עה:
בהמה המקשה
פרק רביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וליטעמיך
הא דתני רבי חייא כו'. תימה כיון דשמיע ליה
טעון שחיטה. להתירו באכילה דבשחיטת אמו טרפה אינו ניתר
א) ב)
א
ברייתא לימא ברייתא: בן פקועה הבא על בהמה
ג)
דא"כ הוה ליה כאחד מאיבריה: וחייב בזרוע והלחיים והקבה. דזובחי
סב ב
מעלייתא הולד אין לו תקנה. מה שפירש בקונטרס דהרי הוא
הזבח נ) קרינא ביה: ואם מת. בלא שחיטה: טהור מלטמא. דשחיטת
אמו מטהרתו: כר"מ. קס"ד לרבנן לא מהניא ליה שחיטה דידיה
כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו ובהמה בחד סימן לא מתכשרה
ד)
ה)
כלל דהא ס) שוחט ועומד הוא: כבר
וגם פירש דהאי בתרא לא מצטרף
ו)
טעון שחיטה וחייב בזרוע והלחיים והקבה
מצאו מת. במעי אמו קאמר וכולה
לקמא שאין לך שהייה גדולה יותר
סג ג
ז)
ואם מת טהור מלטמא במשא א"ל רבא
מזו וגם פירש דלרב משרשיא לית
ר"מ אמרה דמודה ר"מ בבן ט' מת
ח) ט)
א
סד ד ה
ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנים
דשחיטת אמו מתירתו וזה שאמו טרפה
טעון שחיטה כמאן כר"מ ואם מת טהור
אכשר ביה רחמנא והכל מגומגם
היא א] מתירתו מיהא מידי נבלה
סה ו ז ח
מלטמא במשא כמאן כרבנן וליטעמיך הא
כאחד מאיבריה: אלא לדידך. דלא
דאפילו היתה הבהמה ניתרת בסימן
דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא
י)
אחד אין להכשיר דחשיב כל סימן
מהדרת לי כבר מצאו קאמינא קשיא:
בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב בזרוע
ד' סימנים. וכולה כרבנן ומודו רבנן
וסימן כחציו שחוט ואין רוב סימן
(ג)
סו ט
והלחיים והקבה ואם מת טהור מלטמא
❖
שיהא ראוי לשחיטה ואפילו לא היתה
דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו ולא
במשא טעון שחיטה כמאן כר"מ ואם מת
(ב) אמר שחוט ועומד הוא: אשכחיה
השהייה פוסלת בשחיטה אין שייך
טהור מלטמא במשא כרבנן הא לא קשיא ר'
ר' אסי. לר' זירא: יישר. שפיר קאמרת
להתיר כיון דחצי הגוף של ולד הבא
שיטה מקובצת
חייא אם כבר מצאו מת קאמר אלא לדידך
מכח אמו לא נשחט כלל ואפילו מ"ד
דד' סימנין כשרין בו וכן אמר רבי
א] בקלוט בן פקועה
יוחנן: מכלל דפליג עליה ריש לקיש.
לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה
קשיא א"ל לדידי נמי לא קשיא ד' סימנים
שמותר. נ"ב עי' תוס'
הכא דהתם שחיטת טרפה לא הויא
בעיא בעי מיניה שמעת שנחלק עליו:
כ)
אכשר ביה רחמנא כי סליק ר' זירא אשכחיה
בכורות דף ו' ע"א:
ב] לזרעו של עובר
מישהא הוה שהי ליה. מנהגו של ריש
שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו
לרב אסי דיתיב וקאמר ליה להא שמעתא
דמשמע דאבר היוצא אין
ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין
לקיש כשאומר רבי יוחנן שמועה שאינו
לו תקנה: ג] אמאי לא
ל)
א"ל יישר וכן אמר ר' יוחנן מכלל דפליג
מודה לו שהה ריש לקיש שעה או שתים
גבי מהו לחוש לזרעו של עובר
יאכל (מפני) מאחר (שאין)
עליה ר"ש בן לקיש משהא הוה שהי ליה
❖
(א)
מ)
[שיום] שבת עליו באימה:
קודם שיחלוק עליו אולי יחזור בו ובתוך
(ד) דמשמע ב] דעובר היוצא אין לו
נ)
ושתיק ליה ואיכא דאמרי משתא הוה שתי
כך יצא רבי אסי ולא שמע אם נחלק
תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין
ס) ע)
ושתיק ליה: רבי שמעון שזורי אומר אפילו
עליו: משתא הוה שתי. שותה מים היה
ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום
רבינו גרשום
וכו': היינו תנא קמא אמר רב כהנא הפריס
ולפירוש הקונטרס כולה ההיא סוגיא
כשאמר רבי יוחנן ובתוך כך יצא רבי
ב
ואם מת טהור מלטמא
אסי: הפריס. עמד על פרסותיו. לת"ק
דלא כוותיה וזה דוחק:
על גבי קרקע איכא בינייהו אמר רב
פ)
במשא כרבנן. כלומר
דנפל דובא עליה כו' זיל שחטיה.
כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי
דעובר ירך אמו הוא וכשם
משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב
דשחיטת טרפה מטהרתה
אע"ג דסבר כרבנן לא אסר
לחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה:
❖
בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד
ג
מידי נבלה כך מטהר את
לדברי האומר. חנניא הוא באותו ואת
משום דרוסת הזאב דדוקא בשחיטה
העובר מידי נבלה: הא לא
אין לו תקנה אמר אביי דהכל מודים א] בקלוט
גזרו דמיפרסמא אבל טרפות דידיה
בנו דקאמר נוהג
קשיא ר' חייא אם כבר
בן פקועה שמותר מאי טעמא כל מלתא
מצאו מת קאמר. אם כבר
הגהות הב"ח
בזכרים: אין לו תקנה. שהרי הוא
לא מיפרסמא כל כך ובקונטרס פירש
מצאו מת מעיקרא דהוא
דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי איכא
כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד
נמי ולא היה עוד יכול לחיות ואפילו
(א) גמ'
לדברי הכל עובר ירך אמו
דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן
איכא דאמרי
כדחזינן במתני' מצא בה
אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא
הכי שרי וכן נראה דלא על חנם
(ב) רש"י
בן ט' מת קורעו ומוציא
קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא תרי
שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד
השמיענו דנפל דובא עליה:
את דמו אלא לדידך קשיא
והא
אמר רבין אמר רבי חנינא
תמיהי מידכר דכירי אינשי אמר זעירי אמר
סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא
אמרי' (ג) תוס'
לדידך דאמרת השוחט את
הטרפה ומצא בה בן ט' חי
הלכה כר"ש שזורי. לא מייתי
לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה
ר' חנינא הלכה כר"ש (בן) שזורי וכן היה רבי
כאן
טעון שחיטה כר"מ ואם
לה אלא משום ולא עוד דאי לאו הכי
גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד
שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל
אביו
מצאו חי ואח"כ מת טהור
מאי אלימא דרבין מדזעירי:
ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן
(ד) בא"ד
מלטמא במשא דעובר ירך
הדורות ר' יוחנן אמר הוא מותר ובנו אסור
אנא כי האי סבירא לי. וכן קי"ל
אמו הוא כרבנן: לדידי נמי
לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא:
אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה דנפל דובא
לא קשיא. כלומר כולה
❖
הכל מודים. ת"ק דפליג אדר"ש שזורי
דפסיק כאן הלכה למעשה
כר"מ ומה דאמרי' אם מת
עליה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה
ואהאי סמכינן להדליק בשבת בכל
ומצריך שחיטה להפריס ע"ג קרקע
טהור מלטמא במשא ד'
א"ל האמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר"ש
סימנין אכשר ביה רחמנא
מדרבנן בהאי מודי: מידכר דכירי.
שמנים אע"ג דר"ש שזורי קאמר בפ'
הגהות מהר"ב
אם שחט העובר מותר
שזורי וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן
במה מדליקין ע) בעיטרן
קול יוצא עליו מאז קלוט זה בן פקועה
ה
באכילה ואם לא שחט
רנשבורג
בנו עד סוף כל הדורות ואפילו ר' יוחנן לא
ובנפט דוקא דאי אף בעיטרן קאמר
הוא ומתוך שתמהין על קליטותו
העובר ושחט את אמו
א] רש"י
היינו ת"ק: אף בחול שואלו ואוכלו על
הועיל לו שחיטת אמו
זוכרין את כל דבריו: הכי גרסינן
קאמר אלא בנו אבל איהו לא אמר ליה רבי
לטהרו מידי נבלה: דיתיב
פיו. בירושל' מפרש שאימת דימוע
איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים
יוחנן לדברי ר"ש שזורי קאמר והאמר רבין
וקאמר לה. להא שמעתא
❖
בקלוט בן קלוטה. ואותה קלוטה
דרב חסדא: איכא דאמרי
על ע"ה דכיון שהופרש חמור בעיניו
בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא
מישהא הוה שהי ליה ריש
פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה:
יותר כשחוזר ומתערב ובטעמא דת"ק
הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא
לקיש לר' יוחנן ושתיק
הוה ליה בן פקועה. שנתקיים
דלא שרי אלא בשבת פליגי בירושלמי
ליה עד דגמר טענתיה
מוסף רש"י
כל מקום ששנה ר"ש שזורי במשנתנו
והדר פליג עילויה והוא
וגדל: דנפל דובא עליה. הזאב טרפו
חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר
יישר. (שבת
נפק לברא קודם שיגמור
הלכה כמותו אמר ליה אנא כי הא סבירא
ולא היה יכול עוד לחיות: זיל
מפני שאימת שבת עליו והוא אומר
סג:) מכלל דפליג עליה
דבריו ר' אסי ואיכא דאמר
לי דאמר רבי יונתן הלכה כר"ש שזורי
שחטיה. כרבנן דאמרי הפריס ע"ג
אמת ופריך אי אימת שבת עליו הא
ריש לקיש.
מישתא הוה שתי ריש
לקיש כי אמר ר' יוחנן להא
במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי מסוכן
קרקע טעון שחיטה: ואפילו רבי
דתניא מוצאי שבת לא יאכל עד
שמעתא וקודם שיגמור
יוחנן לא. קא פליג עליה דזעירי
שיעשר ואי אומר אמת אמאי לא
דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר
ו
לשתות נפק ר' אסי: הפריס
אלא בבנו: במסוכן ובתרומת מעשר
יאכל פ)מפני ג] שאין שבת עליו באימה
(שבועות מ.)
ע"ג קרקע איכא בינייהו.
ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו
משהא הוה שהי ליה.
כלומר לת"ק מצא בו בן ט'
של דמאי. ותו לא ושמעינן מינה
ולמ"ד מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י
ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא
ז
חי שחיטת אמו מטהרתו
דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה:
עילה פ)(עולה) ועוד פריך תנינא שואלו
ובלבד שלא יפריס ע"ג
בשיירא ר"ש (בן) שזורי אומר ח אף המסוכן
היוצא בקולר. שנתחייב מיתה
בחול לא יאכל בשבת ולמאן דאמר
קרקע ולר"ש שזורי אפי'
תרומת מעשר של דמאי דתנן תרומת
ט
בן ה' שנים: הכל
למלכות: כתבו. אף על גב דלא
מפני כבוד שבת אמאי לא יאכל בשבת
מודים בקלוט בן פקועה
מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש (בן)
וקאמר לא אמרו אלא בשוגג אבל
אמר תנו דעתיה שיתנו לה ועשאן
לר"ש שזורי שמותר בלא
שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו: שלוחים אף לגרש אלא שהיה בהול
במזיד אסור דתנינא ושכח לעשרו:
שחיטה. אפי' בן ה' שנים
(שם)
תרי תמיהי מידכר דכירי
מתני'
על נפשו: והמפרש. מן היישוב
אלא
משתא הוא הוה שתי.
אינשי דקלוט ובן פקועה
לים: והיוצא בשיירא. למדברות:
המסוכן. מתוך חליו: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. והרי הן מדומעין
הוא ולא גזרינן דאי שרינן
הא בלא שחיטה שרינן
שאין תרומה עולה אלא באחד ומאה וכאן אין כאן אלא מאה והרי הוא הפסד גדול: אף בחול. דהואיל ואין כאן תקנה
(שם) הולד אין
נמי דלא יהא בן פקועה.
הקילו לו חכמים לסמוך על עם הארץ לשואלו אם עישר תבואה שמכר לו ואוכלו על פיו אם אמר עשרתים. והאי דנקט אף בחול
לו תקנה.
דתרי תמיהי מידכר דכירי
משום דקתני רישא הלוקח פירות מיד שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרו דמאי שואלו בשבת דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך
אינשי: מתיר בבנו בלא
שחיטה: ר' יוחנן לדברי
עליו אם אמר לו עשרתים ואוכל על פיו אותה סעודה לבדה ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר הדר קתני לה דרבי שמעון שזורי:
ר"ש שזורי קאמר. כלומר
מתני'
אנא לא סבירא לי דלא
(לעיל סט.) היוצא בקולר.
הוא ולא בנו יהא מותר (ובנו) [אלא דאף לר"ש שזורי בנו] אסור: אף המפרש בים. אף המסוכן שיש לו סכנה:
(גיטין סה:) ואמר כתבו גט לאשתי. (שם יג:) (שם סה:) הרי אלו יכתבו
תרומת מעשר של דמאי. א"צ להפריש אלא תרומת מעשר אבל תרומה גדולה דחייב מיתה ובה היו מחמירין א"צ
ויתנו. (כתובות נה. וכעי"ז גיטין
להפריש והכי קאמר תרומת מעשר שהפרישה מדמאי ונתערבה אח"כ לדמאי לא מיבעיא בשבת דיום עונג הוא כיון דאין
יג:) (מנחות ל:)
רשאין לישב בתענית דשואלו לע"ה שקנה ממנו הדמאי הפרשת ממנו תרומת מעשר ואוכלו בשבת על פיו אלא אפי'
אף המסוכן. (גיטין סה:) (כתובות
בחול נמי שואלו ואוכלו על פיו:
שם) (רשב"ם ב"ב קמו:) תרומת
מעשר של דמאי.
(מנחות ל:)