כסוי הדם פרק ששי
חולין
פח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואלו ואלו אין
מטמאין. דלא גזור בהו רבנן טומאה: ואלו ואלו
בטבול יום הוי שני ומטמא את הקדשים לעשות רביעי והכא קתני
לט א
א)
ב)
תחלה. שאפילו
שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן
אלו ואלו אין מטמאין והך משקה טבול יום על כרחך כחזרו לומר
ג)
כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה
דהתם אתא מדקתני בסיפא התם ואם נפל מרוקה או מדם טהרה
ד)
ב
חוץ מן הטבול יום: תחלה. ראשון
לטמא שני והשני שלישי:
שלה על ככר של תרומה טהור וקאמר עלה בגמרא כדתנן משקה
ה)
מ ג ד ה
ו)
חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה.
טבול יום כו' ואלו ואלו אין מטמאין
ז)
כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס'
ולא מצי נמי למימר דמיירי הכא
ואלו ואלו אין מטמאין ושאר כל הטמאין
ח)
נדה בפרק דם הנדה שהן אב
במשקין דחולין שנעשו על טהרת
ט) י)
בין קלין בין חמורין משקין היוצאין
מהן
❖
כ)
הקדש דתורת חולין גמורין יש להם
הטומאה לטמא אדם וכלים זובו
כמשקה הנוגע בהן ואלו ואלו תחלה חוץ
כחזרו לומר דאפילו נוגעת במים לא
ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל
מן המשקה שהוא אב הטומאה מאי
קלין
פסלי והכא קתני אין מטמאין קדשים
אדם דילפינן מרוק דכתיב
לעזי רש"י
❖
ומאי חמורין מאי לאו קלין שרץ וזב
ל)
אבל מיפסל פסלי אלא במשקין תרומה
וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל
❖
ארישט"א. נעורת.
וחמורין מת א לא קלין שרץ וחמורין זב מאי
איירי והא דקתני ואלו ואלו אין
ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל
שנא זב דגזרו ביה רבנן ומאי שנא מת
מטמאין היינו אין מטמאים קדש אבל
שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים
גליון הש"ס
שיטה מקובצת
דלא גזרו ביה רבנן זב דלא בדילי אינשי
תרומה מיפסל נמי לא פסלי כדתנן
יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי
רש"י ד"ה איכא בינייהו
התם נפל מרוקה או מדם טהרה על
שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו
א] כמו אגפי אמת המים
מיניה גזרו ביה רבנן מת דבדילי אינשי
וכו' חול הדק.
ב
❖
גדותיה: ב] תימה דבפ"ק
ככר של תרומה טהור וא"ת דהכא
הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב
מיניה לא גזרו ביה רבנן: דם הניתז ושעל
דבכורות סברתם הפוכה.
האשה: א) שרץ. כגון מימי רגליו של
משמע דטבול יום מטמא משקה
הסכין [וכו']: תנו רבנן וכסהו מלמד שדם
נ"ב עי' תוס' מנחות דף
❖
דקדשים לעשות רביעי בקדש ואם
שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו: הכי
יא ע"ב:
הגהות הב"ח
הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רבי
גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין
כן היכי בעי למימר בפ"ק דפסחים
(א) תוס'
יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא
מת. מת חמור הוא שהוא אבי אבות
גבי הא דהוסיף רבי עקיבא
רבינו גרשום
אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות
הטומאה: לא קלין שרץ וחמורין זב.
ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו
ואלו ואלו אין מטמאין
תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב
אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו
מלהדליק את השמן שנפסל בטבול
דטבול יום פוסל ואינו
שהוא מטמא מן התורה כדכתיב
יום להדליק בנר שנטמא בטמא מת
לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל אגפיים
(ב) בא"ד ואפי'
מטמא בין תרומה ובין
על נפש מת: מאי שנא זב
ומוקי לה הש"ס בנר כלי מתכות
ביה
קדש ושאר כל הטמאין בין
חייב לכסות אמר רבן שמעון בן גמליאל
קלין כו' כלומר בין שרץ
דגזור רבנן. מיהא טומאה מתחלה ב)
דהוה כחלל חרב ואבי אבות הטומאה
במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש
ובין מת משקין היוצאין
במשקין שאינן אב הטומאה ג)מעיינות
והיינו דמוסיף רבי עקיבא ופריך
ממנו כמשקין הנוגע
אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות במאי קא
ומאי שנא מת דלא גזור: זב. לפי
ונוקמא בכלי חרס ומאי הוסיף דאילו
בהן ואלו ואלו תחלה
מיפלגי רבנן סברי דמו כל דמו ר' יהודה
כיצד שרץ שנגע במשקין
שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד
התם היינו הא דרבי חנינא דאמר לא
משקים תחלה שהוא אב
סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו
שאינו ניכר לכל: אמר רבי יהודה
נמנעו לשרוף הבשר טמא וטמא
הטומאה ומשקים תחלה
המיוחד: מתני' במה מכסין ובמה אין
כו'. לקמיה מפרש טעמיה: אגפיים.
והכא שמן שנפסל בטבול יום פסול
לטומאה ומשקי' הנוגע
במת אע"פ שהמת אבי
כותלי בית השחיטה. ולשון אגפיים כמו
מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק בסיד
וטמא אמאי קרי פסול לשמן שנפסל
ג
אבות הטומאה המשקים
אגפי א] המים ד) גדותיה: אבל כסה
בטבול יום הא אמר הכא דפוסל קדש
ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן אבל
אינו אלא תחלה חוץ
מן המשקין שהוא אב
דם הנפש כו'. ושלש מחלוקות הן רבנן
ויש לומר דהתם מיירי מדאורייתא
אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא
הטומאה כלומר שכבת
סברי כוליה בעי כסוי ולרבי יהודה
והכא מדרבנן ועוד י"ל דהכי קאמר
בלבנה ובמגופה שלא כתשן ולא יכפה עליו
זרעו: ושעל אגפים.
אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא
התם שזה טמא למינו לקדש וזה פוסל
אגפי שחיטה. ובלבינה
את הכלי כלל אמר רשב"ג דבר שמגדל בו
ד
ובמגופה שכתשן כלומר
מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור
בתרומה שהוא מינו ועוד נראה דהכא
לבינה שעושין מן עפר
צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין
מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד
ומתניתין דנדה כאבא שאול דאמר ה)
מגופה של כלי חרס: איכא
מכסין בו: גמ' היכי דמי חול הדק אמר
טבול יום תחלה לקדש ורבי עקיבא
שיהא שם דם אחר ולרבן שמעון בן
ביניהו צריך ולא צריך
לרישא יפה לכסות כיון
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל שאין
דפסחים כרבנן דמעילה דטבול
גמליאל דם הנפש כוליה בעי כסוי:
דמיפרכא מעצמה לסיפא
רבנן סברי דמו כל דמו. משמע:
יום אפילו קדש לא מטמא אלא פוסל
היוצר צריך לכתשו ואיכא דמתני לה אסיפא
דא' כל שהיוצר צריך
מתני' חרסית. שחיקת חרסים:
דתנן חטאת העוף מועלין בה
לכתשו אין מכסין בו והאי
אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס
מגופה. שעל פי חבית: גמ' איכא
כל כמה דלא מיפרכא צריך
משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל
היכי דמי חול הגס אמר רבה בר בר חנה
לכתשו קרינן ביה ואין
בינייהו דצריך ולא צריך. ללישנא
בטבול יום ודייק ליפסל אין לטמויי
מכסין. ושחיקת חרשין
אמר ר' יוחנן כל שהיוצר צריך לכתשו מאי
קמא דאמר אין צריך קרי חול
לא מני רבנן היא כו' ובהדיא תניא
כלומר כלי חרש וחרסית
בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא
צריך
עפר לבן ומעורה באבנים
בפרק ו) (כשם דרבי עקיבא
הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך
דקין ומורסן רע מסובין:
דמיפריך איפרוכי: תנו רבנן וכסהו יכול
הוא ותורת $ חול הדק עליו ומותר
כדרבנן הוסיף רבי עקיבא הסולת
יכסנו באבנים או יכפה עליו את
הכלי
וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור
והקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע
תלמוד לומר בעפר ואין לי אלא עפר
כל שצריך לכותשו האי נמי בכלל
טבול יום במקצתן פסל את כולן
צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו
משמע דדוקא פסל אבל מטמא לא:
מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ה ושחיקת
רבנן סברי דמו כל דמו. ואע"ג
ואסור: דמיפריך איפרוכי. ביד:
אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה
נעורת. ארישט"א שמנערין מן הפשתן:
דאמרינן בפרק זה בורר
ונסורת
דאימתי דרבי יהודה
נסורת
לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסינן בסוף חלון כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתינו אימתי
וכו' ואומר ר"ת דהכא הלכה כרבי יהודה דמתניתין כוותיה אתיא דאע"ג דבברייתא על כרחך בא לחלוק במתניתין אתא לפרש ומיהו לרמי
בר חמא (ורב חסדא) משמע בזה בורר דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח והכא מוכח כיון דבברייתא בהדיא פליגי
רבנן ולרבי ירמיה בפ"ק דגיטין הוי לחלוק אע"ג דלא מוכח גבי ספינה דמשני הא רבי יהודה והא רבנן והיא
משנה במסכת חלה וי"ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות אמר רבי יהודה כו' תניא
אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו כו' רשב"ג אומר כו' ולפי גירסא זו יכול להיות דברייתא באה לפרש והא דקאמר
ורבי
יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. תימה דבפ"ק דבכורות סברתם הפוכה ב] דרבנן
ורבנן סברי אדרבנן דרשב"ג קאי:
סברי בכור אפילו מקצת בכור כתיב כל עד דאיכא כוליה ורבי יהודה סבר בכור כוליה בכור כתיב כל דאפילו כל דהו ואומר ר"ת דהכא
הוי כמו התם דמשום דדם כוליה דם משמע קא"ר יהודה דמו מקצת דמו דוי"ו דדמו אתא לאפוקי ממשמעותיה דדם כדאמרינן התם
כתב כל דאפילו כל דהו וקשה לפירושו דהא לעיל קאמר רבי יהודה דמו לחלק ועוד לפי מה שפוסק ר"ת הכא כרבי יהודה קשה
הלכתא אהלכתא דאמרינן בבכורות לית דחש להא דרבי יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייב בבכורה (א) לכן נראה שאין
לדמות הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה כי ההיא דבתולה מקצת בתולים דמדמה בפרק אלמנה נזונית לפלוגתא דמקצת כסף
ככל כסף דהוו ענין אחד דכשנתמעטו בתוליה ונשארו מקצתן כאילו נשארו כולן וכן כסף אשה בכתובתה כשנשאר מקצתה יש לה
מזונות כאילו נשאר כולה אבל שה (ב) מקצת שה דפליגי רבי אליעזר ורבנן ז) ופלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן בכל נפש ח) וחמש
ולא חצי חמשט) וחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר י)אין לדמותם יחד ועוד יש לתרץ דלא תקשה דרבי יהודה אדרבי יהודה דבכורות דהתם
דווקא משמע ליה בכור כוליה בכור דקרא מסתמא משתעי בסתם בהמות דכולה דישראל בבהמת ישראל א"נ משום דכתיב כל בכור
בישראל משמע כוליה דישראל כדאמר בפרק מצות חליצה בישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל כ):
חרסית. פי' בקונטרס במרובה לבנה כתושה וא"א לומר כן דהכא חשיב תרוייהו וכאן פי' בקונטרס חרסית שחיקת חרסין
וגם על זה קשה דברייתא בגמרא חשיב תרווייהו: כל דבר המגדל צמחים כו'. לאו לפלוגי אתא אלא לעשות כלל לדבר ואם
תאמר והא חרסית אין מגדל צמחים כדמשמע במרובה דאמר סימנא כי חרסית דליכא הנאה מינה ואומר ר"ת דלעולם מגדל וליכא
הנאה מינה דקאמר היינו שאינו מוציאה כדי נפילה ואין ראיה מן המדרש ל)דקאמר אם חרסית היא פירותיה רזין דהא קאמר נמי ואם צונמא
היא פירותיה
שמנים וצונמא לאו בר
זרעים היא כדקאמרינן באלו
עוברין
אלא כעין חרסית וכעין צונמא קאמר:
שחיקת