צ:
גיד הנשה פרק שביעי חולין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
של
שלמים מכבדו לאמה. פירש בקונטרס דגרסינן חטאת ואשם
ממשקה ישראל. מקרא הוא בספר יחזקאל שה אחד מן הצאן מן
י א
א)
ב)
משום דשלמים נאכלים בכל העיר ומה טיבו בעזרה ונראה
המאתים ממשקה ישראל ולענין קרבנות ונסכיהם כתיב ומפרשינן ליה
ג)
משום דשוק וחזה ניתן לכהנים ששם גיד הנשה שהשוק הוא ברגל
בפסחים בפרק אלו עוברין מ) מן המותר לישראל אבל גיד הנשה לא
יא ב
ד) ה)
וכי רבי קרא פרשו דהיתירא רבי ולא מחוברין דאיסורא: מידי דהוה
ולא ביד כדתנן לקמן בהזרוע והם היו רגילין לאכול
יב ג
אחלב ודם. דאסורין לאכול וקרבים
מתנותיהם בעזרה א"נ בשלמים של
כהנים שכל קדשיהם היו רגילין לאכול
לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל
❖
לא איצטריך קרא לרבויי כי איצטריך קרא
בשלשה
מקומות
בעזרה:
למעוטי טרפה אבל מין נ)הבשר קרב
לגיד הנשה במחובר ורבנן 1 ממשקה
ו)
דברו חכמים לשון הואי. אבל ההיא
כולו: מצותן בכך. חלב ודם הוא
ישראל מן המותר לישראל ורבי מידי דהוה
ז) ח)
רבינו גרשום
עיקר הקרבן: חולצו ס) (מן התפוח).
דתמיד קסבר דאין זה הואי
אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני אמר
ט)
כדמפרש במסכת תמידצ) משום שאין
חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח. צבור
כי איצטריך קרא לגיד
רב הונא גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח
י)
הנשה במחובר. שמותר
א
עניות במקום עשירות:
האפר שבאמצע המזבח שהיו גורפין
כ)
להקטיר: ורבנן ההוא לא
שלש מאות כהנים מטבילין
אמר רב חסדא מרי דיכי מי כתיב על כן
האפר תמיד וצוברין שם וכשהוא רבה
ל) מ)
מצית אמרת כו' ממשקה
לא יאכל המזבח על כן לא יאכלו בני
נ) ס)
אותה. וא"ת דאמר סוף
מוציאין אותו לחוץ והוא נקרא תפוח
ישראל כו'. ממשקה
2
ע)
ישראל כתב ביחזקאל מן
כדלקמן בשמעתין: מרי דיכי. בעל
ישראל כתיב ורב הונא ממשקה ישראל מן
פ"ק דביצה מפני מה אמרו
❖
פ) צ)
הצאן מן המאתים ממשקה
וילון טמא מפני שהשמש מתחמם
שמועה זו הבין דבריך וכי נאמר לא
המותר לישראל מיתיבי גיד הנשה של
ישראל ואמרו חכמים מן
יאכל המזבח: שלמים. שהירך נאכל
הצאן ולא מן הפלגס בן
כנגדו והאי פרוכת ליכא למיחש
שלמים מכבדו לאמה ושל עולה מעלהו מאי
שנה וחצי זהו פלגס לשון
תורה אור השלם
חולץ הגיד ומכבדו לאמה שבעזרה
שיתחממו כנגדו דאסור ליהנות ממנו
לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו
פלג לא כבש ולא איל
ואינו מצוה לשורפו משום נותר דכי
ואמאי מטבילין אותה וליכא למימר
1. וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן
אלא בינתים מן המאתים
ומאחר שחולצו למה מעלהו משום שנאמר
ממותר [שתי מאות]
כתיב שרפה בנותר בדבר הראויה
דכיון שנארגה היו מטבילין אותה
מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה
3 הקריבהו נא לפחתך תניא כוותיה דרב
שנשתיירו בבור מיכן
יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה
לאכילה כתיב כדכתיב
כדאמר בפ' חומר בקדש
לערלה שבטלה במאתים
וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם
הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה
דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה
יאכל והנותר ישרף. וקשה לי ירך של
ממשקה ישראל הביאו
נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים:
נסכים ממשקה ישראל
יחזקאל מה טו
ושל עולה חולצו לתפוח תנן התם תפוח
לקדש דהתם לא מיירי אלא בכלים
שלמים למה נחתך בעזרה והלא נאכל
2. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי
ממותר לישראל ה"נ אין
המקבלין טומאה דמשום חומר הקדש
בכל העיר ונראה בעיני דחטאת ואשם
היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש
ראוי להקטיר אלא ממותר
יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה
החמירו להטבילן כאילו נטמאו אבל
גרסינן שהן נאכלין בעזרה אי נמי
לישראל: ורבי מידי דהוה
אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד
מאות כור אמר רבא גוזמא השקו את
אחלב ודם. כלומר שאין
הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף
פרוכת דלא מקבל טומאה לא ועוד
משום חזה ושוק של כהנים והגיד בתוכו
התמיד בכוס של זהב אמר רבא גוזמא
מותר לישראל ואעפ"כ
יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
דבמסכת שקלים בפרק כל הרוקין
ורוב אכילתן ודירתן בעזרהע) ולשכותיהם
מקטיר: חולצו לתפוח.
בראשית לב לג
אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי דברו
3. וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ
משמע בהדיא דפרוכת
ששם היו ישנים נקט נמי שלמים:
דשן שהיה נאסף ע"ג
נביאים לשון הואי דברו חכמים לשון הואי
המזבח והיה עליו עגול
אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ
מעלהו. עם הירך כמות שהיא שלמה
מקבל טומאה דתנן פרוכת שנטמא
כתפוח: מכבדו לאמה.
וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ
דברו חכמים לשון הואי הא דאמרן דברה
ואח"כ חולצו בראש המזבח שגנאי הוא
באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ
כלומר נחל קטן שהיה
נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ
תורה לשון הואי ערים גדולות ובצורות
להביא ירך מפורעת למזבח משום
נטמא בולד הטומאה מטבילין אותה
לשם והולך לנחל קדרון:
הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְיָ
4
מעלהו ע"ג המזבח.
צְבָאוֹת: מלאכי א ח
הקריבהו נא לפחתך: כשלש מאות
בשמים דברו נביאים לשון הואי ותבקע
בפנים וי"ל דמקבל טומאה לפי שהוא
5
4. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים
משום שנאמר הקריבהו
כור. דשן של פ) צבור גדול שמסלקין
אהל כדאמר בפרק קמא דסוכה
הארץ לקולם אמר ר' יצחק בר נחמני
נא לפחתך. כלומר שלא
אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ
יעלה הירך חסר ע"ג
וסכות על הארון דכייף ליה
לו מן הצדדין קרי תפוח וכן גבי יקב
לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם
אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים
המזבח: השקו את התמיד
מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת
במסכת ע"ז דורכין עם
מיכף עילויה דארון ומיהו יש ספרים
לשון הואי אלו הן תפוח גפן ופרוכת תפוח
כו'. כלומר קודם שחיטתו
וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי
העובד כוכבים בגת ואע"ג שנוטל
דגרסי בפרק קמא דביצה
שיהא נוח להפשיט:
עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:
הא דאמרן גפן דתנן גפן של זהב היתה
דברו נביאים לשון הואי
דברים א כח
בידו ונותן לתפוח: גוזמא. מילתא
מפני מה וילון אסור וכן גרסינן
5. וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו
ויעלו כל העם אחריו
עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי
בהלכות גדולות פירוש מפני מה
בעלמא ולאו דווקא דמעולם לא הגיע
והעם וגו'. בשילהי דקרא
וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים
כלונסות וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או
לשלש מאות כור: השקו את התמיד.
אסור לעשות וילון מכלאים:
ותבקע האדמה תחתיהם:
וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה
כלונסות. ט≈ י¿רי≈יש: וכל מי
אשכול מביא ותולה בה אמר רבי אלעזר
וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם:
כשבאין לשוחטו משקין אותו והוא נוח
רב
❖
שמתנדב עלה. כלומר עלה
מלכים א א מ
להפשיט: גוזמא. דלאו כוס של זהב
ברבי צדוק מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה פרוכת דתנן
של זהב: גרגר. ג¿ «רנ≈יש.
דווקא: לשון הואי. לשון הדיוט
של זהב: מעשה היה
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן פרוכת עוביה טפח
ב
ונימנו עליה כו'. גוזמא:
שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו
הגהות הב"ח
ועל שבעים ושנים נירים נארגת ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין
ומשמונים ושתים ריבות.
דבר שאינו ולא שיתכון לשקר אלא לא
(א) רש"י
כלומר פ"ה בתולות
ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה ומשמונים ושתי רבוא נעשת
דק: בשמים. אלמא לא דק. וכן
ארגוה ושלש מאות כהנים
ושתים עושים בשנה ושלש מאות כהנים מטבילין אותה: בירך של ימין
מטבילין אותה גוזמא:
ותבקע הארץ דאדוניה דנראה מקול
❖
אי אמרת בשלמא ספוקי
ובירך של שמאל: מתניתין לא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר אינו
ההמון כאילו היא נבקעת אשטורנ"ר
מספקא ליה. כלומר מש"ה
נוהג אלא באחת והדעת מכרעת את של ימין איבעיא להו מיפשט פשיטא
בלע"ז: בשלשה מקומות כו'. אבל
לא אכיל ולא שדי
ליה: הכא במאי עסקינן
לעזי רש"י
ליה לרבי יהודה ומאי דעת דעת תורה או דלמא ספוקי מספקא ליה ומאי
כוס של זהב דתמיד דווקא הוא דאין
כשהוכרו ולבסוף נתערבו
עניות במקום עשירות: גפן. כמין
דעת דעת נוטה ת"ש העצמות והגידים והנותר ישרפו לששה עשר והוינן
לא שדי ליה שהוכרו גידי
אשטורנ"ר
ג
דהיתר ומשום הכי לא שדי
[אישטורני"ר]. להזדעזע.
גפן היה עשוי שקורין טרייל"א
בה הני גידי מאי עבידתייהו אי גידי בשר ליכלינהו ואי דאייתור היינו נותר
להו דראוין לאכילה ולא
טרייל"א. כרם המוגבה
שמודלה על הכלונסות: שלש מאות
אלא גידי צואר אי לאו בשר נינהו לישדינהו ואמר רב חסדא לא נצרכא
אכיל להו שנתערבו עם
על כלונסים.
כהנים. גוזמא: נירין. ליצ"ש:
גידי דאיסורא:
ליצי"ש. נירים.
אלא לגיד הנשה ואליבא דרבי יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת אי אמרת
שושפינשי"ר
כ"ד חוטין. מקראי ילפינן במסכת
[שושפיציי"ר]. לחשוד,
בשלמא ספוקי מספקא ליה שפיר אלא אי אמרת מיפשט פשיטא ליה
יומא בפרק בא לו כהן גדול
❖
לשער.
דהיתירא ליכליה דאיסורא לשדייה אמר רב איקא בר חנינא לעולם
שחוטה כפול עשרים וארבעה: ארכה
אימא לך מיפשט פשיטא ליה והכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו
מ' ורחבה עשרים. ארכה לגובהו
מוסף רש"י
של פתח אולם ורחבה לרחבו שפתח
רב
מן המותר לישראל.
האולם גובהו מ' ורחבו כ' ופרוכת פרוסה נגדו לצניעות בעלמא כך שמעתי. ול"נ שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל
שהוא כ' אמה וגבהו לגבהו מן העלייה ועד הרצפה: ומשמונים ושתים ריבוא. חוטין. לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה: ושלש
(תמורה כט.)
מאות כהנים מטבילין אותה. כשהיא נטמאת והיינו לשון הואי דלא בעי כולי האי: והדעת מכרעת. לקמיה בעי לה: מפשט פשיטא
(מנחות ה.)
ליה. של ימין: דעת תורה. כדיליף לקמיה: דעת נוטה. לשון ספק אבל נראה במקצת שושפינשי"ר. דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא
נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו: העצמות והגידין. של פסח או בשר הנותר ממנו: ישרפו לששה
עשר. ולא בחמשה עשר דקיימא לן אין שורפין קדשים ביום טוב. והנך עצמות כשיש בהן מוח קאמר ומפני ששמשו את
הנותר דמוח הוי כבשר ולפיכך טעונין שריפה כנותר עצמו אבל דלאו בר אכילה אין טעון שריפה דכתיב לא תותירו וגו' כל דקרינן
ביה לא תותירו קרינן ביה תשרפו ואידך לא: גידי בשר. כל גידין הרכין הנפשטים בבשר: וליכלינהו. בלילי פסח ולמה
(יחזקאל
מותירן: ואי בדאיקרי ואיתור. הא תנא ליה נותר: אלא גידי צואר. דקשין כעצמות ודרכן לשיירן על כרחו ואורחא דתנא
מה טו) דעת תורה.
למתנינהו באנפי נפשייהו כעצמות: לשדינהו. לאשפה כיון דלאו בשר נינהו: ואמר רב חסדא גרסינן: ואליבא דר' יהודה. דמספקא
(פסחים
ליה הי אסור והי שרי והלכך על כרחיה משייר להו ותרוייהו בעי שריפה לכל חד וחד מספקינן ליה
בהיתירא והוי נותר שפיר משום
פג:) דעת נוטה.
שהוכרו. (א) לאו דווקא: נתערבו. שאין יודעין איזה
ניטל
מן הימין ואיזה מן השמאל:
הכי
בעי לשיורינהו ולמשרפינהו:
(שם)
רב