אותו
ואת
בנו פרק חמישי חולין
פא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נתקו לעשה. דמשמע בתוך זמנו בלא ירצה כדמרבינן
השמיני ירצה ולית לן למימר דאתא קרא דירצה שיש בו גם עשה עם
י א
א)
❖
ב) ג)
מולנדר לא ירצה אלא הניחו לאחר זמנו וירצה דעל כרחך עשה
הלאו דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואית
ז)
זה לאו מעיקרא משמע כי ההיא דשלוח הקן דאמרינן
לן לאוקומי הלאו בשאר פסולין והוי האי ניתק לעשה כי ההוא
מעיקרא משמע שלח האם ולא תקחנה
ולא הוי לאו הניתק לעשה
דפסחים דפרק אלו דברים דאמרינן מצורע שנכנס
רבינו גרשום
ולוקין עליו אבל כאן הלאו קודם
לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד
ד)
הא כיצד לילה לקדושה
לעשה שהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר
ישב הכתוב נתקו לעשה פי' נתקו
נתקו לעשה מאי טעמא דאמר קרא מיום
ה)
1
כו'. כלומ' דיכול להקדישו
זמנו: מיבעי ליה לכדר' אפטוריקי.
משאר טמאים דהוו בלא יטמאו
בליל שמיני: כתיב קרא
השמיני והלאה ירצה א מיום השמיני אין
ו)
אחרינא וביום השמיני
ולאו לעשה אתא: הא כיצד לילה.
מחניהם להעמיד אעשה דבדד ישב
מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה
ז)
תתנו לי. כלומר הכתוב
שמיני כשעבר שביעי: לקדושה.
וכן החולץ ליבמתו דהוי בלא יבנה ובא
ח) ט)
נתקו לעשה לפי' אינו
והא מיבעיא ליה לכדרבי אפטוריקי דרבי
י)
מותר לקדשו משחשכה ואינו עובר
להוציאו מכרת דאשת אח וכן הבערה
לוקה על אותו לאו:
אפטוריקי רמי כתיב והיה שבעת ימים
שחיטה קדשים נמי
1
משום בל תקדיש פסולים: שני בלא
ללאו יצתה לר' יוסי והשתא ניחא
שחיטה שאינה ראויה
תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום השמיני
❖
תעשה. דשחוטי חוץ ואע"פ שאינו
סוגיא דפ' פרת חטאת
כ)
היא. כלומר כדאמרי' לעיל
והלאה ירצה מיום השמיני והלאה אין לילה
בכרת דלאו מתקבל בפנים הוא מ"מ
דקאמר רבי שמעון אותו ואת בנו
דכמה דלא מיזדריק דם לא
מישתרי בשר: ר' שמעון
לא הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה
בלא תעשה הוא הואיל ורצוי לאחר
ומחוסר זמן בלא תעשה ומפרש
אומר שני בלא תעשה.
תורה אור השלם
זמן. ולאו דידיה מפרש בפרק בתרא
בגמרא טעמא מקרא דלא תעשון
ט)
כתיב קרא אחרינא כן תעשה לשורך
כלומר ולא יזבחו עוד
2
1. שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי
את זבחיהם אבל אין בו
דזבחים מלא תעשון ככל
ככל וגו' איש כל הישר בעיניו אמר
לצאנך אמר רב המנונא אומר היה רבי
כרת דמחוסר זמן הוא
יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים
אשר אנחנו עושים וגו'ח): קמא מקטל
(ד) להן משה כשתבאו לא"י ותקריבו
שמעון אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים
דאותו ואת בנו הוא: הכי
תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי
קטלה. לר' שמעון דהא שחיטה
חובות לא תקריבו מכל הישר דרך
גרסי' שני מתקבל בפנים
וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן
מאי טעמא כיון דאמר רבי שמעון שחיטה
הוא וכרת נמי ליחייב:
אִשֶּׁה לַיְיָ: ויקרא כב כז
שאינה ראויה היא: ואמר רבא גרסינן:
ישרות וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן
2. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ
שאינה ראויה לא שמה שחיטה שחיטת
ואמר רבא ואמרי לה כדי
לרבנן. דאמרי שחיטה שאינה ראויה
הוא ואמר רחמנא לא תעשון ופריך
כלומר לרבנן ראשון ענוש
לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים
קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא מתיב
שמה שחיטה: שני פסול ופטור.
אי הכי מילקי נמי לילקי אלמה א"ר
כרת ופסול שני פסול
יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם
ופטור כלומר פסול דאותו
רבא אותו ואת בנו קדשים בחוץ ר' שמעון
מכרת דלא מתקבל בפנים הוא: לרבי
הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי:
זירא הכתוב נתקו לעשה פי' כיון
❖
ואת בנו הוא דרבנן סברי
שמות כב כט
שמעון שניהם ענושין כרת. קמא
דאמרינן דאיכא בהדיא לאו במחוסר
אומר שני בלא תעשה שהיה רבי שמעון
שחיטה שאינה ראויה
מקטל קטליה ושני מתקבל בפנים
זמן א"כ לילקי עליה דליכא למימר
שמה שחיטה ולא אמרינן
אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא
דקמא מיקטל קטליה ואין
הוא ולענין שחוטי חוץ אף על גב
דנתקו לעשה התם כי הכא דאתא
גליון הש"ס
בלא תעשה ואין בו כרת וחכמים אומרים
חשוב אותו ואת בנו:
דאינה ראויה מיחייב דאפילו אהך
לגלות אעשה דלא ירצה לא קאי
תוס' ד"ה (בעמוד
לר' שמעון שני (הן)
כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה וקשיא לן
שחיטה חייביה רחמנא: אחד בחוץ.
אמחוסר זמן אלא אשאר פסולין
הקודם) הנח כו' היכא
[נמי] ענוש כרת דהוא
קדשים בחוץ שני בלא תעשה קמא
דשני לאוין סמוכין.
סב' שחיטה שאינה ראויה
(א)
תחלה ואח"כ אחד בפנים: שני פסול
דכיון דכתב ביה לאו בפני עצמו לא
לאו שמה שחיטה ואינו
מיקטל קטל שני מקבל בפנים הוא כרת
ופטור. מכרת. ובלאו דאותו ואת בנו
שייך למימר הכי אבל לפי' הקונטרס
חשוב אותו ואת בנו
נמי ליחייב ואמר רבא ואמרי לה כדי חסורי
לא מיירי התם דגבי שחוטי חוץ קאי.
כי היכי דלא ירצה הוי ניתק לעשה
דאמרינן קמא מיקטל
קטליה ושני מתקבל בפנים
מיחסרא והכי קתני קדשים שניהם בחוץ
והא פטור לא איצטריך אלא איידי
ה"נ לא תעשון ואם כן מאי פריך
❖
הוא. אחד בחוץ ואחד
דתני ראשון חייב תנא שני פטור: לר'
והר"ר שמואל מוורדו"ן היה אומר
לרבנן ראשון ענוש כרת שני פסול ופטור
בפנים כו' כלומר קדשים
(אחד בחוץ ואחד בפנים)
שמעון שני כשר. דקמא מיקטל
דהכי פירושו כיון דאית ביה נמי לאו
(ב) מלאו דשחוטי חוץ לרבי שמעון שניהם
[שניהם בחוץ] לרבנן
הגהות הב"ח
קטליה ושני לאו מחוסר זמן הוא. כל
דלא תעשון לילקי דלא אתי חד עשה
ענושים כרת אחד בחוץ ואחד בפנים לרבנן
דאמרי שחיטה שאינה
הנך פטורי דהכא משחוטי חוץ קאמר
ומנתק הני תרי לאוי כדאמר במסכת
(א) גמ'
ראויה שמה שחיטה שני
ראשון ענוש כרת שני פסול ופטור לרבי
ותו לא קמא מיקטל
פסול משום אותו ואת בנו
תמורה דלא אתי עשה דוהיה
ולא איירי בלאו דאותו ואת בנו כלל:
קטל שני מתקבל
ופטור מכרת דלא הוה
שמעון שני כשר אחד בפנים ואחד בחוץ
שני פסול ופטור. דלאו מתקבל
הוא ותמורתו יהיה קדש ועקר תרי
(ב) שם
מתקבל בפנים דמחוסר
לרבנן ראשון כשר ופטור שני פסול ופטור
בפנים הוא: שני בלא תעשה. ולא
לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר אותו
זמן הוא: לר' שמעון שני
ענוש כרת. כלומר דסבירא
לרבי שמעון שני בלא תעשה ואי סלקא
בכרת דלאו מתקבל בפנים הוא דהא
וא"א לומר כן דהיינו דוקא $היכא דשני
ליה שחיטה שאינה ראויה
קמא שחיטה ראויה הואי: התראת
לאוין סמוכין זה לזהא] תדע דאמר
דעתך אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים שני
(ג) שם
לאו שמה שחיטה וקמא
ספק. דלמא לא אתי לידי זריקה
בפרק אלו הן הלוקין
מאי
מיקטל קטליה ושני אינו
אמאי בלא תעשה ותו לא כרת נמי ליחייב
טעמא דכל כמה
חשוב אותו ואת בנו
והויא ליה שחיטה שאינה ראויה
דלא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו
אלא אמר רבא הכי קא אמר רב המנונא
(ד) תוס'
לפיכך ענוש כרת משום
הלכך לר' שמעון איסורא איכא
ומייתי מוישלחו מן המחנה וגו' ולא
שוחט חוץ: אחד בחוץ
אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים (ג)
להו
מלקות ליכא ומ"מ לאו מתקבל בפנים
יטמאו את מחניהם ותנא אלו הן הלוקין
ואחד בפנים לרבנן ראשון
כיון דכמה דלא זריק דם לא מישתרי
לישראל
ענוש כרת כו'. כלומר
טמא הבא למקדש ומה ראיה היא
הוא שהראשון שנשחט ונזרק הדם
ישרות תקריבו
ענוש כרת משום שוחט
בשר מעידנא דקא שחיט הואי התראת
דלמא התם משום דאיכא תרי לאוי
כבר קודם שחיטתו של שני שחיטה
חובות לא תקריבו
חוץ ופסול דלא שחטו
ספק והתראת ספק לא שמה התראה
בעזרה: שני פסול ופטור.
לא יטמאו וגו' ואיכא נמי לאו דואל
ראויה הוה כך שמעתי. וקשיא לי מאי
כלומר פסול משום אותו
ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא היא חולין
המקדש לא תבא ועוד דאמרינן
התראת ספק דקאמר הא ודאי שחיטת
(ה) ד"ה
ואת בנו ופטור ששחטו
בההוא פירקא דלא לקי אלאו דלא
שני אינה ראויה דכיון דאיסור אותו
הכי
ובנה שלמים שחט חולין ואח"כ שחט
בפנים לר' שמעון שני
❖
כשר וכו' כלומר שני
תגזול משום דניתק לעשה דוהשיב
ואת בנו נוהג בקדשים הוה ליה שני
שלמים פטור שלמים ואח"כ חולין חייב ואמר
כשר דאמרי' קמא מיקטל
את הגזלה אשר גזל דאיכא נמי לאו
מחוסר זמן ואין שחיטתו ראויה ואין
רבא היא חולין ובנה עולה לא מיבעיא
קטליה ואין חשוב אותו
דלא תעשוק דאמר רבא בפ' המקבל
כאן התראה כלל. ונראה בעיני דלא
הגהות מהר"ב
ואת בנו. אחד בפנים
שחט חולין ואח"כ
שחט עולה דפטור
ואחד בחוץ כו' שני
היינו עשק היינו גזל ולמה
גרסינן ליה להאי מ"ט אלא אין מלקות
רנשבורג
פסול משום אותו ואת
אלא
כתביה בשני שמות לעבור עליו בשני
אותו ואת בנו נוהג בקדשים ותו לא
א] תד"ה
בנו ופטור מכרת דלא
לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכיןב] קאמר דלא עקר להו
מידי וטעמא משום דאין שחיטת השני
ראויה מכיון שנשחט ראשון
הוה מתקבל בפנים ואין
חשוב קדשים גמורים:
חד עשה ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא
ונזרק דמו הויא לה שחיטת הראשון ראויה דלית לן הא דלעיל
לר' שמעון שני בלא
דר' אושעיא ודשני אינה ראויה דהויא ליה מחוסר זמן ואין דמו
דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה
תעשה ואינו חייב כרת:
ב] בא"ד
נזרק ופי' משובש הוא מאדם חריף ומפולפל: ואזדא רבא לטעמיה.
קדש לאו עשייה הוא דמאליו קדוש דאם היה אומר הכתוב ואם ימיר
אין מלקות אותו ואת
❖
בנו נוהג בקדשים אבל
דאמר שחיטת אותו ואת בנו התראת ספק הוא: ואח"כ שחט
יקריב אז הוי ניתוק ובלאו הכי קשה שם הסוגיא וצ"ל שם דכולהו
אותו ואת בנו נוהג לפיכך
דמייתי התם לא הוי ניתוק גמור ואין להאריך כאן: יום להרצאה.
שלמים. בו ביום: פטור. דהתראת ספק הוא ואליבא דר' שמעון
אינו חייב [מלקות] (או
נקט מילתיה: שלמים. בפנים ואח"כ חולין בחוץ: חייב. דהתראת
וא"ת מביום צוותו נפקא ביום ולא בלילה וי"ל דמההוא
אינו חייב) אלא [עובר]
מוסף רש"י
בלא תעשה: והאי כי
ודאי היא שכבר נזרק דמו של ראשון והשני אינו מחוסר זריקה:
קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות ואם
נתקו לעשה.
קא שחיט הוי התראת
עלה לא ירד להכי צריך קרא דהכא דהוי מחוסר זמן ואם עלה
אלא
ספק. כלומר כששוחט
(היזרק) [היזהר] שלא
ירד ותימה דר"ש הוא דאית ליה בהמזבח מקדש ואי רבי אפטוריקי כר"ש מאי פריך מיניה דסוגיא דהכא דפריך ולילקי
(ה)
תזרק הדם שלא תתחייב
נמי משום מחוסר זמן לא פריך אלא לרבנן דלר' שמעון הכי נמי דלקי כדאמר בפ' בתרא דזבחים ושמא ר' זירא דהכא סבר ליה
(זבחים קיד:)
באותו ואת בנו לפי
כרב נחמן בר יצחק דאמר התם דלר' שמעון נמי לא לקי ועוד י"ל דנפקא מיניה הא דפסול משום מחוסר זמן דפסול אף בבמה
הא לילה.
שספק הוא כששוחט אם
עולה
חזי.
ישפך הדם והתראת ספק
לאו בת אכילה היא. תימה א"כ היכי משכחת לר"ש
אבל פסול לילה ליכא בבמה לשמואל בשילהי זבחים י): כ)
(זבחים יב.) לקדושה.
לאו שמה התראה: ואזדא
טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה וכ"ת דחיבת הקדש משויא
רבא לטעמיה. כלומר
ליה אוכל אם כן למה ליה לר"ש גבי פרה טעמא דהואיל והיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש משויא ליה אוכלא דע"כ
(שם)
רבא דאומר התראת ספק
כל הראוי לבא לאחר
לאו שמה התראה אזדא
מהניא ביה חיבת הקודש כדאמר בהמנחות והנסכים אלא ודאי לא מהני ביה חיבת הקדש אלא לענין דאף על גב
זמן.
לטעמיה דאמר רבא [היא]
דכשרוף דמי משויא ליה אוכל אבל לא מהני לעשות אוכל האסור כמותר ויש לומר דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה
חולין ואח"כ שלמים פטור
אכילה אבל לענין שחיטה
ראויה לא הויא
שחיטה ראויה אלא הראויה לאדם דומיא דטבוח טבח והכן:
שחיטת קדשים לאו שמה
שחיטה עד שיזרוק הדם
כיון ובעידנא דקא שחיט הוי
(מעילה יב.) כדי. (גיטין פה:)
התראת ספק שאין אנו יודעין אם ישפך הדם אם לאו שלמים ואח"כ חולין