כסוי
הדם פרק
ששי
חולין
פו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סיפא
לא מיבעיא קאמר. רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי
נמי כיון דאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה
כ א מיי' פי"ד מהלכות
א) [לעיל פה.], ב) [לעיל ד.
וש"נ], ג) תענית כד:
שחיטה הל' י טוש"ע
מעלייתא היא. תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל
אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור:
ברכות יז:, ד) [לעיל ו.
י"ד סי' כח סעיף יז:
אימא זו היא שחיטתו. קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה
נבלה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו
כא ב מיי' פי"ב שם הל'
וש"נ], ה) [נדה יח: קדושין
דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך ו): ומי נפל יאניבא בכיתניה.
ואת בנו ומה לי לאו דנבלה ולא דמי לרישא דפטרינן לכסות מספק
פ. טהרות פ"ג מ"ח],
ד סמג לאוין קמב
ו) [דברים יב], ז) [צ"ל אחר
טוש"ע י"ד סי' טז סעיף
דרבי חייא: בני הגולה. לאו אנשי
דשב ואל תעשה בעלמא הוא ודלמא
ד"ה רוחות], ח) [צ"ל
ט:
כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך
אתי למיכל ויש לומר דאי לאו דרוב
❖
לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא צא נחור
כב ג מיי' פט"ז מהל'
דעבירת],
דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות
מעשיהם מקולקלים לא היו פוטרים
שאר אבות הטומאה
דלאו שחיטה היא כלל אבל צא טרוף אימא
❖
הל"ג:
בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם
מלכסות משום גזרה דלמא אתי
שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וליבעי
מוסף רש"י
מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני
למיכל אלא שלא נחמיר להטעין
כסוי קמ"ל כדר' חייא בר אבא ולמ"ד צא
בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן
בקב חרובין מערב
כסוי אמרי' דפטור משום דדלמא אתי
לעזי רש"י
נחור מ"ט לא אמר צא טרוף וכי תימא קסבר
שבת לערב שבת. כל
הזועות: ז)ונתנו חכמים עיניהם ברבי
למיכל וכיון דרוב מעשיהם מקולקלין
השבת היה ניזון בכך, חסר
אישטרוביי"ל. מערבולת
שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה והא
❖
חייא ובניו. שבזכותם באתה טובה
יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם
לחם היה ומתגלגל היה
רוחות.
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי
בחרובין (תענית כד:). ר'
זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו
דלמא אתי למיכל:
א)
מאיר חייש למיעוטא.
מאי טעמא דר' מאיר הואיל ורוב
כדאמרי' בשילהי פ"ק דסוכה (דף כ.):
דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאו
ביבמות (סא:) קטן וקטנה
רבינו גרשום
זיקים וזועות ורעמים ורוחות.
מעשיהן מקולקלין. הקשה
לא חולצין ולא מיבמין,
בלשון חכמים לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא
דברי ר"מ, אמרו לו לר"מ
והא [אמר] ר' חייא
מפרש בברכות בהרואה (דף נט.)
הר"ר שמואל מוורדין ורבנן מאי
צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה לא שמה
יפה אמרת לא חולצין,
א"ר יוחנן כו'. הזיקין
דכולן לקללה: זועות. הארץ
טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנין
איש כתיב בפרשה, מפני
כוכבא דשביט כדמפרש
שחיטה אבל צא נחור אימא ב) אין שחיטה
מזדעזעת: רוחות. זעפא אשטרוביי"ל:
מה לא מיבמין, אמר להן
בברכות (דף נח.): זועות.
א"כ יהא מותר לאכול משחיטתם ועוד
לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו
קטן שמא ימצא סריס,
מירתת ארעא: רעמים. זו
כדרב יהודה. דאמר זכותא דצדיקי
השוחט אחריהם אמאי אינו סופג
קטנה שמא ימצא אילונית
ברד שקורין טונדיר"א:
וליבעי כסוי קמ"ל כאשר צויתיך ומי נפל
לאחריני מהני ולאו לדידהו בהאי
ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך
ונמצאו פוגעים בערוה,
בינן לבין עצמן פטורים
ליה יאניבא בכיתניה והאמר רבין בר אבא
עלמא: חנינא בני. הוא רבי חנינא
ולא אמר רוב קטנים
מלכסות. כלומר אם שחטו
פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד
אינם סריסים (לעיל ו.).
דאמרי' דקלקלו בשחיטתן
בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא:
ואמרי לה אמר רבי אבין בר שבא משעלו
בחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה
ובצק בידו. בידוע שנטל
ואינה ראויה השחיטה:
די [לו] בקב חרובין. מתפרנס בצער
בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות
מן העיסה (קדושין פ.).
דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט
מאי שנא רישא דלא פליגי
מתני'
ואחרים רואין
ובצמצום:
לטפח. בשרצים ונבלות
כו'. כלומר מ"ש לענין
אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן
והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם
❖
שבאשפה (שם).
כסוי דם דלא פליגי רבנן
אותן. דאמרן בריש מכילתין (דף ב.)
משום נבלה וי"ל דמספקא להו לרבנן
ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו כי
[דאם שחטו] בינן לבין
דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין
עצמן פטורין מלכסות דלא
אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב
מהניא זכותייהו אעלמא אדידהו לא כדרב
לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט
חשובה שחיטה ולענין
שיטה מקובצת
מעשיהם מתוקנין והשתא לא מהניא
אותו ואת בנו אוסרין
יהודה אמר רב ג) דאמר רב יהודה אמר רב
ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
חזקה מידי ולרבי מאיר פשיטא
א] ר"מ מתיר לשחוט
לשחוט אחריהן דחשובה
בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל
פטור מלכסות. וטעמא מפרש בגמ'
אחריהם. נ"ב עי' תוס'
שחיטה: רישא נמי אמרי
ליה דרוב מעשיהם מקולקלין ואם
דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה:
בכורות דף (כ' ע"א)
לנקר חצירו הוא צריך.
העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא
תאמר ואף על גב דרוב מעשיהם
[י"ח ע"ב]: ב] ה"ג
כלומר אע"פ שבני אדם
וחכמים אוסרין. שמא יפה שחטו
בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב
מקולקלין מ"מ רבי מאיר כיון דחייש
שחט באשפה מאי איכא
מכסין דם שחיטה ששחטו
והויא לה שחיטה מעלייתא: שאינו
שבת: מתני' חרש שוטה וקטן ששחטו
למימר בא לימלך מאי
בינן לבין עצמן לא אתי
למיעוטא אמאי לקי משום נבלה
א
איכא למימר שחט באשפה
למיכל אחריהן דאמרי בני
סופג. דהתראת ספק היא:
ח)
ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי"ל
ואחרים רואין אותם חייב לכסות בינן לבין
הכל: ג] או בא לימלך
אדם מה שהוא מכסה אינו
גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי.
לב"ד: ד] דתנן כי ה"ג
עושה מטעם ששחיטתו
דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוה
עצמן פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו
וליחייבו לכסות מספק: סיפא אמרי
בטהרות פ"ג הס"ד:
שחיטה אלא לנקר חצירו
ליה מיעוטא דמתוקנין מיעוטא
ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט
הוא צריך אינו רוצה שיהא
בשרא הוא דלא מבעיא ליה. הרואה
דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא
דם בחצירו: סיפא נמי
אחריהם בינן לבין עצמן רבי מאיר מתיר
שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום
ב
א]
בא להימלך מאי איכא
חייש רבי מאיר:
אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך
לשחוט אחריהן וחכמים אוסרים ומודים שאם
למימר. כלומר סיפא דקא
רוב
תינוקות מטפחים. פי' בקונטרס
פליגי רבנן ואמרי דאסור
שחט שאינו סופג את הארבעים: גמ' ורבנן
לבשר: רישא נמי. ליחייבוהו לרואה
לשחוט אחריהן דאמרי
מטפחים באשפות אבל בעיסה
לכסות מספק ואפ"ה לא אתי למיכל
אינשי בשרא הוא דלא
מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא
ודאי נגע שהרי העיסה בידו ור"ת
מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי
צריך ולא אתי למיכל
דפליגי רישא אי אמרינן חייבין לכסות אמרי
מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה
משחיטתן: בא להימלך
לנקר חצרו: הכי גרסי' שחט באשפה
לבני אדם. שישאל לבני
דטיפוח שייך באוכלים ומשקין
שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן
מאי איכא למימר . שחט באשפה הכל
ב]
אדם אשחוט בנו אחריהם:
כדאמרינן בע"ז בפרק רבי ישמעאל
סיפא נמי כיון דקאמרי רבנן אסור לשחוט
יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא: ג] אם
מאי איכא למימר. אם
(דף ס:) או שהיה מטפח ע"פ חבית וכן
לא ישחוט בשביל אותו
בא לימלך. לבית דין הרואה ששחטו
אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתי
ואת בנו אתי למיכל
איתא בירושלמי בהדיא מפני שדרכו
והדם מגולה ואמר כלום אני חייב
למיכל משחיטתן סיפא אמרי בשרא דלא קא
משחיטתן דאמרו בני אדם
של תינוקות לטפח בעיסה אבל תינוק
כיון דאינו שוחט אחריו
לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר
מיבעיא ליה רישא נמי אמרי לנקר חצירו הוא
ודאי שחיטתו שחיטה
ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים
בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל:
צריך שחט באשפה מאי איכא למימר בא
ואתי למיכל משחיטתן:
דאמרי' בתוספתא (דטהרות פ"ג) שסתם
סיפא נמי בא לימלך. מה אני לשחוט
והדר פליגי עילויה. כלומר
לימלך מאי איכא למימר וליטעמיך סיפא
תינוקות טמאים מפני שנשים נדות
כשם דפליגי רבנן אאותו
אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור
ואת בנו דאמרי אסור
נמי בא לימלך מאי איכא למימר אלא רבנן
מגפפות ומנשקות אותם ור"מ דמטהר
הוא סבור שהיא שחיטה: אלא רבנן.
לשחוט אחריהם כך פליגי
משום דאית לן למתלי באדם טהור
אכולה מילתא פליגי ונטרי ליה לר' מאיר עד
לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי:
אכסוי הדם דאמרי חייבין
שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו
לכסות בני אדם הרואין
לחומרא. במלתא דספיקא אזלינן
דמסיק לה למילתא והדר פליגי עילויה
את הדם: מאי איריא רוב
כדי שלא יטמא העיסה וכי האי גוונא
לחומרא: מחייב. מלקות דסבירא
בשלמא רבנן לחומרא אלא רבי מאיר מאי
אפי' מיעוט נמי. כלומר
אמר במס' טהרות בפ"ג (מ"ז) לעיל
ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה:
מאי איריא דרוב מעשיהן
טעמא אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן מחייב
מהך תינוק דהכא תינוק שנמצא בצד
מקולקלין אפי' מיעוט
מאי איריא רוב אפילו מיעוט.
היה רבי מאיר על שחיטתן משום נבלה מאי
מעשיהם
מקולקלים
בית הקברות ושושנים בידו אע"פ
מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין
ורוב מעשיהן כשרים:
טעמא אמר רבי אמי הואיל ורוב מעשיהן
שאין השושנים אלא ממקום הטומאה
הוה פשיטא לן דנבלה היא לר"מ דהא
סמוך מיעוטא דמקולקלין
מקולקלים אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה
לחזקה. דבהמה בחייה
טהור שאני אומר אדם טהור נתן
שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך
בחזקת איסור עומדת
דרב יהושע ואמרי לה רב הונא בריה דרב
לו אע"פ שסתם תינוק טמא היינו
מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת
ואיתרע לה רובא דכשרין
ממגע נדה והתם טהור מטומאת
איסור אבר מן החי היתה עומדת
ואינה חשובה שחיטה
יהושע לרב פפא מאי איריא רוב אפילו מיעוט
לדברי הכל ויהא מותר
מת קאמר אי נמי מיירי בתינוק שהוא
ולא נודע לך שנשחטה: ואיתרע ליה
נמי דהא רבי מאיר חייש למיעוטא סמוך
ד)
לשחוט אחריהם: ואם
טהור בודאי שהניחתו אמו מלוכלך
רובא. תקון מעשיהם: דתנן. כי האי
אמרו ספק טומאה לטהר.
מיעוטא לחזקה ואתרע ליה רובא ה) דתנן תינוק
כדתניא (בתוספתא שם) תינוק שהניחתו
כלומר אם אזיל ר"מ
גוונא ד]: שדרכו של תינוק לטפח. ידיו
שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מאיר
אחר מיעוט ספק טומאה
אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא טהור
באשפות ששרצים מצויים שם וטימא
לטהר העיסה ילך אחר
מטהר וחכמים ג מטמאין מפני שדרכו של
בד"א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי
את העיסה שאנו רואין שנגע בה:
מיעוט לענין אותו ואת
ואיתרע תינוק לטפח ואמרינן מאי טעמא דרבי מאיר
בנו שיאמר אם רוב
טמא מפני שנשים נדות מגפפות
מעשיהן מתוקנים ומיעוט
קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת
ומנשקות אותו ואף על פי שלא נמצא
מעשיהם מקולקלים שאין
סמוך
בצק בידו מטמאים חכמים דתניא
חשובה שחיטה ומותר
לשחוט אחריהן:
בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח אמר
רבי יוסי אם יכול
לפשוט ידו וליקח
טמא ואם לאו טהור ולא נקט
הכא
בצק בידו אלא
לרבותא
דר"מ דאפילו הכי
תולין באדם טהור:
סמוך