עז:
בהמה המקשה פרק רביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בנבלתה
ולא בעור ולא בעצמות. וא"ת אמאי לא מייתי
לטומאת נבלות. אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה: לא
צ א
א) ב)
ג) ד)
נצרכה. למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו: אלא שנעשה ציקי
מתני' דהעור והרוטב דתנן בהדיא דהעור
קדרה. בשלן הרבה עם תבלין: לעולם לטומאת אוכלין. ה) ומתני'
אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי"ל דמייתי מהכא משום דרבה
ה)
ב
בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא
עשאן לציקי קדרה דאמתני'
לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל
ו)
צא ג
ז)
עור חמור מאיס: אלא שאין עמה
לא מצי למימר דמתני' איצטריך
ח)
ולד. באותה שבפנים: אבל יש עמה
לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין:
אי לטומאת נבלות
תנינא טומאת אוכלין
ט)
ולא
❖
צב ד
בעור. כשאין עליו כזית בשר
ולד. ורואים אנו ראשו ורובו לפנים:
דתניא העור והשליא אין מטמאין טומאת
א
אין חוששין. שמא עוד היה ולד אחר
דהכי אמר בהעור והרוטב
אוכלין עור ששלקו והשליא שחישב עליה
והתם נמי דרשינן בנבלתה
עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה
❖
מטמאין טומאת אוכלין טומאת נבילות נמי
תורה אור השלם
ולא בקולית סתומה ושקולין הן :
שבפנים כבר יצתה שליתו ומ"מ שליא
ו)
המפלת מין בהמה וחיה. לא
תנינא בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות
1. וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה
ב
1
זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה:
אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה
ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים ואמר
שיטה מקובצת
והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה
הוי מצי למינקט נפל
הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד
❖
רבה בר רב חנא לא נצרכה אלא שעשאן
א] וא"ת והא בולד קדשים
ר' אלעזר. דבר זה שהיה מחמיר
משום דתוך שלשה תולין בו את השליא
הָעָרֶב: ויקרא יא לט
הכל קדוש. נ"ב עיין
מר' יוחנן: לא שנו. דאסורה באכילה
ציקי קדרה לעולם טומאת אוכלין ושאני עור
כדאמר ז) רבא בפ' המפלת
תוס' זבחים דף קיד ע"א
הריני
❖
מטיל עליה חומר ב'
:
דמשמע אפילו יש עמה ולד בפנים:
חמור דמאיס: שליא שיצתה: א"ר אלעזר
ד"ה וקסבר:
גליון הש"ס
ולדות. בקונטרס פי' דאתא כרבנן
אלא שאינה קשורה בו. דהתם איכא
לא שנו אלא שאין עמה ולד אבל יש עמה
תוס' ד"ה רובא וכו' והא
אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות
למימר לזה שבפנים היתה שליא אחרת
ולד אין חוששין לולד אחר ור' יוחנן אמר בין
דנפל קדוש.
רבינו גרשום
❖
משמע כר"מ דחשיב ולדות בהמה
ונמוחה ויצתה ושליא זו של ולד אחר
אין עמה ולד בין יש עמה ולד חוששין לולד
אסור שליא נמי אסורה
היתה ונמוח ויצא: אבל קשורה בו.
חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר
אחר איני והא א"ר ירמיה לחומרא אמרה ר'
ולא צריך קרא למיסרא:
ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת
דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי
לא נצרכה אלא אפי'
לעזי רש"י
אלעזר אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר אלעזר
באכילה: ור' יוחנן אמר אנו אין
בחששא של שליא אם לא היכא דחד
שעשאן לציקי קדרה
קונטרפייט"א
כלומר אפי' בישלן ביותר
לא שנו אלא שאינה קשורה בולד אבל
לנו. שתהא אסורה באכילה: אלא
קודם שקיעת החמה וחד לאחר
ג
[קונטריפיי"ט].
כציקי קדרה שמבשלין
שליא. שיצתה מקצתה ואין עמה
שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק
❖
קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ור' יוחנן
ביותר אין מטמאין טומאת
דומה לסוג אחר.
המפלת אי נמי י"ל
ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא
נבלות. לעולם לטומאת
אמר אנו אין לנו אלא שליא בלא ולד אבל יש
אוכלין מיבעי ליה אי
מיחוי הולד שם: אבל יש עמה ולד.
דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא
עמה ולד בין קשורה בולד בין אין קשורה
מטמא טומאת אוכלין ואם
מוסף רש"י
ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום
אפי' אינה קשורה בו מותרת
לאו ואי אמרת תנינא
בולד אין חוששין לולד אחר והיינו דאמר ר'
דבדידיה תלינן לה: מין בהמה חיה
עור ששלקו.
שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין
דמטמא טומאת אוכלין
ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר תניא כוותיה
עור ששלקו אפי' שאר
ועוף. ורבנן היא דאמרי במסכת
לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן
עורות מטמאין טומאת
דר' אלעזר ד המפלת מין בהמה חיה ועוף
נדה כל שאין בו מצורת
אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר
(ערובין כח:)
אוכלין כי שלקו תיבעי ליה
ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין
אדם אינו ולד: אין חוששין לולד
ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד
עדיין עור חמור דמאיס:
א"ר אלעזר לא שנו אלא
אחר. ואם נפתח הקבר בלא דם
לולד אחר אינה קשורה בהן הריני מטיל עליה
אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר
שאין עמה ולד כלומר
דהואי לידה יבישתא טהורה: אינה
הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר
חומר שני ולדות שאני אומר שמא נימוח
(לקמן קכא.)
מה דתנן שליא שיצתה
חומר שני ולדות.
מקצתה אסורה באכילה
קשורה בהן הריני מטיל. על אשה
שני ולדות דקאמר וא"ת לפי מה
שפיר של שליא שמא נימוחה שליתו של
דאין שליא בלא ולד אלא
הזאת: חומר שתי ולדות. דחוששין
שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל
שפיר: המבכרת שהפילה [וכו']: מאי טעמא
שאין עמה ולד במעי
שמא היה בשליא זו ולד גמור נקבה
הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון
בהמה אבל יש עמה ולד
אמר רב איקא בריה דרב אמי רוב בהמות
במעי הבהמה אין חוששין
ותשב עליו לנקבה ואפי' בלידה
דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי
לולד אחר דלא נימא אע"פ
יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות
יבישתא טמאה שבועים כדין נקבה
אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד
שיש במעיה ולד שמא ולד
דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה
מחמת ספק ולד אחר וגם חומרו של
אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר
אחר יצא עמה ויוצא חוץ
ממחיצתו הוה עם השליא
וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה
זה נטיל עליה ונאמר ולד זה משליא
אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט
ואסורה באכילה אלא ודאי
זו ולא היה בה ולד אחר וזו אינה ולד
חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן
נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות
(נדה כז.)
כי יש במעיה ולד אע"ג
ואין לה שום ימי טוהר והיינו חומר
וי"ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה
שאני אומר.
דיצאתה השליא מותרת
והוו להו זכרים מיעוטא: ובמוקדשין תקבר:
באכילה דאין חוששין
שאם לא נמצא זה עמה קיי"ל במסכת
אלא פשיטא ליה למסדר הש"ס דבצורת
מ"ט רובא בר מיקדש הוא: ואין קוברים
(שם)
לולד אחר: אלא אי איתמר
האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה
נדה המפלת שליא תשב
שמא נימוחה שלייתו
הכי איתמר א"ר אלעזר
אותה: אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר
של שפיר.
להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף
לזכר ולנקבה ונותנין לה מיהא ימי
לא שנו אלא שאינה
שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי
קשורה בולד כו' כלומר
לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי
טוהר של זכר דאין שליא בלא ולד
מה דתנן שליא שיצאתה
אין בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי
אבל לזו אין ימי טהרה: שמא נימוח
בהמה אין השליא רגילה להפרד מן
(שם) שיש בו
מקצתה אסורה באכילה
והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא
משום רפואה.
שפיר של שליא זו. והוא היה ולד
אלא שנמצא ולד במעיה
הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא
ואין השליא קשורה באותו
גמור: ושמא נימוחה שליתה של שפיר
וא"ת דהכא קתני שמא נימוח משמע
וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי
(שבת סז.)
ולד אין אותה שליא
זה. ושליא זו לאו שלו היתה. אלמא
דספקא הוא וא"כ אמאי אסורה השליא
דניכחוש
דרכי האמורי.
מאותו ולד וחיישינן לולד
אחר שמא יצא עמה ולד
קשורה: מ"ט. ישליכנה לכלבים ולא
באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא
שאני לן בין קשורה לשאינה
אחר ונימוח אבל קשורה
מספקינן לה בשלית הבכור: דבר הקדוש בבכורה. אם היה זכר:
אין כאן ולד אחר ואפי' את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא
(שם) אין בו רפואה.
השליא באותו ולד שנמצא
נדמה. קונטרפייט"א. רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה
ולד ובספ"ק דבבא קמא משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן
במעיה אין חוששין לולד
(שם)
אחר. ור' יוחנן אמר אנו
לרחל ואמרינן בבכורות דלא קדיש דכתיב אך בכור שור
מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה
אין לנו אלא שליא בלא
עד שיהא הוא שור ובכורו שור: וכל היולדות דרכן לילד מחצה
ליה למשרי מספק ספיקא וי"ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא
ולד אלא שאין עמה כו'
זכרים ומחצה נקבות. הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא
הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי
כלומר שלא נמצא עמה
ולד במעיה אבל נמצא
קדשה ואת"ל זכר הוא שמא נדמה הוא: הוו להו זכרים מיעוטא.
אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב"ק:
עמה ולד במעיה בין
סמוך
מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. והא דתנן בפ"ג
ולמיעוטא לא חיישינן: רובא בר מיקדש הוא. בין זכר ובין נקבה
קשורה כו'. תניא כותיה
חוץ מנדמה: יש בו משום רפואה. כגון משקה או סם או לחש
דבכורות בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי
דר' אלעזר כו' כלומר
דבקישור תליא מילתא:
שלוחש על המכה: אין בו משום רפואה. כגון שעושין שלא על
זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי
הריני מטיל עליה חומר
טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה
החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש:
שני ולדות כו' כלומר
מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום
שיש לומר הכי בהמה
דניכחוש
חיה ועוף היו להן שליא
קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם
אחרת ונמוחה והא שליא
פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל:
היה לה שפיר אחר ומטיל
רובא
בר מיקדש הוא. משום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא"ת א] והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה
עליה חומרי שני ולדות אם
הני זכרים חוששין שמא
בסוף פרק ח) (כל הקרבנות) דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים
בהאי שיליא נקבה היתה
הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ"ש נדמה כדמוכח במרובה דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי"ל דסוגיא דהתם
לה במעיה ונותנין עליה
חומרי שני ולדות תשב
כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים $ והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן
שבועים (שמונים יום) ימי
מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן ט) בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא
טומאה דנקבה ולא תהא
דלא קדיש:
דמות דיונה
לה ימי טהרה אלא ל"ג
ימים: המבכרת שהפילה
הדרן עלך בהמה המקשה
שליא ישליכנה לכלבים.
כלומר מותרת לישראל
בהנאה: מ"ט רובה בר
מקדש הוא כלומר בין זכרים בין נקבות כולן קדשים הן אם בהמת קדשים היא שהפילה. אילן שמשיר פירותיו כלומר טוען פירות יותר מדאי עד ששוברין ענפי אילן: כי היכי