פט:
כסוי
הדם פרק ששי
חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גיד הנשה.
מוקדשין פשיטא. כולהו נמי פשיטא אלא דצריך
שיעורא בעינן. בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן
א
א)
א
ב)
שיהא אחד לצורך ואגביה תני כולהו:
כדאמרינן בראש השנה . לולב מפרש במסכת סוכה
ואתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד. ואע"ג דתנן
שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה. ועבודת כוכבים
ג) ד)
ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל
כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך ב] שיעורא
ה)
ב ב
ו) ז)
על איסור טומאה איסור מוקדשין
הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה
ח)
דחמיר דאית בהו כרת אם אכלו
דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום
שיעורא בעינן ועבודת
כוכבים כתותי מכתת
ט)
בטומאה כדפרש"י לקמן חייל
הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו:
י) כ)
שיעורא
הכא
כל מה דמכתת מעלי
לכסוי:
ל)
ג
טפי אאיסור גיד:
הדרן עלך כסוי הדם מ)
אלא קסבר אין בגידים בנותן
הדרן עלך כסוי הדם
ג
נ)
ד
גיד הנשה. ובמוקדשין. לקמן
טעם. ולא היה יכול
גיד
❖
הנשה נוהג בארץ ובחוצה
לארץ
להקשות והתנן אינו
פליגי בה איכא למאן
ד
ה
בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין
נוהג בטמאה דמשמע אין גיד הנשה
דאמר אפילו בעולה ואיכא למ"ד
ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך
בקדשים הנאכלין: שאין לו כף.
נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על
א
ב
הגהות הב"ח
בגמראט) מפרש אית ליה ולא עגיל: כף.
של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף
איסור טומאה אלמא דיש בגידין
ג
(א) תוס'
בנ"ט דהוה מצי למימר דטעמא
פוליפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית
ה ו
מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה
הרב ר"י בר"מ
ד
(ב) ד"ה
כדאמר רבי שמעון בגמרא
העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף
אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואין
❖
ה
בו
מי שגידו אסור ובשרו מותר
אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב
הטבחין נאמנין על גיד הנשה דברי רבי
הוא ואינו דומה לכף ג]: כף. שעל
ו ז ח
ומה שמקשה רבי יהודה והלא אף
מאיר וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל
❖
ו
גב הירך: ונוהג בשליל. בן תשעה
לבני יעקב נאסר שפיר פריך דכיון
לעזי רש"י
החלב: גמ' מוקדשין פשיטא משום
חי הנמצא בבהמה: וחלבו. של שליל
דלבני יעקב נאסר אף בטמאה לא
פוליפ"א [פולפ"א].
דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה וכי
❖
מותר: ואין הטבחים נאמנים. לומר
מסתבר למימר דאחרי כן כשנאסרו
הבשר שעל עצם הירך.
שיטה מקובצת
תימא א] יש בגידין בנותן טעם ואתי איסור
נטלנוהו מפני שטורח הוא להם
בטמאה פקע ממנו איסור גיד הנשה
א] וכי תימא קסבר תנא
לחטט אחריו: גמ' איסור גיד.
א"נ אפילו היה יכול לדקדק משם
מוקדשין וחייל אאיסור גיד האי מוקדשין
דידן יש בגידין בנותן טעם
מוסף רש"י
נוהג בבהמה משעה שנוצר: יש
דיש בגידין בנותן טעם ניחא ליה
ד]
וכו' כך מצאתי בספרי
נוהג בגיד מיבעי ליה אלא קסבר אין בגידין
היד: ב] הילכך שיעוריה
הנזיר מגלח.
בגידין בנותן טעם. בבשרי) ואשמעינן
למיפרך מירך שנתבשל בה גיד
בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא
לאו שיעורא דכתותי
האי תנא דהאוכל גיד הנשה של
הנשה ששנויה קודם:
מיכתת כצ"ל: ג] ואינו
איסור מוקדשין ליכא וסבר תנא דידן אין
איסור
גיד איכא איסור מוקדשין
מוקדשין לוקה שתים אחת משום גיד
דומה לכף כל בשר גבוה
בגידין בנותן טעם והתנן ירך שנתבשל
ועגול קרי כף. הס"ד
ליכא. והכי פירושו איסור
שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו
ומה"ד ונוהג בשליל וכו':
בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי
גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין ולא
ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם
ד] איסור גיד הנשה נוהג
(לקמן ק:)
❖
זו אסורה אלא הכא בולדות קדשים עסקינן
איסור אחר וא"ת ולימא דקסבר יש
ונהנה מן המוקדשין ושמעינן מינה
בבהמה:
וקסבר נוהג בשליל וקסבר ולדות קדשים
בגידין בנותן טעם ואפילו הכי לא אתי
תרתי חדא דיש בגידין בנותן טעם
איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד
וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי
במעי אמן הן קדושים דאיסור גיד ואיסור
רבינו גרשום
דלית ליה איסור חל על איסור אף
ממאן דאמר בהאי פירקא
מוקדשין בהדי הדדי קאתי ומי מצית
הכא אדרבה כל מה
אין בגידין בנותן טעם: א"כ הכי
באיסור חמור ואיסור כולל וכי תימא
מוקמת לה בשליל והא מדקתני סיפא
דמיכתת שיעורא כו'
איבעי ליה למתני מוקדשין נוהגות
משום דמתניתין כר"מ דאמר דנוהג
כלומר ואע"ג דלענין
נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל
שופר ולולב לא יצא לענין
בגיד: אלא. אשמעינן האי תנא דאין
בשליל ובסוף פירקין מחייב
כסוי עפר עיר הנדחת
עסקינן הכי קאמר דבר זה מחלוקת דרבי
רבי מאיר שתים באוכל גיד הנשה של
בגידין בנותן טעם והכי קאמר איסור
כל מה שמכתת שיעוריה
יהודה ורבנן ומי מצית אמרת דתרוייהו
נבלה אלמא אית ליה איסור חל על
גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין אבל
עלויי מעלי לכסוי:
סליק פירקא
בהדי הדדי קאתו והתנן על אלו טומאות
איסור מוקדשין אין בו: אם יש בו
איסור דהשתא נמי דקאמר אין
אמרי הכא בשליל עסקי'.
בנותן טעם. שיערו חכמים בששים
בגידין בנותן טעם לא אתיא כרבי
הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת
ז
כלומר מה דאמרינן
כל נותן טעם סתם : בולדות קדשים.
מאיר דהא רבי מאיר סבר יש בגידין
כ)
גיד הנשה נוהג במוקדשין
וקשיא לן על
כזית מן המת מגלח על כולו
בשליל דבהמת קדשים
בהמת שלמים שילדה ואשמעינן תנא
בנותן טעם מדמחייב באוכל גיד משום
לא כל שכן ואמר
רבי יוחנן לא נצרכה
דבהדי הדדי קאתו. אלא
דמתניתין דלא תימא איסור מוקדשין
נבלה וי"ל דאין נראה לו שתחלוק הך
לנפל שלא נתקשרו איבריו
ח אלא לנפל
שלא
נקשרו אבריו בגידין
קדים וגיד אינו נוהג בשליל וכי מטי
סתמא דמתניתין אסתמא דכריתות
בגידין. כלומר דאינו מת
אלמא
גמור אלמא חזינן דבשר
פרק אמרו לו דיש אוכל אכילה
לידה לא אתי גיד חייל עליה דאין
קדים לגיד לענין אדם וכן
אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד דסברה דאיסור חל על איסור
איסור חל על איסור אלא
תרוייהו חיילי דקסבר ולדות קדשים
לענין שליל אלמא איסור
מוקדשין קדים. וזו תירוץ
באיסור כולל אי נמי לא בעי לשנויי הכי משום דאכתי תקשה ליה
משעת יצירתן במעי אמן הן קדושים וגיד הנשה נוהג בשליל
אע"ג דאיסור וכו' לעולם
ואשתכח דביצירת העובר חלו שניהם: מכלל דרישא לאו בשליל
דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה והשתא דקאמר דקסבר
בשליל מוקמת ליה ואתי
עסקינן. דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה ליה למתנייה:
אין בגידין בנותן טעם הוה מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד
איסור גיד וכו' ותרוייהו
מבעי ליה אלא דעדיפא מיניה פריך: אם יש בה בנותן טעם
בהדי הדדי קאתו. והא
ה"ק כו'. כלומר רישא ודאי אשמעינן דנוהג בשליל דאי אין נוהג
מתניתין דלא כרבי יהודה
אסורה. תימה דילמא אסורה משום שמנו של גיד אבל בגידין אין
בשליל קדים ליה איסור מוקדשין ותו לא אתי איסור גיד וחייל
דקתני נוהג בבהמה ובחיה
בהן בנותן טעם ולפירוש הר' (א) מאיר ל) אתי שפיר דפירש דאין
עליה והדר תנא פלוגתא לאשמעינן דדבר זה שהשמיענו תחלה
וכו' וק"ל דרבי יהודה סבר
דאינו נוהג אלא בירך של
להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר ור"ת
נוהג בשליל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי יהודה ורבנן:
ימין האי תנא סבר לה
הנזיר מגלח. שאם נטמא לאחר שמנה מקצת נזירותו סותר כל מה
מפרש דלשמנו של גיד לא הוה קרי גיד סתמא וקשה לפירושו
כוותי' בחדא כו' (כלומר
דלקמן גבי ההיא דגידין ישרפו לששה עשר מוקי לה רב
שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה כדכתיב והימים הראשונים
סבר לה כוותיה בחדא):
אשי בשומן של גיד: בולדות קדשים עסקינן. דבהדי הדדי
יפלו: על המת כו'. אבל לא על שאר טומאות כגון נבלה ושרץ דמת
כתיב בפרשה וכי ימות מת עליו: לנפל. שכולו קיים ועדיין לא
קאתו וא"ת והיכי אתו בהדי הדדי הא איסור גיד אינו חל עד שיהא
בן ט' חדשים כדאמר לקמן בפרקין מ) א"ר אושעיא מחלוקת
נתקשרו איבריו בגידין שהרי כל איבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר:
בבן ט' חי והלך רבי מאיר לשיטתו כו' וי"ל דהא דשרי ר"מ בגיד
אלמא
בשליל בן ח' היינו לאחר שנשחטה האם דניתר בשחיטת האם אבל כל זמן שלא נשחטה האם איכא איסור גיד בשליל ומיהו קשה דבפרק
בהמה המקשה איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בתולש חלב מבן ט' חי אבל מבן ח' חי משמע דלכולי עלמא אין בו
איסור חלב וה"נ אין (ב) איסור גיד כי היכי דליכא איסור חלב וא"כ איסור מוקדשין קדים ויש לומר דדוקא איסור חלב אין בו משום
דכתיב כל חלב שור וכשב ובן ח' לא מיקרי שור וכשב אבל איסור גיד יש בו אי נמי ניחא ליה למיפרך ממתניתין דנזיר
דמשמע בהדיא דלאו בהדי הדדי אתו וא"ת ואמאי לא פריך ממתניתין דאינו נוהג בטמאה אלמא דאיסור טומאה קדים וי"ל דהמ"ל
דטעמא משום דבשרו אסור כדקאמר רבי שמעון כדפי' לעיל: והא מדקתני סיפא דנוהג בשליל מכלל דרישא כו'. תימה מאי
פריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה ועוד דמאי קא משני דבר זה מחלוקת רבי יהודה ורבנן והלא אף רבי
יהודה מודה דאסור כי לא נשחטה האם דדוקא בנשחטה פליגי דהא רבי יוחנן אית ליה בפרק בהמה המקשה דתלש חלב
מבן ט' חי דחלבו כחלב בהמה אע"פ שאם נשחטה האם הכל מותר אפילו חלבו וגידו מכל בבהמה תאכלו: ואמר רבי יוחנן לא
נצרכה אלא לנפל כו'. תימה דבנזיר פרק כהן גדול גרסינן בכל הספרים כדא"ר יוחנן כו' משמע דרבי יוחנן לא אמר אההיא
דנזיר ונראה דהכא נמי גרסינן כדא"ר יוחנן ודר' יוחנן אפשר דאיתמר אמתניתין דאהלות דתנן אלו מטמאים באהל המת כו' ורבינו
שמואל מיישב גירסת הספרים דהתם גרסינן כדאמר והכא גרסינן ואמר דהתם על פירכא דעל כזית מגלח על כולו לא כל שכן אמר
רב נ) יוסף לא נצרכה אלא למת שאין עליו אפילו כזית בשר והדר פריך ואכתי על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן ומשני כדאמר
ר' יוחנן לא נצרכה פירוש כדאמר רבי יוחנן על פירכא קמייתא
דעל כזית כו' דכיון
שלא נתקשרו איבריו עדיין מסתמא אין עליו כזית
הכא נמי כו' והכא דלא מייתי אלא פירכא
קמייתא
קאמר
וא"ר יוחנן משום
דאפירכא
קמייתא איתמר מילתיה דרבי יוחנן:
אלמא