עח:
אותו ואת בנו
פרק חמישי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
זה
בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים. פירש
ד) ועוד. קשיא לי עלה דהא דקתני נוהג בכלאים האמר רבא כו':
ב א
א) ב)
אינו אלא להוציא את הכלאים. דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים
בקונטרס דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים וקשה לפירושו
ה)
דבמרובה מסיק דבנין אב דרבא איצטריך לפדיון פטר
מדלא כתיב שה כשבים ועזים ש"מ דלא מיקרי שה עד שיהו אביו
ג)
❖
חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא
בכלאים ופריך התם ולר"א
ואמו כבשים או שניהם עזים אבל אחד כשב ואחד עז לא הוי שה:
ד) ה)
ו) ז)
או לרבות את הכלאים. ותפשוט
דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי
מהכא תרתי קושייתא: לחלק. לחייב
אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור
❖
זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא
רבינו גרשום
ועבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע
על אחד מהם שישחוט או שור ובנו
להוציא את הכלאים אמר קרא או לרבות
מוסיף על ענין ראשון
או שה ובנו: בנו. דחד משמע: עד
דאי כר' יהושע משה כשבים ושה עזים
את הכלאים האי או מיבעי ליה לחלק דס"ד
דאפי' במוקדשין. אי מה
תורה אור השלם
שישחוט שור ושה ובנו. של א' מהם
נפקא משמע בהדיא דבנין אב דרבא
קדשים אינו נוהג בכלאים
אמינא עד דשחיט שור ובנו שה ובנו לא
ת"ל שור או וגו': מאי לאו מאו נפקא
לא הוה משה כשבים ושה עזים ונראה
1. וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת
כלומר דאמרינן לענין
מיחייב קמ"ל לחלק מבנו נפקא ואכתי מיבעי
קדשים שור או כשב פרט
בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם
ליה. וה"ק אילו נאמר שור ושה ולא
דמשה דפסח עביד בנין אב תדע
ויקרא כב כח
לכלאים כל מקום שנאמר
אֶחָד:
ליה לכדתניא אילו נאמר שור ושה ובנו
נאמר או הייתי אומר כו': לא
מדמסיק במרובה דלפטר חמור
2. כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר
שה אינו [אלא] להוציא
הייתי אומר עד שישחוט שור ושה ובנו ת"ל
מאותו. נפקא ליה וה"ק אילו נאמר
אצטריך בנין אב דרבא ובסוף פ"ק
כלאים ולמה תניא אותו
יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
ואת בנו נוהג בכלאים אמר
מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ
שור או שה אותו ואת בנו מאי לאו מאו
שור ושה ובנו ולא כתיב אותו ה"א
דבכורות יליף לה משה שה
❖
1
קרא או לרבות הכלאים.
קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ: ויקרא כ ט
עד דשחיט תרי ובריה דחד מינייהו
של פסח אבל קשה דמאי שנא דהכא
נפקא ליה לא מאותו הניחא לרבנן דמייתר
לחלק מבנו נפקא כו'
כלומר בנו אפי' אחד.
ת"ל אותו ואת בנו חד אב וחד בן
קרי ליה בנין אב ובבכורות עביד ליה
להו אותו אלא לחנניה דלא מייתר ליה אותו
סבר לה כר' יונתן כו'
הגהות הב"ח
אבל או לכלאים אתא: הניחא לרבנן.
ג"ש נאמר כאן שה ונאמר להלן שה
לחלק מנא ליה לחלק לא צריך קרא דסבר
כלומר דסבירא ליה דשור
לקמן בעי מאי חנניה ומאי רבנן:
ועוד דמאי שנא דנקט רבא כלאים
(א) תוס'
ושה בלא או משמע נמי
לה כר' יונתן דתניא איש אשר יקלל את
2
אחד אחד בפני עצמו עד
כר' יונתן. דאמר אע"ג דלא כתיב
טפי מעגל וחיה טרפה ושחוטה
אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו
שיפרט לך הכתוב יחדו:
או כמאן דכתיב או דמי וכל היכא
דכולהו מפיק התם משה כדקאמר
❖
דתניא אביו קילל אמו
שלא אמו ואמו שלא אביו מנין ת"ל אביו
דכתיב פלוני ופלוני או האי או האי
התם מה להלן פרט לכל השמות הללו
קילל כו' כתיב כי איש
איש אשר יקלל את אביו
ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה
משמע: דתניא איש אשר יקלל את
וליכא למימר דטרפה ושחוטה נפקא
וגו' וכתיב אביו ואמו
מוסף רש"י
אביו ואת אמו אין לי אלא. קלל
ממשמעותיה דשה ולאו דוקא נקט
ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע
קילל. כלומר הרי קללה
שניהם אחד מהם מנין: ת"ל. בסיפיה
פרט לכל השמות דה"נ עגל וחיה
אין לי אלא אביו
תכף לאב וקללה תכף
אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב
ואמו. (סנהדרין
לאם ואם מקלל אב בלא
אביו ואמו קלל: אביו קלל ואמו קלל.
נקט התם אע"ג דודאי נפקי
יחדו מאי חנניה ומאי רבנן דתניא אותו
סו.) (שם
א
אם ואם בלא אב חייב
ממשמעותיה דשה אלא ניחא ליה לכלול
כלומר בתחלת המקרא סמך קללה
פה:) אביב קלל אמו
ואם לאו בהא טעם לא
ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים
קלל.
כולם יחד דהא פר אפי' שחוט קרוי
לאביו ובסוף המקרא סמך קללה
היה חייב עד שיקללם
חנניה אומר נוהג בין בזכרים ובין בנקבות
יחד: ר' יונתן אמר משמע
לאמו למימרא דאו האי או האי: ר'
פר כדאמרי' בפרק הוציאו לו
(ב"מ צד: וכעי"ז
נמי אחד אחד בפ"ע עד
מ"ט דרבנן דתניא יכול יהא אותו ואת בנו
יונתן אומר. אביו ואמו משמע נמי
ושה נמי הוי נמנין עליו
שיפרט לך הכתוב יחדו
סנהדרין שם ושם ושבועות
נוהג בין בזכרים ובין בנקבות ודין הוא חייב
כז.) משמע שניהם
אפי' אחר שחיטה אי לאו דכתיב
או האי או האי וסיפיה דקרא לדרשא
דכתיב (אביו ואמו
כאחד ומשמע אחד
קלל) יחדו הכא נמי אי
כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם
מהיות משה מחיותיה דשה כדאמר
אחרינא להביא את המקלל לאחר
בפני עצמו.
הוה כתיב שור ושה אותו
מיתה שחייב: בפני עצמו. כלומר
התם וטרפה נמי חשיבא שה דמחייב
על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב
ואת בנו משמע נמי אחד
אחד בפ"ע ולא צריך
או זה או זה: בנקבות. האם ובנה:
במרובה במוכר טרפה בד'
כאן בנקבות ולא בזכרים לא אם אמרת באם
או לחלק. נוהג בנקבות
ואינו נוהג בזכרים. דאין חוששין
וה' אע"ג דשה כתיב התם והכי נמי
על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאינו
ואינו נוהג בזכרים כלומר
לזרע האב ואם שחט זכר מותר לשחוט
תנא אותו ואת בנו נוהג בטרפה ואפי'
(סנהדרין סו.)
נוהג באם ואינו נוהג
מזומן תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן
עד שיפרוט לך הכתוב
באב. בנקבות ולא בזכרים
בנו ובתו: באם על הבנים. שלוח
ר"ש לא פליג אלא משום דהויא
יחדו.
כלומר דאי נטל אב מעל
כשאינו מזומן ת"ל אותו א' ולא ב' אחר
הקן שהוזהר שלא ליקח
שחיטה שאינה ראויה וע"ק דבאותו
הבנים אינו חייב. שכן לא
שחלק הכתוב זכיתי לדין חייב כאן וחייב
שניהם: בנקבות. דכתיב
ואת בנו ובתשלומי ד' וה' נמעט
עשה מזומן כו' דכתיב כי
יקרא קן צפור לפניך בדרך
באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים
והאם רובצת ולא האב רובץ: לא
טרפה מבנין אב ונ"ל דטרפה ושחוטה
ולא במזומן כגון תרנגולת
עשה בה מזומן. דתניא
נפקי מג"ש דשה שה מפסח כדאמר
בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן בנקבות
(שם, וכעי"ז ב"מ צה.)
ואווזים: אותו אחד ולא
בבכורות ועגל וחיה
כי יקרא פרט למזומן כלומר
ו)
שנים כלומר באחד נוהג
ולא בזכרים ואם נפשך לומר בנו מי שבנו
ולא בשנים. וכי תימא
עוף שלו אינו חייב בשילוח: תאמר
ממשמעות דשה וכלאים מבנין אב
כרוך אחריו יצא
זכר שאין בנו כרוך אחריו
אותו זכר
באותו ואת בנו כו'. והואיל וחמור
דרבא דמגזרה שוה לא מסתבר
מה אם נפשך
לומר וכי תימא אותו
הוא ינהוג בשניהם: אותו אחד ולא
למעוטי כלאים כמו טרפה ושחוטה
זכר משמע הרי
הוא אומר בנו מי שבנו
(סנהדרין פה:)
שנים. באחד הוא נוהג ולא בשנים.
דאית לן למימר תפדה תפדה ריבה
אותו ואת בנו נוהג
כרוך אחריו יצא
זכר
שאין בנו כרוך אחריו
ומעתה שחלק הכתוב וא"א לומר
כיון דשה גמור הוא בין דאזלת בתר
בנקבות.
ולחנניה
ואינו
שינהוג בשניהם אלא או בזכרים או
אב בין דאזלת בתר אם אבל מבנין
נוהג בזכרים.
בנקבות: זכיתי לדין. מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באי זו
אב ממעט שפיר דהכי כתיב שה תמים וגו' ומן העזים תקחו דמשמע
ינהוג דהשתא ליכא למיפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן
עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ומיותר הוא דלגופיה לא איצטריך
(ויקרא כב כח וכעי"ז
בכורות מה:)
כשאינו מזומן לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא
דמשאר קדשים נפקא דממעטינן כלאים מאו כשב אלא ללמד בעלמא
זו לומר כן מה לי זכרים ומה לי נקבות: ואם נפשך לומר. ולהשיב
אתי דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואע"ג דכתיב
תשובה על דין זה יש לי טעם אחר הרי הוא אומר בנו משמע שנראה
נמי בהאי קרא תמים דנפיק משאר קדשים לשום דרשא נכתב והא
לו כבן: שכרוך. ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחר
דלא ממעטינן באותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה' טרפה בגזרה שוה
האם: מאי אם נפשך לומר. מה היה לו להשיב על בנין אב הראשון:
דשה שה מפסח אפשר דאינו מופנה והשתא ניחא נמי כי בעי
במרובה לר' אלעזר דמתיר בכלאים בנין אב דרבא למאי הלכתא
ואזדא
(א) לקדשים ולא קאמר לטרפה ושחוטה דהנהו מגזירה שוה נפקי וא"ת ובמרובה דקאמר ובנין אב דרבא למאי הלכתא אי לקדשים בהדיא
כתיב בהו משמע דאי לא כתיב בהו כלאים בהדיא הוה ניחא והא עיקר בנין אב לא אייתר בפסח אלא משום דמקדשים נפקא וי"ל דכן
דרך הש"ס שעושה כאילו קים ליה בפסח ממקום אחר וכענין זה יש בריש קדושין ובפרק נערה גבי קדושי הבת
לאביה דקאמר וכי תימא נילף מבשת ופגם ואע"ג דבשת ופגם גופיה לא קים לן דהוי דאביה אלא מקדושין בפ' אלו נערות ז):
או לרבות את הכלאים. אף על גב דמאו כשב ממעטינן כלאים התם מענין דקרא והכא מענין דקרא כדאמר במרובה וא"ת
והיכי פריך לעיל ואימא במוקדשין אין בחולין לא היכי מצי למימר הכי א"כ אמאי איצטריך או לרבות כלאים דכלאים בקדשים ליכא
כדקאמר אי מה כלאים בקדשים לא וי"ל דאי הוה מוקמינן קרא דאותו ואת בנו דוקא במוקדשים א"כ לא הוה דרשינן או לרבות כלאים אלא
הוה מוקמינן לדרשא אחריתי: עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. וא"ת ולר' יאשיה אמאי כתיב קרא יחדו בלא תחרוש וי"ל
דאיצטריך דה"א דאסור אע"פ שאינם קשורים וכן גבי לבישת כלאים אי לא כתיב יחדו ה"א דאפי' מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים
לא ילבש אע"פ שאינם תפורים יחד דמיחדו דרשינן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור ור' יונתן לא משום דפרט הכתוב יחדו בהני דריש
דהא אצטריך כדפי' אלא מסברא דנפשיה קאמר הכי ולהכי לא קאמר כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים כדאמרינן בפרק כל שעה
כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה: מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים. דאם דקרא משמע ליה דוקא ולא משום
שאורחה להיות רובצת מדכתיב שלח תשלח את האם דה"ל למכתב שלח תשלחנה כיון דכתיב כבר לא תקח האם לכך משמע
ליה דוקא: מי שבנו כרוך אחריו.
וא"ת א"כ ל"ל דמייתר קרא גבי שלוח הקן נילף ק"ו מאותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן
ויש לומר דאי לאו
דחזינן בשלוח הקן דאם דוקא לא
הוי דרשינן באותו ואת בנו שבנו כרוך אחריו:
ולחנניה