בהמה המקשה פרק רביעי
חולין
עז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אל
תקניטני. דאותביה ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאלו
נמנין עליהם. דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן
עח א
א)
ב) ג)
יצא ידי אכילת פסח. אלמא בשר נינהו: ר"ל. פליג עליה בפסחים
שעורותיהן כבשרן כו' וא"ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא
עט ב
ד)
בכיצד צולין ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי
קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי"ל דלא דמי
ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו': ואמאי אישתיק והאמר רבא.
פסח דלאכילה לטומאה דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון
ה)
ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש
דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע"ג
פ ג
ו)
בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ
דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי
נמנין עליהן בפסח ועוד התורה חסה על
ז) ח)
פא ד ה
נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק
למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץס)
ממונן של ישראל א"ל רב פפא לרבה אר"ש
ט)
אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר'
כיצד צולין דפריך מההיא
בן לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת מאי
י)
ב
יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן
דר' יוחנן דאמר עור הראש של עגל
פב ו
כ) ל)
ליחוש להו אישתיק ואמאי אישתיק א] והאמר
מ)
עכשיו כבשר: שאני הכא דהדר ביה
הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא
רבא הלכתא כוותיה דר"ש בן לקיש בהני
פג
ז
ר' יוחנן. מגידין הרכין ואמר כל
דגידין שסופן להקשות מכ"ש פריך
נ)
תלת שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן לגביה
ובירושלמי אההיא דראשו של עגל
מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן
ס)
פד ח
דר"ש בן לקיש דא"ל אל תקניטני בלשון
ע)
הרך א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה
דמעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן אהא
יחיד אני שונה אותה ההוא נשבר העצם ויצא
אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה
דתנן בהעור והרוטב עור
❖
פ)
שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות
הראש של עגל הרך הוי כבשר
לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה אתא לקמיה
פה ט
ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר"ל
לטומאת אוכלין ונבלות ואע"ג דסופו
דאביי שהייה תלתא ריגלי א"ל רב אדא בר
גליון הש"ס
תמן לא עביד לה בשר גבי גידין
להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא
מתנא זיל קמיה דרבא בריה דרב יוסף בר
כיחידאה: דאמר ליה. ר' יוחנן לריש
פו י
שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן
תוס' ד"ה בלשון כו' וי"ל
חמא דחריפא סכיניה אתא לקמיה אמר
דמסתמא וכו'.
עביד ליה בשר א"ר בון טעמא דריש
לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה
מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן ג מה לי
לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין
עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא
נפל מה לי איתיה א"ל רבינא לרבא מתלקט
❖
משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל
ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו
ד
פז כ ל
מהו מתרוסס מהו מתמסמס מהו היכי דמי
בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב
להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו
קרא: בלשון יחיד כו'. היה
שעורותיהן כבשרן עור הראש של
מתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע
הגהות הב"ח
פח מ
שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי'
עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה
כל שהרופא קודרו איבעיא להו ניקב מהו
ה
פט נ
(א) גמ' נסדק
בקונטרס משום דאתיא כיחידאה
שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר
(א) נקלף מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון
מהו נקלף מהו
❖
❖
דבפרק החולץ ע)פריך
יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה:
מהו ת"ש דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי
דאישתקיל קורטיתא. לשון קורט כלומר
והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה
הוא כבשר דלמא דקנה משכא דידיה אמר
מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ:
אע"ג דאתיא כר' יהודה וא"ת וממאי
רב אשי כי הוינן בי רב פפי איבעיא לן נקדר
מוסף רש"י
תורה אור השלם
שהייה תלתא ריגלי. לשאול הלכה
דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא
כמין טבעת מהו ופשטנא מהא דאמר רב
התורה חסה על ממונן
1. וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת
לחכמים הנאספים לרגל: א"ל רב
מההיא דלקמן הדר ביה $ וי"ל
של ישראל.
פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי
אדא בר מתנה. לבעל הבהמה: רבא
יהודה אמר רב דבר זה שאלתי לחכמים
דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה:
פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה
נתמסמס
מהו. הא דאמר באלו
בריה דרב יוסף בר חמא. הוא רבא
ולרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה
בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
ו
❖
דברים יד ו
בר פלוגתיה דאביי: דחריפא סכיניה.
טרפות
אבל פרזלא מזרף זריף אמר רב פפא והוא
לב פתוח לו בסברא: מכדי נשבר
נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו
דקנה גרמא דידיה: מתני' ז השוחט את
(ר"ה כז. וכעי"ז יומא לט.
העצם ויצא לחוץ תנן. בברייתא דלעיל
הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין
ולעיל מט: בארוכה) אל
שיטה מקובצת
הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה
תקניטני.
מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל
שהטרפות תלוי בהן אבל הכא
א] והאמר רבא הילכתא.
בלשון יחיד אני שונה
חואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת
ועור ובשר חופין את רובו כשרה:
שהטרפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס
אותה.
נ"ב עי' תוס' בכורות דף
❖
נבלות חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין
מתלקט מהו. בשר הנותר לכסות
הבשר שמא עדיין מגין:
(לקמן קכב:)
יד ע"א ד"ה רב אשי:
דקנה
תלתא ריגלי.
אבל לא טומאת נבלות שליא שיצתה
משכא דידיה. בקונטרס
הרוב אינו יחד אלא כאן מעט וכאן
ט
מעט סביב העצם ואם תצרפהו הרי
גרס בדלי"ת ור"ח ור"ת
מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה
י
רבינו גרשום
רוב הקיפו נכסה: מתרוסס מהו.
גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו שאז
פ)
וסימן ולד בבהמה המבכרת שהפילה שליא
כ
ל
ריש לקיש ואיסורא
שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את
מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה:
ישליכנה לכלבים מ ובמוקדשין תקבר ואין
דאורייתא. איסור טרפה:
עור
רוב העצם: נתמסמס. בשר הנשאר
ששלקו מטמא טומאת אוכלין.
והאמר רבא הלכתא
קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה
לכסוי נרקב: קודרו. נוטלו בסכין
וא"ת א"כ יאכל עור בפסח
כוותיה דריש לקיש בהני
באילן מפני דרכי האמורי: גמ' מנא הני מילי
תלת כלומר ותו לא:
כקדירת ארובה: איבעיא להו ניקב.
דהא תנן כל הנאכל
שאני הכא דהדר ביה ר'
דת"ר 1 כל בהמה תאכלו לרבות את השליא
אותו בשר החופה נקב קטן בלא
בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי
יוחנן לגביה דריש לקיש
יכול אפילו יצתה מקצתה ת"ל אותה אותה ולא
חסרון: מהו. מי הוי ריעותא או לא:
כלומר כמה דחזינן הכא
הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא
בעור הראש של עגל הרך
נסדק. הבשר הנותר לכסוי מהו:
שליתה מכדי אין שליא בלא ולד למה לי
שלא ע"י הדחק:
מזרף
שחישב עליו להקטירו
(יבמות קכב.)
בנבלתה חוץ לזמנו פסול וחייב
נקלף. מעל העצם אותו בשר החופה
זריף.
קרא קרא אסמכתא בעלמא: ואינה מטמאה:
עליו כרת וא"ר יוחנן לא
ואינו דבוק בעצם מהו. את"ל נקלף
בעי ר' יצחק בר נפחא עור חמור ששלקו מהו למאי אי לטומאת אוכלין תנינא
נ
תקניטני שבלשון יחיד אני
בלא חסרון הבשר כשר: ניטל שליש
(שם
אי
שונה אותה משום אליעזר
התחתון. של עובי הבשר סמוך לעצם
עו.) שליא.
בן יהודה איש אבלים
שיצתה מקצתה.
וליה לא סבירא ליה דסבר
הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו: ת"ש. חדא מהנך בעיי דאמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר
אסורה
דאין חשוב כבשר כיון
העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר: דלמא התם דקנה משכא דידיה. שהחזיק העור בשלו כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו
באכילה.
דסופו להקשות הכא נמי
והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה
(ב"ק יא.)
כיון דסופו להקשות אע"ג
דהשתא רכין נינהו אין
בעצם ומחזיקו: נקדר. הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה: מהו. מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב
(לעיל סח.)
חשובין כבשר וטרפה:
אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן: מסרטו בעצם. דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן
סימן ולד באשה סימן
דאישתקיל קורטיתא מיניה
ולד בבהמה.
דרך הרופאים: מזרף זריף. עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה: והוא דקנה גרמא דידיה. שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות
דניטל מן העצם מעט
הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא: מתני' נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס: תאכלנה. ולא
שיוצא לחוץ: מה לי
נפל קורטיתא מיניה מה
אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתרת בשחיטת האם: ואינה מטמאה. דלא חשיבא אוכל: ולא טומאת נבלות. אם מתה הבהמה:
לי איתיה כוליה: מתלקט
חישב עליה. לאכילה: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל: אבל לא טומאת נבלות. דלאו בשר הוא
מהו כלומר הבשר שחופה
את העצם מתלקט שאינו
אלא כשאר אוכל בעלמא הוא: אסורה באכילה. ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם שמא באותו מקצת
חופה רוב העצם במקום
יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה: המבכרת. זהו פטר רחם שלה: ישליכנה לכלבים.
אחד אלא מתלקט בכמה
(ב"ק
מקומות עד שחופה רובו:
שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא : ובמוקדשין. כגון בהמת
יא.)
מתרוסס מהו לשון מרוסס
שלמים שהפילה שליא: תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש: בפרשת דרכים.
שאינו שלם על העצם.
מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד: דרכי האמורי. ניחוש וכתיב ולא
ניקב מהו כלומר הבשר
תעשה כמעשיהם: גמ' למה לי קרא. למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא
שעל העצם. נקלף מהו
(לעיל סח.)
כלומר הבשר מעל העצם.
ולא שריתא שחיטה: אסמכתא בעלמא. ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין :
נסדק לארכו שלא ניקב
עור חמור. שהוא קשה ומאוס: ששלקו. בשלו הרבה מאד: אי לטומאת אוכלין. אם נעשה אוכל לטמא טומאת אוכלין:
בעוגל אלא לארכו. ניטל
שליש התחתון שאין בו
לטומאת
עוד לעצם בשר אלא עור
גרידא: דלמא שני התם דקניא משכא לבשר דידיה כלומר שעור דבוק לבשר אבל האי שניטל שליש התחתון אין עור דבוק לבשר: נקדד כמו טבעת מהו. כלומר הבשר שחופה את העצם נקדד סביבו: מסרטו בעצם.
מסרטו סביבו בעצם: והוא דקנה גרמא דידיה מה דאמרינן מסרטו בעצם כלומר שיהא דבוק בעצם ומעלה ארוכה והוא דקנה גרמא דידיה ששלם העצם: דוקא עצם כלומר מסרטו בעצם אבל בברזל או במחט או
במרזף מיזרף זריף מנקבו אלא מסרטו בעצם: אבל לא טומאת נבלות דאינה מטמאה במשא: מכדי אין שליא בלא ולד כו' כלומר כיון שיצאתה מקצתה ולד יצאתה עמה ואסורה דולד יצא חוץ ממחיצתו וכי היכי דולד