חשוב שור דדמי
כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב
המתקשקש בקליפתו איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן הבשר מגע נבלה
כבישרא בעלמא: איתיביה
ר' יוחנן לריש לקיש קורעו
על דם איבריו: לפדות. פטר חמור:
דברי ר"מ וחכ"א מגע טרפה שחוטה בשלמא לדידי דאמינא חד גופא הוא היינו
ומוציא את דמו כו'. והא
בבן פקועה. ב] בשה ל)בן ט' חי הנמצא
דאיתכשר בדמא דאמיה א] אלא לדידך במאי איתכשר א"ל בשחיטה וכר"ש
הכא לענין מצא בה בן ט'
בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו
מת דלכ"ע מותר בשחיטת
איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות
אמו ואעפ"כ דמו אסור
קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן
נטמא בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו משום הכי הוכשר אין לא
ולענין בן ט' חי נמי אע"ג
בבכורות דאפילו בשלקי
דלרבנן מותר בשחיטת
הוכשר לא אלא לדידך דאמרת חד גופא הוא הא איתכשר בדמא דאמיה
מפרקינן: כבשרא בדיקולא הוא. ותנן
(לעיל סח: וכעי"ז
אמו דאינו חשוב בהמה
לעיל עב.)
בשחיטה
וחלבו מותר ואעפ"כ דמו
בבכורות אין פודין בשחוטה:
אסור: אמר ר' זירא לומר
דגמר שה שה מפסחים. ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן: כל מילי. כגון
שאין ענוש כרת. כלומר
בן פקועה: מאי אהני ליה. ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי: איבעיא
ודאי אף לריש לקיש
אף לדברי המתיר בחלבו
להו. נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני: מונין. דתרי גופי נינהו: אין מונין. אלא איהו נמי
אוסר בדמו מדרבנן והאי
הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו: הבשר מגע נבלה. בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא: בדמא
דאמר מותר בדמו. כלומר
שאין ענוש כרת: למאן
דאמיה. דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה (ב) וכו': במאי איתכשר. בשר העובר שיקבל טומאה מאבר: בשחיטה. כיון שהוא
קאמרינן לר"י. כלומר מי
ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב : עבר בנהר. בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:
הוא דמתיר בחלבו ר'
בשחיטה
יהודה ולדבריו אמרת אין
ענוש כרת. לא יהא אלא
דם התמצית דם התמצית זהו צללתא דדמא דם שבא לבסוף שאינו דם גמור: כל היכא דלא מיחייב אדם הנפש. כלומר לא מיחייב משום דם התמצית: מהו לפדות בבן פקועה. אי נשחטה אמו ומצאו בן ט' חי והלך
וגדל בעדר מהו לפדות בו פטר חמור: אפי' כל מילי נמי. כלומר אפי' בן פקועה: מהו למנות בו ראשון ושני. דאי אמו תחלה לטומאה מי אמרי' שליל שני אי לא דאמרי' עובר ירך אמו הוא. היינו דאיתכשר בדמא
דאימיה והוי העובר נבלה ואמו מגע נבלה: בשחיטה. יבשתא: וכר"ש. כלומר דס"ל שחיטה מכשרתו ולא דם: עבר בנהר. כלומר בן פקועה: