פא:
אותו ואת בנו פרק חמישי
חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון
ד] דאילו אתרו ביה פטור כו'. תימה מנלן הא בשלמא חייבי
אלא אפילו שחט עולה.
ונזרק דמה ואחר כך
שחט חולין פטור לרבי
יא א
א)
ב)
שמעון: בשתי אכילות
הכתוב מדבר. לענין פגול שאם שחט ע"מ
מיתות שוגגין וממון נפקא לן מדתני דבי
ג)
לאכול חוץ לזמנו או על מנת להקטיר חוץ לזמנו פגול: מתני'
חזקיה דלא חילקת בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון אלא מלקות
יב ב
ד) ה)
השוחט פרת חטאת. פרה אדומה דלאו לאכילה היא: ושור הנסקל.
מנליה וכ"ת דיליף מממון כי היכי
דלא חילקת בממון הכי נמי
במלקות אם כן מאי קאמר בסמוך
לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור
יג ג
ו)
אי אשמועינן בהא בהא קאמר ר"ל
בהנאה אפילו שחטו בקדושין
אלא אפילו שחט עולה ואחר כך שחט חולין
יד ד ה
ז) ח)
❖
ובפסחים : ועגלה ערופה.
דפטור פי' בקונטרס גבי מלקות אבל
פטור שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה
גבי ממון אימא דחייב והא במלקות
דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו
היא ורבי יעקב אמר רבי יוחנן אכילת מזבח
שחטה אסורה: רבי שמעון פוטר.
לא ידעינן דפטור אלא מממון ועוד
ו
שמה אכילה מאי טעמא דאמר קרא 1 ואם
תורה אור השלם
❖
דשחיטה שאינה ראויה היא: ונתנבלה
קשה לפי' הקונטרס דקאמר ואי
האכל יאכל מבשר זבח שלמיו בשתי
1. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
בידו. שלא מדעת: והנוחר והמעקר.
איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן
מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם
אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד
סימנין מדעת פטור ואפילו לרבנן דהא
משמע דלריש לקיש לא מצי למיעבד
הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה
אכילת מזבח: מתני' השוחט ונמצא טרפה
שיטה מקובצת
צריכותא הא איכא למעבד צריכותא
ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
א] ופרת חטאת שחיטה
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ
השוחט לעבודה זרה והשוחט פרת
דלעיל כלל דהתם שחיטה מעלייתא
איפכא דהוה אמינא דוקא מממון פטור
שאינה ראויה היא. נ"ב
הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ
❖
איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:
משום דחד בגופיה וחד בממוניה לא
חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון
ויקרא ז יח
נ"א פרת חטאת שחיטה
תִּשָּׂא:
גמ' לא שנו. דשוחט לעבודה
ראויה היא דתניא: ב] או
עבדינן אבל במלקות אימא דמודה
פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה
א
ב
חייבי מלקיות שוגגין ודבר
דחייב דמיתה אריכתא היא כדקעביד
זרה חייב משום אותו ואת בנו
בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת
אחר אתרווייהו קאמר
הגהות הב"ח
לרבנן: אלא ששחט ראשון לעבודה
לה באלו נערות
חייבי מיתות: ג] דלא רמיא
בנו: גמ' אמר רבי שמעון בן לקיש לא שנו
ג
(א) תד"ה
תורת מלקות בעבירה שיש
זרה. וחזר ושחט את השני לשלחנו
לרבי מאיר דאית ליה תרי קראי למיתה
בה מיתה כלל: ד] כיון
אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ושני
וממון ומיתה ומלקות אלא משום דגבי
לאכול דדיינינן ליה ברישא אהתראה
❖
דכי אתרו ביה פטור כו'
לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה
מזיד איכא קראי דלא עבדינן תרתי
דשני דאותו ואת בנו ומלקינן ליה
תימה: ה] ובמרובה
מפורש וכיון דחשיבא:
זרה פטור דקם ליה בדרבה מיניה אמר
לא בגופיה ולא בממוניה צריך
והדר דיינינן אהתראה דשחיטה
מוסף רש"י
לעשות בהם צריכותא אחרינא ונראה
קמייתא לעבודה זרה וקטלינן ליה
ליה רבי יוחנן זו אפילו תינוקות של בית
לפרש אי איתמר בההיא דאלו נערות
אי נמי בשני בני אדם. אבל שני לעבודה
ר' שמעון פוטר.
רבן יודעין אותה אלא פעמים שאפילו שחט
(כריתות כה.)
דפטר ריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין
זרה דבהך שחיטה בתרייתא
ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב
חייבי מיתות שוגגין
❖
ודבר אחר ה"א דווקא התם פטר
דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו
וחייבי מלקות שוגגין.
כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא
אתי נמי דין קטלא עילויה: פטור.
ודבר
מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא
אתרו
בו משום עבודה זרה ור"ש בן
אחר.
ממלקות כדקיימא לן בכתובות באלו
לא ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי
לקיש אמר כיון דכי אתרו ביה פטור כי לא
רבינו גרשום
נערות מקראי דתרתי לא
יוחנן אבל בהא דממון אימא מודה
אתרו
ביה נמי פטור ואזדו לטעמייהו דכי
עבדינן ביה: זו אפילו תינוקות של
לריש לקיש מדתנא דבי חזקיה:
חייב כלומר ששחט וזרק
פרה מטמאה כו'. מה שהקשה
(כתובות לד:) ר' יוחנן
כהלכתו ואח"כ שחט
בית רבן יודעין. דתרתי לא עבדינן
אתא
רב דימי אמר
חייבי מיתות שוגגין
אומר חייב.
חולין אותו ואת בנו
ביה: אלא. אם היה לך להשמיענו
בקונטרס למה לי קבלת
וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר רבי יוחנן
דהא לא אתרו בו.
חייב: מ"ט דקם ליה
ד
בדרבה מיניה כלומר
טומאה והלא היא עצמה מטמאה
דבר טעם על משנתינו כך היה לך
אומר חייב וריש לקיש אומר פטור רבי יוחנן
(שם)
שהוא חייב משום ע"ז
לומר: פעמים. שמלקות של משנתינו
אדם ובגדים אין נראה קושיא זו דהא
פרה. מטמאה
אומר חייב ה דהא לא אתרו בו וריש לקיש
ומשום הכי פטור מאותו
אפילו בראשון לשלחנו ושני לעבודה
אין מטמאה אלא מתעסקים בה בלבד
טומאת אוכלין.
ואת בנו: חייבי מיתות
אומר פטור דכיון דכי אתרו ביה פטור כי לא
(מנחות
שוגגין ודבר אחר כגון
זרה ולא אתרו בו משום עבודה
כדתנן במסכת פרה השורף
קא:)
הגונב כיס בשבת והיה
אתרו ביה נמי פטור וצריכא דאי אשמועינן
את הפרה ופרים והמשלח את השעיר
זרה ולא מיקטל. ולריש לקיש כיון
מגרר ויוצא מרשות היחיד
בהא בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל
מטמא בגדים והן עצמן פרה ופרים
דאילו אתרו ביה הוי מיקטיל ופטור
לרשות הרבים דפטור
ושגג לענין שבת: חייבי
בהא אימא מודי ליה לרבי יוחנן ואי איתמר
ושעיר אין מטמאין בגדים והרי זה
ממלקות כי לא אתרו ביה נמי אע"ג
מלקות שוגגין ודבר אחר
אומר מטמאיך לא טמאוני ואת
דלא מיקטיל הואיל ובהך איסורא
בהא בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהא
גזל חמץ ועבר עליו הפסח
טימאתני ומיהו יש לומר דדעת
איכא צד מיתה לא לקי ובכתובות
ושגג לענין לאו דלא
אימא מודי לרבי שמעון בן לקיש צריכא
יראה. וצריכא דאי איתמר
יליף טעמא מקראי באלו נערות:
הקונטרס היא כיון דמטמא אדם
א] ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא
בהא. כלומר דאי איתמר
חייבי מיתות שוגגין או חייבי מלקיות
ובגדים דהיינו מתעסקין בה אם כן
בהא בשוחט לע"ז דמיתה
והתניא רבי שמעון אומר ו פרה מטמאה
שוגגין ודבר אחר. אתרוייהו ב] קאי.
כיון דסופו לטמא טומאה חמורה
ומלקות הוה אמינא בהא
טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר
קאמר כיון דאתרו כלומר
חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר עבר
מטמאה טומאת אוכלין ומיהו י"ל
דמשמע שעתיד להתרות
ואמר
עבירה בלא התראה דהיינו שוגג ויש
דאע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה
ביה פטור כי לא אתרו
(שבועות יא:)
ביה נמי פטור דמלקות
בה דין מיתה אם היו מתרים בו ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון
לא היה מטמא טומאת אוכלין ומשקין דמה שסופו לטמא טומאה
הואיל והיתה לה שעת
דבר חמור הוא וגזרינן
מלקות שהתרו בו למלקות כי הא דאמרן או יש בה חיוב ממון: רבי
חמורה לא מהניא אלא לענין דלא צריך הכשר מים ושרץ אבל לא
הכושר. (שם)
כי לא אתרו ביה אטו
יוחנן אומר חייב. באותו דבר אחר שעם המיתה הואיל ואינו נהרג.
מהניא להחשיבו אוכל להכי צריך טעמא דשהיה לה שעת הכושר כיון
כי אתרו ביה דאי אמרינן
(ב"ק עז.)
כי לא אתרו ביה משום
וכן חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר שעבר עבירה שיש בה מלקות
דחשיבא אוכל מטמא אוכלין ומשקין בלא הכשר מים ושרץ משום דסופו
ע"ז יהא חייב מלקות
וממון כגון אכל מעשר שני של חבירו בגבולין או נבלה וטרפה של
לטמא טומאה חמורה וגרסינן מטמא ולא מיטמא דלענין טומאה
הוה אמרינן כי אתרו ביה
חבירו ולא התרו בו למלקות: בהא קאמר ריש לקיש. דפטור
(א) חמורה עצמה אין נפקותא ה] ובמרובה ז) מפורש באורך
נמי דיהא חייב מלקות
לפי' גזרינן כי לא אתרו
ממלקות הואיל ויש בשחיטה זו צד מיתה פקע ליה תורת מלקות
וכן יש בתוספתא [פרה פ"ו] בהדיא דפרה ופרים מטמא אוכלין ומשקין
ביה [דלא] יהא מלקות
ומפי' הקונטרס נמי משמע דגרסינן מטמא ואע"ג דהקשה למה לי
מיניה דתרתי בגופא לא רמו עליה הילכך אפילו לא אתרו ביה למיתה
אטו כי אתרו ביה: צריכא
קבלת טומאה לא משום דגרסינן דמיטמא אלא שר"ל אי מחמת
ליכא מלקות אבל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא
דפטור וגזרינן: דאי
עצמה מטמאה למה לי שעת הכושר: הואיל והיתה לה שעת
איתמר מר' יוחנן דהוא א'
בגופא וחדא בממונא אימא תרוייהו רמו עליה ומיהו היכא דמיקטיל
דחייב לפרוע ממון משום
הכושר. תימה דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה
לא משלם משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל היכא דלא מיקטיל
דקל הוא אבל הכא אימא
משלם: אבל בהך דלעיל אימא מודי ליה לריש לקיש. דלא רמיא
לרבי שמעון בשבועות דפרה קדשי בדק הבית היא ואית
מודי: השוחט פרת חטאת.
כלומר לא שחטה לשום
תורת מלקות בעבירה ג] של מיתה כלל: פרה מטמאה טומאת
ליה לרבי שמעון נמי דקדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה
פרת חטאת אלא שחטה
אוכלין. דאע"ג דאמר רבי שמעון בפרק קמא דבכורות
ונראה לפרש דמיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה
לשום חולין דהיא שחיטה
דאיסורי הנאה כגון שור הנסקל ופטר חמור אין מטמאין טומאת
אחר שהוזה כבר דמה ואפילו הכי מטמאה טומאת אוכלין הואיל
שאינה ראויה:
והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא"ת והא כל העומד להזות כמוזה
אוכלין ונפקא ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו
לאחרים ו) קרוי אוכל מודה הוא דפרה אדומה מקבלת טומאת
דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא
אוכלין לטמא אחרים: הואיל והיתה לה שעת הכושר.
אמרינן דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא
להאכילה אף לעצמו משנשחטה. ומהו שעת הכושר שלה:
דכל העומד לישחט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמר כזרוק דמי
עד שיתקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה
ואמר
לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין למאן ח) דשרי אברים בהנאה לרבי שמעון דכיון דעומד לדחות לצוק כדחוי דמי וי"ל מידי דהוה אבן
פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפילו
הכי חיותה מטהרתה לרבנן דפליגי ארבי יוסי הגלילי בפרק בהמה
המקשה :
והתנן