פג:
אותו ואת בנו פרק חמישי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כסוי
הדם. ונוהג בחיה ובעוף. למעוטי בהמה קא אתי דלא
רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז. ימים מיוחדים יש
א א
א)
תימא שיהא בכלל חיה: במזומן ובשאינו מזומן. פי'
בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי
א]
ב)
בקונטרס דמשום שלוח הקן איצטריך למיתני דתנן לקמן דאינו
לשחוט. קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו
ב ב
ג)
נוהג אלא בשאינו מזומן וקשה לפירושו דאם כן בכל הני פירקין
היא ובנה אי נמי מדכתיב
יום אחד דמשמע יום מיוחד למאי
ד)
הוה ליה למיתני באותו ואת בנו
יחדינהו אי לאו להטעין
כרוז:
ג ג
ובגיד הנשה
רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז
הדרן עלך אותו ואת בנו
ובכל הבשר ונראה
ה) ו)
מכאן אמרו בארבעה פרקים בשנה המוכר
ז)
כסוי הדם. משום דבעי למתני
לפרש דאיצטריך למיתנייה הכא משום
בהמה לחבירו צריך להודיעו:
ד ד
ח)
דכתיב (כי) [אשר] יצוד
בחולין אבל לא במוקדשין
ט)
דלא תימא דוקא באינו מזומן: הדרן עלך אותו ואת בנו נקט לכולהו: במוקדשין. חטאת
י)
במוקדשין מ"ט לא. בקדשי
העוף ועולת העוף: במזומן ובשאינו
כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ
❖
מזומן. משום דגבי שלוח הקן
מזבח נמי קא בעי
ה ה
בפני הבית ושלא בפני הבית
אצטריך למיתני לקמן
כדמוכח הסוגיא ואף על גב דהנוחר
בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה
והמעקר פטור מלכסות
ב]שאינו מזומן אבל לא במזומן. מזומן
א
ב
תורה אור השלם
עוף הגדל בבית: ונוהג בכוי גרס:
היינו משום דאסור באכילה אבל הכא
ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ג ונוהג בכוי
ו ו
1. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי
ואין שוחטין אותו ביום טוב. משום
משתרי באכילה במליקתו וגבי כסוי
מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו בי"ט
ד
ז
יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר
הדם לא כתיבא שחיטה אלא שפיכה:
דלמא בעי כסוי ומספקא לא מחללינן
ואם שחטו אין מכסין את דמו: גמ' מוקדשין
❖
בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד
צריך שיתן עפר למטה ועפר
י"ט אם שחטו: גמ' עפר למטה.
חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל
מ"ט לא אילימא משום דרבי זירא דא"ר
למעלה. עפר שלמעלה
עפר תיחוח ולא על קרקע קשה:
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ
זירא ה השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר
ויקרא יז יג
בֶּעָפָר:
שיטה מקובצת
וכסהו עפר. משמע דלא בעי עפר
מצוה שיתן הוא דהא כסהו ונתגלה
2. הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְיָ
למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר
פטור מלכסות וכסהו הרוח ונתגלה
אלא בכסוי. בעפר משמע כולו עטוף
א] דהיינו ד' פרקים
1
עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת
שהמוכר מוזהר להכריז:
עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט
בעפר תיחוח: והכא לא אפשר. לתת
הַתַּבְנִית:
חייב לכסות אבל עפר
❖
ב] לקמן בשאינו מזומן:
דברי הימים א כח יט
עפר למטה על המזבח: וליבטליה.
שלמטה ג] אין צריך שיתן הוא אם יש
צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה והכא
ג] אין צריך שיתן הוא אם
להניחו שם לעולם: קמוסיף אבנין.
עפר הרי כאילו נתן הוא העפר והא
יש עפר כיון שנותן הדם
לא אפשר היכי ליעביד ליתיב וליבטליה
על העפר הרי הוא כאילו
להגביהו והרי כל אורך ורוחב ורום
דאמרינן לעיל בפ"ב דמזמני
הגהות הב"ח
קמוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד
נתן העפר. תוס' שאנ"ץ
2
לכולה בקתא היינו במקום שהיה
הבנין נמסר לדוד על פי נביאים:
(א) רש"י
ותוס' הרא"ש ז"ל: ד] אף
ה' עלי השכיל לא ליבטליה קא הוי חציצה
❖
דכתיב. בדברי הימים דקאמר ליה
הן
הקרקע קשה היה חופר משום דבעינן
מזבח ששים והכא ה"ק
נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר
אם הוסיפו כבר על המזבח
שיהיה עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש
דוד לשלמה הכל בכתב מיד ה' עלי
עד ס' אמה אז יצטרך
ליעביד כסוי מי לא תניא רבי יונתן בן יוסף
בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך:
השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל
הגהות מהר"ב
לבטל והוי מוסיף אבנין.
קא מוסיף אבנין. והא דאמרינן
אומר שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור
הרא"ש ז"ל: ה] דסברא
אותי לימד: קא הוי חציצה. בין דם רנשבורג
ו
❖
הוא בכל כי הני כיון שיש:
מלכסות בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות
בפ' קדשי קדשים
למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר
א] תוס'
המזבח: ופרכינן נהי דלמטה. קודם
שכשעלו בני גולה הוסיפו על המזבח
כדרבי זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה
ז
ד' אמות מן הדרום התם קרא אשכח
מליקה אי אפשר לתת עפר משום
רבינו גרשום
אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה
ודריש מה בית ששים ד] א] אף מזבח
חציצה כדאמרת אבל למעלה לאחר
בפני הבית. בזמן
בילה מעכבת בו וליגרריה וליכסיה מי
ששים ור"ת מפרש קא מוסיף אבנין
שמלק יכסנו דלאוו) חציצה מאי איכא
שבית המקדש
לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות
קיים: במזומן ובשאינו
למימר: פטור מלכסות. שהרי דם
ולא הוה מרובע והתםח) יליף דריבוע
❖
מזומן. כלומר בייתות
אלמא דגריר ומכסי ליה הכא נמי נגרור
בהמה למעלה ומה יכסה: חייב
מזבח מעכב ואין נראה דאכתי כשבא
ומדבריו': והכא לא אפשר
ונכסי
ליה אי בקדשי מזבח הכי נמי
לכסות. ואע"ג דליכא עפר
למטה
לכסות ידביק עפר גם סביב המזבח
היכי ליעביד ליבטליה.
כלומר לא אפשר ליתן
הכא במאי עסקינן
בקדשי בדק הבית
בינו לדם הבהמה והכא נמי
אע"ג
עד שיהא מרובע ועוד דקרא דרבוע
מוסף רש"י
עפר למטה על המזבח לא
שאין למטה יתן למעלה: כל הראוי
יהיה הוה ליה לאתויי ולא קרא דהכל
וליפרקינהו
בכוי.
ליבטליה קא הוי חציצה
בכתב וגו': שחט חיה ואחר כך
לבילה אין בילה מעכבת בו.
במס'
(ביצה ח.)
בין הדם למזבח (היכא
ואין שוחטין אותו
דיהב) מתנות בהמה
בהמה פטור מלכסות. תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ
מנחות אמרינן אין מביאין בכלי אחד מנחה של ששים
ביום טוב.
ואחר כך חיה חייב לכסות.
דאמר
רבי
חיה דליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין:
ואחד עשרונים ומפרשינן טעמא מפני שאמרה תורה הבא מנחה
כלומר אלמא אע"ג דחוצץ
זירא כל הראוי לבילה כו'. מלתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים
(לעיל
שיכולה ליבלל וששים נבללין בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו
דם בהמה בין עפר לדם
עט:)
חיה אעפ"כ בעי כסוי
גבי הא דתנן הרי עלי ס"א עשרונים כו' כדפירש
לרבנן דאין יכולין ליבלל והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא
למעלה הכא נמי אע"ג
בקונטרס ותימה מאי פריך והא תנן אם לא בלל כשר דנהי דכשר
בלל כשר ותירץ רבי זירא ראוי לבילה מיהא בעינן ומי שהוא ראוי
דלמטה לא אפשר למיתן
ואם שחטו אין
עפר למעלה ליבעי כסוי:
מ"מ מצוה לבלול לכך יביא בשני כלים דוקא דהא כי אמר הרי
לבילה אין בילה מעכבת ואפילו לא בלל כשר אבל כשאינו ראוי
מכסין את דמו.
התם כדר' זירא דא"ר
עלי להביא בכלי אחד תנן התם לעיל דלא יביא בשני כלים אבל
לבילה בילה מעכבת בו. והכא נמי ראוי היה ליתן עפר למטה בין דם
זירא כל הראוי לבילה
סתם יביא כמו שירצה וי"ל דהא סיפא דס"א קאי אהך דקתני רישא
הבהמה לדם החיה קודם ששחט החיה הילכך אף על פי שלא נתן
כו'. כלומר ביו"ט הראשון
(ביצה ח.) צריך
של חג היו שם ששים
מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר
אין הכסוי בטל אבל מוקדשין שאין ראוי ליתן עפר למטה מצות
שיתן עפר למטה.
עשרונים בין פרים ואילים
עפר למטה מעכבת בו: וליגרריה. מעל המזבח לאחר הזאה
הרי עלי ס"א כו' כלומר מנחה של ס"א דהשתא כיון דקאמר מנחה
וכבשים (ושעיר מוספין
ויתננו למטה ויכסנו: דם הניתז. למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה
לקרבן גדול קא מיכוין והוי כאילו אמר בכלי אחד לכך פריך כיון
דשבת) אם אירע בשבת
דאם לא בלל כשר צריך להביא בכלי אחד: אין בילה מעכבת
(לעיל לא.) עפר לא
אבל נסכי עולת תמיד
ודם שעל הסכין חייב לכסות וע"כ דם הסכין לא יכסנו אלא א"כ
נאמר.
לחודה היתה נבללת בין
בו. תימה והלא שנה הכתוב בלילה בכמה מקומות ובשנים עשר
גוררו תחלה מעל הסכין ומכסי ליה ז): בקדשי מזבח. כגון חטאת
כל הני דאמרי' היו ס' בכלי
העוף: הכי נמי. דחייב לכסות הואיל ושחיטה ראויה הן שנאכלות
נשיאים תנא ביה י"ב זימנין ואמר בהקומץ רבה
(ביצה ז:) אלא
אחד והיה מחזיק הכלי
בעפר.
ס' עשרון והם ראויים
בכל מקום שהחזיר הכתוב בתורה מנחה אינה אלא לעכב ושמא
לכהנים ומתניתין בעופות שהקדישן לבדק הבית ושחטם דאסורים
(לעיל לא.)
לבילה אע"ג נבללים בס'
יש שום דרש דדרשינן מיניה דבילה לא מעכבא או שמא כולהו
בהנאה ומשום דשחיטה שאינה ראויה (א) פטר להו מכיסוי:
רביעיות שהיו בתוך הכלי
(ביצה ז:) כל
צריכי ואע"ג דבילה לא מעכבא מ"מ סברא הוא דכל הפחות דראוי
וליפרקינהו
כיון דראויין לבילה אין
הראוי לבילה אין בילה
בילה מעכבת בהן אבל
חליצה בפרק מצות חליצה ובקריאת ביכורים בפרק
בעינן כיון שהזכיר הכתוב בילה וכן לענין כסוי דהכא וכן בקריאת
מעכבת בו.
אם נתנו (בו עשרון) יתר
הספינה ובפרק נערה בנדרים דחרש לא מצי
מיפר אפילו לא הוי ושמע אישה דוקא מ"מ ראוי לשמוע בעינן
מס' עשרונות [בכלי אחד]
דסברא הוא בכל כי הני שיש שום דרשה בהן דלא הוי דוקא ולא מעכבא מ"מ ראוי בעינן וכן בפ"ק דקדושין גבי בית
כיון דאין ראויין לבילה
ה]
בילה מעכבת הכא נמי
הסתרים דבעי ראוי לביאת מים משום דהזכיר ביאת מים דכתיב כל בשרו אף על פי שמיעט בית הסתרים כדדרשינן מה בשרו
לענין כסוי דם אע"ג דדם
מאבראי מ"מ כיון דאיכא כל דמרבה אפילו טמון לכל הפחות י"ל לענין הכי מרבה דבעינן ראוי לביאת מים והא דאמרינן ט) דטמאין
בהמה למטה כיון דאי אין
דם בהמה היה ראוי ליתן
משלחין קרבנותיהן אע"ג דאינו סומך ולא אמרינן דניבעי ראוי לסמיכה שמא יש שום יתור דלא בעינן אפילו ראוי אי נמי הא חזי
עפר למטה אע"ג דדם
בימי טהרה ומה שיש מקומות שחשו על הסמיכה ויש מקומות שלא חשו מפורש בכל הגט מיהו בנגמר הדין
בהמה חוצץ לא חיישינן
גבי נקטעה יד העדים פטור ואיכא דמחייב
התם [דלא] בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם למה (בעי) י):
אבל לענין מזבח דאין
ראוי ליתן עפר למטה
וליפרקינהו
מעכב ולא יכסה: ולגרדיה
(מכות יח: וכעי"ז יבמות קד: נדרים עג. קדושין כח. מנחות יח: קג: ונדה סו:)
ולכסיה. כלומר לגרדיה מעל המזבח וליכסיה חוץ למזבח: אי בקדשי מזבח הכי נמי. כלומר כגון מליקת העוף: הכא
(יבמות שם וכעי"ז קדושין שם) (נדה שם)
במאי עסקינן בקדשי בדק הבית. דשחיטה שאינה ראויה דאינה אלא בקדושת שמוכרין אותן ודמיהן לצורך בדק הבית:
(רשב"ם ב"ב פא:)