פו:
כסוי הדם פרק ששי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סמוך
מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. וביבמות בפ' בתרא
ואיתרע ליה רובא. אלמא אמרינן הכי וה"נ למה לי רוב: ומשני
כג א
א)
ב)
אם אמרו ספק טומאה לטהר. ע"י חזקה ומיעוט: יאמרו ספק
משמע דהוה ליה פלגא ופלגא וטעם דספק טומאה
איסור להתיר. הילכך אי לאו דרוב מעשיהם מקולקלין דאיכא
לטהר ואע"פ שבטומאה נמי איכא איסור אם היה תרומה מפרש
ג) ד)
רבינו חיים משום דתינוק הוי דבר
שאין בו דעת לישאל גמרינן
רובא וחזקה לא היה מתיר
לשחוט אחריהם דר"מ חייש למיעוטא
כד ב
ה)
ושמא יפה שחטו: הי מינייהו
מסוטה לטהר אפילו ברה"י ואע"ג
דאחריתא. איזו מן ההוראות אחרונה
דליכא חזקה כגון הכא דכי סמכינן
סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא א] אם
ו)
מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא וא"ת
דסמכינן עליה דנימא הדר ביה
אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור
❖
מקמייתא: ואתי לאיטרודי. שמא לא
אמאי קא"ר יוחנן בפרק עשרה יוחסין
להתיר הורה רבי כר"מ והורה רבי כחכמים
דלרבנן עשו תינוק כמו
תהא ברור השמועה לאותם שבפנים
הי מינייהו דאחריתא תא שמע דרבי אבא
שיש בו דעת לישאל והא לרבנן בלאו
להשיב לשואל ואם הייתם שם הייתם
שיטה מקובצת
❖
בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי
ז)
אומרים אותה: לא שבקתון דאישייליה.
הכי אתי שפיר דמטמו דלא חיישי
א] אם אמרו ספק טומאה
בשוקא דקיסרי אפתחא דבי מדרשא נפק
למיעוטא ורובא וחזקה רובא עדיף
לא הייתי יודע שהיתה שאלה זו
לטהר. נ"ב עי' תוס'
רבי אמי אשכחינהו אמר להו לאו אמינא
וי"ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי
בפנים בעודי אצל רבי אבא והייתי
בכורות דף (כ') [יט] ע"א
תורה אור השלם
❖
[ד"ה ר"י]:
שואלו: ת"ש דשלח רבי אלעזר.
לכו בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי
רוב גמור ומשום דנראה כאילו הוא
1. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי
רוב עשאוהו כמו שיש בו דעת לישאל
הוו יודעים שהורה רבי כרבי מאיר
דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא
יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר
ולהכי קא"ר יוחנן דאין שורפין עליו
והאחרת לא חש להודיעם:
בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד
רבינו גרשום
ואתי לאיטרודי רבי זירא על רבי אבא לא
מתני' שחט מאה חיות כו'. מפרש
חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל
תרומה וקדשים ואי הוי רוב גמור
על יתבי וקא מיבעיא להו הי מינייהו
שהוא ספק איסור להתיר:
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ
גמ'
טעמייהו בברייתא בגמרא: כל
אמאי אין שורפין כמו בהנהו דפרק כל
ויקרא יז יג
הורה רבי כר"מ כו'.
בֶּעָפָר:
אחריתא אמר להו רבי זירא לא שבקתון לי
2. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ
לענין אותו ואת בנו כר"מ
משמע חיה. הכל משמע: בין
היד דא"ר יוחנן בשלשה
דאישייליה לסבא דילמא שמיע ליה מאבוה
דמתיר לשחוט אחריהם:
בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי
מרובה. חיות הרבה: בין מועטת.
דברים הלכו חכמים אחר הרוב
הי מינייהו דאחריתא.
יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא
ואבוה מיניה דרבי יוחנן דרבי חייא בר אבא
אחת: חיה או עוף. הפסיק זה מזה
ועשאום כודאי לשרוף עליו כו' והתם
כלומר איזו הוראה הורה
תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר
באחרונה: לא שבקיתו לי
כל תלתין יומין קא מהדר תלמודיה קמיה
להטעין כסוי לכל אחד ואחד: מיבעי
דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו
נמי קאמר אי למעוטי הך דתינוק הא
❖
ויקרא יז יד
דאישייליה לסבא. כלומר
יִכָּרֵת:
ליה לחלק. דאי לאו או הוה אמינא אין
א"ר יוחנן חדא זימנא דאין שורפין
דר' יוחנן מאי הוי עלה תא שמע דשלח רבי
לר' אבא בריה דר' חייא
צריך כסוי אלא א"כ שחט שניהן:
עליו תרומה וקדשים והיינו טעמא
בר אבא: בין מרובה בין
אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר והא כרבנן
מועטת. כלומר בין [שחט]
לענין ברכה. על השחיטה אין צריך
דהתם הוי רוב גמור וא"ת למה ליה
גליון הש"ס
נמי אורי אלא לאו ש"מ הא דאחריתא ש"מ:
חיות הרבה בין שחט חיות
לברך לאחר כסוי: קאים עלייהו.
למימר לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה
מתני' א שחט מאה חיות במקום אחד
תוס' ד"ה לחלק וכו'
מעט: או מיבעי לחלק.
משמש בסעודה היה: הב ליבריך.
בלא חזקה נמי הוא מטהר דכיון
משום דשמא אין חוששין.
כלומ' חיה או עוף דאמינא
כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד
עד דשחיט חיה ועוף לא
מזוג כוס לברכת המזון וחזרו ונמלכו
דחייש למיעוטא אם כן הוי ספק ויש
❖
הוה חייב לכסות (בכיסוי)
כסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד
ואמרו מזוג לשתות: כיון דאמר הב
לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת
אתא או לחלק: לענין
כסוי אחד לכולן רבי יהודה אומר שחט חיה
ליבריך. גליא בדעתיה דגמרה
לישאל וליכא למימר אף על גב דהוי
ברכה שאינו מברך אלא
יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף: גמ' ת"ר
ברכה אחת. כלומר אע"ג
מוסף רש"י
סעודתא ואסור לשתות עד שיברך
ספק מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר
דא"ר יהודה לענין כיסוי
לפניו שאין מצטרפת לסעודה
אלא בפלגא ופלגא דנהי דמסוטה לא
חיה כל משמע חיה בין מרובה ובין מועטת
סמוך מיעוטא.
צריך חלוק לענין לברך
לחזקה.
על השחיטה אינו צריך
ראשונה: כיון דאיטפל לכסוי.
נילף נילף מדרב גידל דדריש
עוף כל משמע עוף בין מרובה ובין מועט
לחיה ועוף אלא ברכה
אשר יגע בכל טמא ודאי
הפסקה היא מלשחוט וכי הדר
מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד
אחת: ה"נ כיון דאיטפל לה
טמא הא ספק יאכל ומוקי לה באין
שחיט איחייב ליה בברכה:
לכיסוי כו'. כלומר דהיכא
כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד
[אמר] דאע"ג דלענין כסוי
בו דעת לישאל וי"ל דבלא חזקה נמי
מישתא
צריך חלוק לר' יהודה
כסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן רבי יהודה אומר
טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה
מ"מ אינו צריך לברך על
שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף שנאמר חיה או עוף אמרו לו הרי
אלא לומר דחזקה לא הויא בהדי רובא
1
(קדושין פ.)
השחיטה אלא ברכה אחת
שאם שחט חיה ואח"כ
הוא אומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא מאי קא מהדרי ליה הכי
דאי הויא בהדי רובא הוי מיעוטא
2
עוף מיפטר בברכה אחת
דמיעוטא ולמאי ד)דפריך לעיל בפ"ק
קאמרי ליה רבנן האי או מיבעי ליה לחלק ור' יהודה לחלק מדמו נפקא ורבנן
(נדה
אמאי כיון דאיטפל ליה
לר"מ דלא חייש למיעוטא
יח:) קאי עלייהו.
לכיסוי דחיה דמי כמי
דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא א"ר חנינא מודה
(פסחים קג:)
שכיסהו ומפסיק הכיסוי
אלא מדרבנן להחמיר אתי שפיר דבלא
היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת
א"ל רבינא לרב
בין ברכה דחיה לברכה
חזקה לא הוה חייש למיעוטא לטהר
דעוף וצריך לברך נמי
אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא
(רשב"ם שם) אמרו ליה
אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן
על העוף קודם שישחוט
מתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו
יתבי בסעודתא
הב ליבריך.
כדחזינן ברב ייבא סבא:
התורה לכך מטהר:
(יאמרו
קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב ליבריך הדור אמרו ליה הב
ספק איסור להתיר).
ה)
(פסחים שם)
לישתי אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב ליבריך איתסר
כיון דאמר הב ליבריך.
וא"ת בפ' אין מעמידין
ב
ליה למשתי חמרא הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי איחייב ליה לברכה
אסר ר"מ גבינות בית
אונייקי ומפרש טעמא בגמ' מפני
הכי
שרוב עגלים שבאותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים ופריך מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא ומאי קושיא
(שם)
אם אין רוב נשחטים א"כ מיעוטא דנשחטים מיעוטא דמיעוטא דאיכא לגבינה חזקת היתר דמסייע לרוב ו) ומיהו איכא למיפרך מאי איריא
רוב אפילו פלגא ופלגא נמי: לחלק מדמו נפקא. ואע"ג דבפרק אותו ואת בנו מספקא ליה לרבי יהודה אי חוששין
לזרע האב או לא הכא דאיצטריך לחלק היינו $ משום דשמא אין חוששין: אסור לכו למישתי. פירש בקונטרס וכן רבינו חננאל אם
לא תברכו בורא פרי הגפן אבל על ידי ברכת בורא פרי הגפן שרי למישתי קודם ברכת המזון והשתא מייתי שפיר דכי היכי דהב לן
ונבריך הוי גמר וצריך לברך אם רוצה לשתות הכי נמי כסוי הוי גמר וצריך לברך על השחיטה וכן בערבי פסחים מייתי ראיה
מהך עובדא למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא וכן בפרק כל הבשר אמרינן דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה
אין נראה דצריך לברך בכל פעם בהמ"ז אלא ברכת המוציא ודאי צריך לברך והא דאמר להו רב ייבא אסור לכו למישתי אע"פ שלא היה
יודע אם רוצים לברך בורא פרי הגפן תחלה מכל מקום היה מורה להם שלא יטעו וישתו בלא ברכה והא דאמר בערבי פסחים ז) דבשלא
הניחו זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה התם עצה טובה קמ"ל דשמא ישהו הרבה
עד שיהו רעבים ושוב לא יוכלו לברך ברכת המזון על אותה סעודה כדאמר בברכות וכן משמע דלא הויא אלא עצה טובה
דאם צריכין לברך ברכת המזון כשיצאו א"כ כשיחזרו פשיטא דטעונין ברכה לכתחלה וא"ת דאמרינן בפרק כיצד מברכין רבה
ורבי זירא אכלו סליקו תכא מקמייהו אייתו לקמייהו כו' רבה אכל אמר אנא אתכא דריש גלותא קא סמכי ורבי זירא לא אכל והשתא
אמאי לא אכל כיון דלא בעי ברכת המזון אלא ברכה שבתחלה וי"ל דבאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה קשה לו ליטול את ידיו
ולברך ברכת המוציא והא דתניא בתוספתא דברכות בעל הבית שהיה אוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך
לברך למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחלה לא לאחר שהפליג קאמר דצריך לברך למפרע כדמשמע לישנא אלא הפליג היינו שקראו
להפליג ולילך עמו רחוק ואינו יודע מתי יחזור לכך צריך לברך למפרע קודם שיצא שמא ישהה עד שיהא רעב וכן משמע בפרק שלישי
דאמר דיבר עם חבירו והפליג צריך נטילת ידים משמע אבל בהמ"ז לא צריך אלא נטילה והמוציא ומיירי כשיצא לא ידע
שיפליג ואין הלכה כאותה ברייתא אלא כרב חסדא דתניא כוותיה בערבי פסחים דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין
צריך לברך
אפילו ברכה לכתחלה דלקבעיה קמא הדר והך
ברייתא אתיא כרבי יהודה דמצריך שיניחו שם זקן
או חולה:
משתא